וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

יש מוצב לאוסקר

רותם דנון

8.3.2007 / 9:46

רותם דנון אומר זאת שוב: "בופור" הוא סרט מושלם. מהסרטים הטובים ביותר שנעשו כאן אי פעם. כנראה שיש גן-עדן

כשחייליו חבולים, מדוכדכים ונטולי מורל, בלילה בו הם היו אמורים לפנות את מוצב הבופור, כשהמקום ממולכד מטרשים עד טפחות וכל פצמ"ר יכולה להרוג אותם, מקבל לירז (אושרי כהן), מפקד המוצב, הודעה מהפיקוד כי הקבינט עוד לא אישר את הירידה וכי הם נשארים לישון על חבית הנפץ עוד לילה. בוויכוח עם קוריס (איתי טיראן), אחד החיילים, אומר לו לירז – "הם יודעים מה הם עושים. לא יפקירו אותנו". שני עשורים קודם לכן, לאחר כיבוש המבצר, הגיע ראש הממשלה מנחם בגין ושאל את המפקדים – בהתייחסו לצבא האויב – "היו להם מכונות ירייה?", מה שחידד עד כמה הוא מנותק מהמציאות הצבאית בשטח, עובדה שאפשרה לשר הביטחון שלו לתעתע בו לאורך מלחמה שלמה.

בשנים שחלפו מאז, האמונה הכמעט-עיוורת בשלטון, בקדושת השירות הצבאי, שרדה ברובה. מאות המשיכו לחצות את גבול הצפון, "מורעלים", ומתו בשם נחיצותה המפוקפקת של רצועת הביטחון. הרגע הזה ב"בופור", שמתאר נקודת זמן קריטית בחורף 2000, הוא רגע מכונן בסרט, ודרך פריזמה רגשית ואישית של מספר גיבורים במיקרוקוסמוס צבאי וחברתי, מהווה למעשה נקודת מעבר סימבולית מחמישים שנה של ישראל אחת לישראל אחרת, מזו ש"צבא העם" הוא העורק הראשי בבית החזה הלאומי שלה - לזו שחווה את העשור הציני ביותר בחייה הלאומיים. ע"ע מלחמת לבנון השנייה.

בופור

סרט של יוסף סידר, על פי תסריט של יוסף סידר ורון לשם (שנכתב במקביל ומבוסס על "אם יש גן עדן"), המספר בהשראת דמויות ואירועים אמיתיים על קבוצת חיילים במוצב המבודד, בחודשים שלפני הנסיגה הידועה-מראש מלבנון, כשנחיצותם במקום הולכת ומתגחכת. האבידות והפגיעות שהם סופגים מציבות אותם בסוג של לימבו צבאי-לאומי, שהורג אותם – מטאפורית ולא מטאפורית. היום, בעת כתיבת הביקורת, סיפרו לי שכמה קולגות כבר הספיקו להמטיר את הסופרלטיבים שפיזרתי בעל-פה מאז הצפייה הראשונה שלי ב"בופור": סרט מושלם, מהסרטים הישראלים הכי טובים שנעשו אי-פעם. אז פשוט נאמר זאת שוב.

הנה עוד שש נקודות על "בופור".

שקט

היחס בין כמות המלל, מול רגעי השקט, מנותק מאוד מ"אם יש גן עדן". אם הספר מסופר בקולו, זכרונו, רגשותיו, מחשבותיו ומאווייו של ארז (לירז) ליברטי, הגיבור. כאן, המעמסה שיש על אושרי כהן בדמותו של לירז להציג זאת, מתבטאת במימיקה ובשפת גוף לא פחות מבמילים.

בכלל, "בופור" הוא סרט מאוד שקט, עם קצב שמדמה באופן מושלם את השירות במקום כמו המוצב המקולל ההוא – המון שעות מתות, ואז כמה שעות שיכולות להרוג אותך. פתרון סיפורי מתבקש היה להשתמש בקולו של "מספר". אך במקום זאת, העדיפו סידר ולשם למקסם את החוויה הוויזואלית ולהעביר במראות פיוטיים את סיפור ההתמודדות המהפנט הזה. במובן הזה, אי-אפשר שלא לחשוב, לדוגמה, על "הקו האדום" של טרנס מאליק. אומר זאת באחריות – "בופור" פשוט טוב יותר.

