עד מתי רפאים יעלוזו?

עד לא מזמן היו מדברים עדיין על גוסטפייס קילה בהקשר של הוו טאנג קלאן. איך לפני 14 שנה אף אחד לא היה שם את הדולרים על השמנצ'יק עם המסכה, קול הפלצט ההיסטרי והמילים ההזויות (הוא היה, למשל, בין האחרונים מהשבט שהוציא אלבום סולו). כמה שנים קדימה, והאיש שיכול מתוך שינה ללמד את רידלי סקוט איך מכניסים נשמה לסיפורי פשע הפך, במרוצת שורת אלבומים נשמה מזיעים, לאייקון. גדול יותר ממת'וד, גדול יותר ממי שכונה גאון השבט, מהממזר שמת, ובסוף גדול יותר מהקלאן עצמו. אם ריזה מתחיל לשחק שוטר בסרטים יש כאן בעיה. מאידך, לגוסט, אחד שממש לא כדאי להתעסק איתו, אין בעיה להפסיק עם השאכטות, להיכנס לפוקוס, לשנס מותניים ולקרוע את התחת בעבודה. לא בכדי ג'יי-זי עדיין מחזיק אותו בדאף ג'אם בזמן שבני דורו הולכים לחפש את עצמם בהולמארק. רק בשנה שעברה הוא פירק עם שני תקליטים, אחד מהם מוזהב ומסיים את זו הנוכחית עם אחד מהתקליטים הטובים ביותר בקורפוס היצירה הנדיר שלו; אלבום שמרוויח ביושר וכרגיל אצל גוסט - בזיעה - את שמו - "The Big Doe Rehab".

יחד עם האלבומים של נאס, קומון ופרעה מונץ' 2007 הופכת לשנה שיהיה כיף להיזכר בה. והתקליט הזה, אין דרך אחרת להגיד את זה כי המוזיקה של גוסט מגיעה על וויניל ולא בדיגיטל, סוגר את השנה הזו כמו גדול. מה גדול? ענק.

בדומה לאחרון של קנייה, ההפקה כאן נעשתה בראייה כוללת של תקליט שלם; יצירה שלמה; לא כזו שמודבקת מכמה באנגרים, בלדה ושיתופי פעולה בקליפים אידיוטים עם הכוכבנים החמימים של הרגע. כאן יש עסק למבוגרים בלבד - עסק לאנשים שזוכרים ויודעים מה מוזיקה טובה עושה לנשים שלהם, כאלו שלא פוחדים לספר לכם סיפורי פשע וסמים מצמררי שיער ובאותה נשימה לקונן על הכלבונת התורנית שברחה עם גאנגסטר רזה ונוצץ ממך. בקיצור, סופרפליי של תקליט עם בלאקספוטיישן של ביטים, שרובם נסמכים על המתוק-מתוק הזה שיש בשירי סול ישנים, כינורות, פסנתרים מהדהדים, באסים כבדים יותר ממוחמד עלי ומעל הכל, הרפאר הגדול ביותר שחי כיום - עף כפרפר ועוקץ כדבורה - האיש עצמו, GFK, שמצליח להתעלות כאן גם על הטוב בתקליטיו, "Supreme Clietnele".

גוסט, שמופיע על העטיפה עם המסכה ההיא מימי הוו-טאנג של פעם, מוריד אותה ועל השיר הראשון ומתגלה כסקראפייס שחור משחור - הפרסונה החדשה של התקליט הזה. והנה זה מתחיל. חריקות הביט של "Toney Sigel" מכניסות אותנו לתימה של האלבום הזה והדבר היחיד שמאפיל על הביט הרצחני הוא הפלואים הזועמים והרועמים של גוסט וביני סיגל (שמישהו כבר יפיק לו אלבום כמו שצריך). מיד אחר כך מגיעה הקלאסה הראשונה של האלבום הזה. מתו'ד, רייקוואן ןגוסט יושבים על ביט מהחלומות הרטובים שלכם על שנת 93' ומשלימים אחד את השני במה שמביא מיד געגועים לימים הטובים שלהם, לכימיה המפורסמת שזרמה ביניהם. "Yolanda's House" הוא בשקט אחד מהשירים שמת' וריי היו חייבים, כדי להראות שנשאר בהם עוד משהו לפני ששולחים אותם לבית האבות לראפרים בלתי רלבנטיים. לשמוע ולא להאמין כמה היפ הופ יכול להיות טוב.

"We Celebrate" ממשיך בחגיגה יחד עם קיד קפרי, עוד אגדת אולד סקול, שמרים בצווחות חדווה וגיל וואחד סינגל לרחבות על דגימה של Rare Earth. השיר הבא כבר גורם לך לשים יד על הלב ולחכות להתקף שיגיע, זה יותר מדי טוב. באמת. "Walk Around" מקפל בתוכו את כל מה שטוב בגוסט - סיפור, פלואו סוריאליסטי וביט; יא ווארדי איזה ביט, יבורכו ידיו של אנטוני סיד, המפיק שחולק את קרדיט ההפקה יחד עם LV ושון סי על מרבית הקטעים כאן.

קצרה היריעה מלתאר כאן כל שיר - באמא שלי זה ממשיך עד הסוף, עם פאוזה אחת מיותרת בלבד, בדמות אקפלה תמוהה שקוטעת את הסיקווינס עוצר הנשימה של האלבום הזה. זה, בניגוד לאפוס של רידלי סקוט, ה"אמריקן גאנגסטר" האמיתי - סיפור מהודק על אנשים שיודעים מה הם עושים וסומכים רק על המשפחה. יו-גוד, קאפדונה, רייקוואן ומת'. שלא כמו פרנק לוקאס, את גוסט (אחד שמחליף בחורות כמו תחנות ברדיו) לא תמצאו בסוף התקליט מתלוצץ עם חוקריו. הוא שם ארנבת סקסית על הברכיים, מוציא סטיפה של שטרות ומזמין למסיבה להקה שלמה, שעד היום אני מודה לאלוהים שזכיתי לראות אותו מופיע איתה, "Rhythm Roots Allstars" ומבצעים כאן מחדש ובצורה אחרת לגמרי קטע ישן שלו. גוסט, כמו הדון שהוא באמת, מקיף עצמו בפמלייה של אנשים שלשם שינוי גם יודעים להחזיק מיקרופון (כולל אחיו הצעיר והתותח) ולא רק לבזבז לו את הכסף ולהכניס אותו לבעיות. אמרנו כבר - זה עניין למבוגרים כאן.

אין לגוסט איזה ארי גולד שיסדר לו את הבלאגן, כי הבלאגן הוא מה שמחזיק אותו. גוסט נותר בודד וזוהר, כמו יהלום לא מלוטש, לבד בפסגה האיכותית והאמיתית של ההיפ-הופ. מהסוג של האגדות, הסיפורים האלו שעוברים מפה לאוזן. כי עם היד על האיי-פוד, כמה ראפרים יש היום שממשיכים להוציא במשך יותר מעשור תקליטים - לא שירים - טובים יותר אחד מהשני? מי שנתפש כקוריוז במסיכה ב-93', שם את עצמו, לבד לגמרי ובעבודה קשה, בפנתיאון שמורכב משמות כמו ראקים, ביגי, ג'יי-זי ונאס - אבות המזון והיסודות של המוזיקה הזאת.

גוסטפייס קילה, "The Big Doe Rehab" (הליקון)