"אני מרגישה רכה"

האנה האקלברג, זמרת אינדי בולטת בגל הסקנדינבי שכובש את העולם, יושבת בביתה שבאוסלו ועסוקה בתחביב המועדף עליה: בהייה בנוף. זה הרגל שרכשה בזמן שגדלה בעיירה מבודדת, הרחק מהבירה הנורווגית, והוא זה שלימד אותה להעביר את הזמן, השטן שזז לאט כל כך בארצות הצפון. "ככה זה תמיד לפני יציאה לטור", היא מספרת בראיון לוואלה!תרבות. "מחר טסים ללונדון ואני נרגעת עם הנוף הזה. תיכף אני אתחיל לארוז".

"הבגדים, ברור. בגלל שאני רגילה למזג האוויר של נורווגיה אני צריכה לארוז בעצם שני סטים של בגדים, אחד לחורף נורווגי, השני למזג אוויר רגיל. המאמץ הגדול בכל זה הוא איך לארוז הכל ועדיין לא לקבל קנס על עודף משקל. הבנתי את זה אחרי שהגעתי לארצות הברית וחטפתי קנס די כבד. לא מרוויחים מספיק באינדי כדי לשלם קנסות כאלו, ועוד על בגדים".

"אני יודעת, כבר הייתי אצלכם. זה היה בגיל 17 או 18 עם חברה שלי, שהיא חצי ישראלית חצי נורווגית. היינו קצת בתל אביב ורב הזמן בירושלים, אצל קרובים שלה. קצת מוזיאונים, קצת ים. נחמד כזה".

"זה נכון, אבל בגלל שהיינו רחוקות מהמרכז והגענו רק לביקורים, זה לא יצא. אבל חגגנו מספיק בנורווגיה, תאמין לי".

קשה לחשוב על האקלברג (30) כנערת מסיבות. לאחר שלושה אלבומים, הצליחה הזמרת לבסס עצמה כקול מקורי המעביר את תחושת החורף הסקנדינבי, לעתים בצירוף מחשבות קלות על מוות, תוך שמירה על הייחוד הווקאלי המדהים שלה, שהושווה לא פעם לזה של ג'ואנה ניוסום.

האקלברג הוציאה ב-2009 את "Blood From A Stone", בו עבר הצליל שלה התפתחות לכיוון האינדי הקלאסי יותר, עם השפעות של סוניק יות' ואפילו של הפיקסיז. ועדיין – אל תצפו להמנוני אינדי בעלי שלושה אקורדים.

"אנשים בדרך כלל מקשרים אותי יותר לחורף ולנושאים רכים. אבל יש גם אנשים אחרים, שקולטים ממני הרבה שמחה", אומרת הזמרת. "אני צריכה לנווט בין זה לזה. כשאני מחברת את השירים, אני מרגישה רכה, לא מדוכאת בשום צורה, רק רכה ומחבקת".

"גרתי בצפון הרחוק של נורווגיה וחשוך שם רב הזמן. חורף, שלג, מזג אוויר קשה, רחוק רחוק מהמסות של האנשים. שם כתבתי את כל השירים הראשונים שהפכו אותי לכזו".

"זה מרתק לגדול ככה. נורווגיה היא בערך 3,000 קילומטרים ואני הייתי רחוקה 1,500 קילומטרים מאוסלו. לאנשים שחיים במקומות האלה יש בעיה עם האופן שבו הם גדלים, כי הם לא מקבלים הרבה שמש כך שזה ממש לא טוב. האנשים שעוברים לשם ונשארים שם כמה שנים הופכים מדוכאים, או לפחות מאד מוזרים".

"הייתי מאד מוזרה. הייתי צריכה את התקופה הזו כדי להיכנס לקצב ולהתחבר לטבע, כי בסך הכל היו מסביבי רק 200 אנשים בילדות. אף אחד לא לוקח אותך החוצה, אתה צריך לעשות הכל בעצמך. אחרי זמן מה הייתי עצמאית לגמרי, אימנתי את עצמי להיות כזו. אהבתי לצאת להליכות בהרים".

"בהתחלה הייתי מאד ביישנית. למעשה, אני עדיין מאד ביישנית ועצבנית לפני הופעה. אבל אני קצת מכורה למוזיקה ולתגובות של הקהל. לכן, ברגע שאני עומדת על הבמה, אני לא חושבת על עצמי, אני חושבת על ההתנסות עם הקהל. עם השירים של האלבום החדש, אני שמחה שיש לי הזדמנות לצרוח ככה, אחרי כל השירים השקטים".

"אצל יוצרי אינדי זה תלוי באיזה ז'אנר אתה יוצר. בניגוד למה שחושבים, בנורווגיה אם אתה עושה אינדי זה לא אומר שאתה קול, אפילו די להיפך. איך זה אצלכם?"

"אה, פה אני דווקא מסודרת. המדינה עשירה מספיק וכמוזיקאית אני זוכה לתמיכה. אני יכולה להתפרנס כי המערכת מתפקדת. זה לא אומר שאני עשירה או משהו, אבל זה מאפשר לסנן את הבחורים הרעים".