הר הקללה

"הבופור זה 35 יום בלי פרטיות. אתה חי עם הצוות שלך, מיטה בתוך מיטה, מסוגל לזהות מתוך שינה את ריח הנעליים של כל אחד מהם. כשפתאום יש באוויר איזה פלוץ, אני יודע להגיד לך מי בדיוק זה שתקע. בזה נמדדת חברות אמיתית." (מתוך הכתבה "הר הקללה", ידיעות אחרונות, מאי 2001)

זהו עידן של עיתונות-אינסטנט, ותשומת לב מינימלית לפרטים ולבני אדם. וגם עידן שבו התסריטאי של "בופור" מכניס את עצמו, בעל-כורחו, לדיון עקר כמו זה שנסוב סביב "הבועה", שגם בו היה תסריטאי שהאפיל תקשורתית על הבמאי, ובכך שירת את מערך יחסי הציבור אך גם עורר פולמוס פנים-ברנז'אי. אך מורשתו של לשם, לאחר כל הדיונים על הקריירה האישית שהוא מנהל, תותיר מונומנט מזהיר, בדמות אותה כתבה מכוננת ב"7 ימים", שהביאה מפיהם של שני חיילים, במלוא שנה לפינוי מלבנון, את סיפור הבופור. הכתבה הזו עומדת בקונטרסט לאותה עיתונות מגובבת שפושה כיום במחוזותינו. "הר הקללה" סייעה, ולא במעט, לשמר אמירה של דור שלם שלא דרש שלום. שלא דרש כלום, רק נתן. "אם יש גן עדן" כבר קיבל מעמד של פולחן, והעיבוד הנוכחי לאותו גרעין סיפורי שטמון בכתבה צפוי לעשות את אותו הדבר מהצד הקולנועי. זה פולחן תרבותי שנחוץ לי. נחוץ לנו. דיון ומורשת שעוזרים לי להבין לא רק את האתוס שבצלו גדלנו, אלא את המקום אליו אנו הולכים.

הקולקטיביות שחסרה לנו כל-כך כחברה, אותה "מדורת שבט" (כשם סרטו הקודם של סידר) שאנו מתרחקים מחומה, משנה לשנה, היא אלמנט חשוב ב"אם יש גן עדן" וגם ב"בופור". מספיק לי לראות זאת בשתי הצפיות שלי בסרט, שלאחריהן שאלנו אחד את השני, אני וחבריי, "בכית, נכון? באילו נקודות בדיוק בכית?". תמיד עדיף לבכות ביחד.

sheen-shitof

מחיר חסר תקדים

המכשיר של הישראלים שהמציאו את מסירי השיער בהנחה בלעדית

בשיתוף Epilady

לירז

"לירז", "ארז" (שם הדמות בספר, כי "לירז" זה שם של כוסיות), "גלעד" (השם בכתבה "הר הקללה"), "רונן" או "רותם" (השם במציאות של בן דמותו של לירז, אבל "רותם" זה שם של כוסיות). השמות בהם נעטפה דמותו של מפקד המוצב, על פני שלוש הנפקות תרבותיות שלה, מסמלים אולי את שכבות הבטון שנערמו על בופור במשך השנים, ואת השכבות שהוא עצמו עטה בדרך לאותה נקודת זמן אישית ולאומית, שפירקה אותו.

אושרי כהן נושא באופן מעורר כבוד את משא דמותו של לירז. עטוי במאה שכבות צבאיות, פיזיות ונפשיות, הוא מתייחס לפיקוד על המוצב כאילו היה זה זכייה בפיס. המוות שבא לבקר בחודשים האחרונים במוצב, כך נראה, שובר קודם את החיילים שלצידו ורק אחר כך אותו. אך הוא נשבר ראשון. לירז מחדד את הדיסוננס של כל חייל – אם אני מתפנה מפה, אם אני לא מגן על שום דבר באמת, אם האויב שלי נטול פנים ואין שום כוונה שאכנס לעימות חזיתי איתו, אז למה אני עומד פה לעזאזל ומחכה למוות הכמעט-ודאי שלי? בסצינת הסיום, בה מתקלף לירז משכבות הציוד הצבאי שלו, וקורס אל הקרקע כשמאחוריו גדר המערכת החלודה, יש אפקט של קילוף בצל – כלומר, אתה מבין שמשהו כאן מסריח, ואז אתה בוכה.

מהקונפליקט עם דמותו של זיו, חייל המגיע למוצב בתחילת הסרט ומחדד לנו מראש את הדמויות אותן נכיר בהמשך, ועד ההכרה כי הוא זה שיעיף 18 שנים של בטון בפיצוץ אדיר לשמיים, הופכת הדמות הזו – אדם במציאות, גיבור כתבה, ספר וסרט – לשלמה והמשוכללת ביותר אולי ביצירה הישראלית הנוכחית.

