תכלה שנה וקללותיה
בלבול וחוסר בהירות זה מה שנזכור, בעיקר, מהשנה החולפת בז'אנר. בניגוד לשנים קודמות, לא היה לשנה הזאת צליל ברור שבלט מעל כולם; מהפכות של ממש לא נרשמו והזמרים הגדולים המשיכו להוביל בבטחה מבלי שירגישו איום ממשי; אפילו ההצלחות שנרשמו לא היו בסדר גודל כזה שינער את התעשייה לכדי תנועה ערה לכיוון מסוים. גם ההופעה הכמעט-סנסציונית של מאור אדרי בקיסריה היתה בעצם המשך ישיר של מהלך שאדרי הוביל בשנתיים האחרונות.
במקביל, נרשמו דעיכות של טרנדים שהתחילו בקיץ הקודם. חברי הפרויקט של רביבו המשיכו להופיע ולשדר עסקים כרגיל מכוח האינרציה, אבל אי אפשר להתעלם גם מהדעיכה שלהם. למרות ההופעה בבריכת הסולטן. אלבומם השני "התחלה חדשה" היה רחוק מאוד מלשחזר את הצלחת קודמו. השיר המקורי שהוציאו, "איפה הימים", מרמז שהשלישייה הכי מצליחה בז'אנר תצטרך להמציא את עצמה מחדש כדי לא להפוך לאפיזודה חולפת. אפשר לסמוך על מנהיג ההרכב, רביב בן מנחם, שידע לנתב את הספינה לחוף מבטחים.
בנוסף לדעיכת הפרויקט של רביבו, כל הניסיונות האחרים לייצר מוצר דומה נכשלו מהפקולטה למוזיקה מזרחית ועד החברים של פנחס. בשנים בהן משה פרץ, דודו אהרון ואחרים שלטו בז'אנר, זה השפיע לאורך זמן על פני כל התעשייה: הצליל היה חד, ברור, ובמידה רבה נדמה היה שכולם שרים את אותם שירים. השנה, הפסקול נשמע אחרת.
אלבומו החדש של משה פרץ הוא עדות חיה לצליל הכאוטי של השנה החולפת, ובאופן סימבולי הוא יוצא דווקא עכשיו. "כל המילים השמחות" נשמע מאוד מגוון, ובמקביל מנוון: אלבום שלא מצליח לייצר מהלכים חדשים וליזום קריאת כיוון. גם דודו אהרון מתעכב עם האלבום החדש שלו שאמור לצאת בחגים ולפי הסינגלים ששוחררו מתוכו עד כה, אפשר לחוש את אותו הבלבול. הכל הולך רטרו, פופ, רבעי טון ואפילו השפעה ישירה של אייל גולן ואלבומו החדש "הלב על השולחן", דבר שאהרון נמנע ממנו כבר מאלבומו השני. אחד הדברים המרשימים ביותר שעשה אהרון בקריירה הוא יצירת אופי מוזיקלי ייחודי לו. חוסר הבהירות בסצינה גרם לו אולי לחזור לבסיס האב, עד כדי כך שאת אחד משיריו שטרם שוחררו כתב לו גולן, המודל לחיקוי עצמו.
ואם כבר גולן, הרי שהוא הצליח דווקא בשנה המבולבלת הזאת, להוציא אלבום בטוח, מלא נשמה ובעל צבע עז ומובהק. "הלב על השולחן" נתן לגולן ללכת עד הסוף עם הלב שלו והתוצאה בהתאם. גם "קל כל כך", שיר התגובה ששחרר בעקבות דבריה של אילנית לוי גרושתו, רק מוכיח בסופו של דבר עד כמה גולן פעל כאמן אמיתי, כזה שזועק את הכאב שלו ולא יכול להשאיר בבטן.
באמצעות כמה מהשירים ב"הלב על השולחן", ניתן אולי להעריך את הכיוון אליו ילך הז'אנר מכאן והלאה. שירים כמו "זה יותר חזק ממני" בעל האופי הערבי המובהק יישמעו יותר ויותר. גם אצל שרית חדד, שהוציאה את "ימים של שמחה" המצוין, אפשר להרגיש ברוח הזו עם "יא חביבי".
החיפוש אחר הצליל הבא נמשך באינטנסיביות שאופיינית לתעשייה הגועשת, וכתוצאה מכך סביר להניח שבקרוב ניווכח שוב בתופעת העדר. ניצוצות ראשונים אפשר לשמוע כבר עכשיו: נסרין קדרי, עומר אדם באלבומו החדש, נטלי פרץ עם "חובי" ומהלכים אחרים, מרמזים על בואו של האביב הערבי לכאן, כבר בשלהי הקיץ או לכל המאוחר בסתיו.