טרגדיה

בופור הוא מחזה טרגי. גם הקתרזיס הסופי, העצוב - ביציאה מלבנון - הוא טרגי. בוודאי לאור העובדה שהוא פותח את אותו עשור בו אנו מדשדשים בבוץ מטאפורי לא פחות מהבוץ הלבנוני, וטובעני אולי אף יותר. בצפייה בדרמטיזציה של פיסת ההיסטוריה הזו, אתה לא יכול שלא להיזכר באותו יום שישי, בו הידיעות על סיומה של מלחמת לבנון השנייה שטפו את התקשורת, אך צה"ל המשיך להתפרס לכיוון הליטני בטקטיקה, שגם אם היא נכונה, שברה את לבה של מדינה שלמה. מההרג הראשון בסרט, שמפרק אותך, ועד סופו, "בופור" חושף עבורך טפחים שאנחנו, כעם, מתנו להדחיק. אבל זין עלינו אם נדחיק.

ובמקום בו בופור בוחן את הטרנספורמציה של החברה הישראלית דרך אותן דמויות הירואיות וחבולות, באותו מעמד היסטורי שהוא גם אבן בוחן בדרכו של צה"ל, הוא מביא משמעות חדשה למונח "סרט ישראלי". כמה עצוב.

זהו אינו סרט המלחמה הראשון שבו האויב נטול פנים. אך כאן, בקורלציה למצבנו הלאומי התמידי, הפחד הוא לגלות שאתה האויב של עצמך - אתה שלא הצלת את עצמך בזמן, שבזבזת אותו על ערמת בטון חסרת עתיד, הפחד הוא שהאויב שלך הוא מי ששלח אותך לשמור על ערימת אבנים שהיום נמצאת ומחר כבר לא.

יוסף סידר

כך משביח במאי. סידר צפוי לקטוף בפעם השלישית, על סרטו השלישי, את פרסי התעשייה המקומית, כשעל מדפיו כבר נח "דב הכסף" מפסטיבל ברלין בו הוכתר לבמאי הטוב ביותר. והוא באמת הטוב ביותר. עבודת הבימוי של סידר מעוררת התפעלות אין-קץ. הוא בוחר את המיקום הסגור והממוזער הזה לסרטו ומפיק ממנו את המקסימום האפשרי. זה מתחיל בסצינה מבריקה בה זיו, אותו חייל שמגיע למוצב, מתרוצץ כמו עכבר במבוך בין מחילות הבופור וחושף בפנינו בתוך מספר דקות כמעט את כל מה שצריך לדעת על אופי המקום והדמויות. זה ממשיך בשימוש חד ומדויק בכל כלי קולנועי שעומד לרשותו. עבודת הצילום (עם הצלם עופר ינוב) היא המושחזת והיפה ביותר שראיתי כאן. כמו התזוזה בין האישי ללאומי, בין המסוגר לפתוח, הוא מנתב את מצלמתו משוטים סינמסקופיים עוצרי-נשימה – הנעים מעל ומצידי המוצב, משקיפים על נוף הלבנון ונפצעים בנפילת הטילים, לאותם צילומים השולטים בסרט, המדמים באופן מושלם את אופי המוצב: צילום סגור וקרוב, בין קלוז-אפים למדיום-שוטים, שחופרים בדמויות הכלואות בבטן ההר, במרובעי בטון תובעניים. הדימויים הוויזואליים של סידר מבריקים, ומאפשרים למדיום להעביר את המשמעויות האמיתיות של מבצר רגשי, ושל התפרקות אישית וכללית.

מעל אותם פריימים טורדניים, הנועלים את גיבוריו במקום בו אין לנו – הצופים – ולהם ברירה, אלא להיקשר אחד לשני, משתמש סידר בכל האלמנטים שעומדים לרשותו כדי לייצר גיבוי קולנועי מושלם לסיפור המרגש, החל בעיצוב פסקול מבריק, שדומה למשהו בין הלמות לב חרישיות לבין דימויים של סכיזופרניה, וכלה בגולת הכותרת שלו: בימוי השחקנים המדויק להפליא, שמוציא מכהן, טיראן, אוהד קנולר, איתי תורג'מן ואלי אלטוניו (שהרשים אותי אולי יותר מכולם) תצוגת תכלית כובשת, שנדיר לראות במחוזותינו התרבותיים בכלל, והקולנועיים בפרט.

סליחה

לא הצלחתי. כתבה, ובכללה ביקורת, לא מגיעה עם דף תירוצים. נורא רציתי לומר המון דברים על "בופור", ולמעשה מעט מאוד. נורא רציתי לדייק ולהיות נהיר וחד, ואני דוחה את כתיבת המסמך הזה כבר חודש שלם. עד כדי כך השפיע עליי הסרט. ועל כל אמירה, לא התאפקתי והוספתי עוד. עוד בטונאדות של מילים לא-קוהרנטיות בהכרח, החוטאות לביקורת התמציתית והמפרגנת שהסרט הזה ראוי לו. אז פשוט תראו, באמת. בניגוד לקבינט של פברואר 2000, אני לוקח אחריות מלאה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully