הגמוניה מושלמת

בשבוע האחרון אני בהלם מתמשך. אני קורא ושומע תגובות נלהבות של סופרים ומו"לים לחוק הסופרים החדש, המועלים לשידור או מרואיינים בעיתונים, והמראיינים מתייחסים לדבריהם כדברי אלוהים חיים. כאילו באמת החוק הזה ישנה מקצה לקצה את מעמד הסופר והספרות.

אינני יודע מי מהסופרים קרא את הצעת החוק המדוברת בקפדנות. מי שעשה כך, וטובת הסופרים והספרות לנגד עיניו, ועיניו בראשו, אינו יכול שלא להבחין שהיא כוללת שלושה חלקים שונים זה מזה. אחד טוב לסופרים – לכולם. השני, והעיקרי, טוב אך ורק לקבוצת סופרים מסוימת מאוד, זו המחזיקה בהגמוניה התרבותית והכלכלית. והשלישי אבסורדי – לכולם.

החלק הראשון עניינו גובה התמלוגים לסופר (4.א). הוא קובע, בצדק רב, שכר מינימום סביר. החלק השני מתייחס לשלושה מרכיבים: המחיר המומלץ לצרכן, התשלום למוציא לאור ומבצעי הנחות. המכנה המשותף של כל המרכיבים הללו הוא יצירת מערכת סנקציות שתמנע בדרך האפקטיבית ביותר את מכירתם של ספרים במחירים נמוכים מהמחיר המקסימלי שלהם. ובכן, בואו נחשוב (קצת) מי באמת מרוויח מכך שספר נמכר כמה שיותר זמן במחירו המקסימלי?

א. הצרכן? כמובן שלא, שהרי הוא יכול לקנות בכסף שברשותו הרבה פחות ספרים. גרוע מזה, מכתיבים לו איזה ספרים לקנות. שהרי בואו נחשוב (קצת). נניח שלקורא יש מאה שקל לחודש לקנות ספרים, והוא בא לחנות וצריך לבחור. במה הוא יבחר בספרו החדש של סופר ידוע ומוכר, וכך ילך "על בטוח", או בסופר, שאמנם שמע עליו חוות דעת נלהבת, אבל "לך תדע"?

ב. הסופר? השאלה כמובן איזה? אם מדובר בסופר צעיר ולא מוכר שזה ספרו הראשון ואפילו השני, וגם אם מדובר בסופר וותיק יותר, סופר איכותי מאוד המוכר רק ליודעי ח"ן, הרי שהחוק החדש הוא אסון עבורו. כך, משום שימשיכו לקנות את ה"הגמונים" ולא אותו, גם בגלל התחרות על מאה השקלים לחודש שיש בידי הצרכן. ולו כאמור אין שום סיכוי לנצח בה, וגם משום שחוסמים עבורו את הדרך היחידה – העוקפת (חלקית) את מנגנוני ההתקבלות של ההגמוניה - להיכנס למרכז המערכת הספרותית, שהיא, לא תאמינו, מבצעי ההנחות למוכרי הספרים ולקוראים.

הרי "הדילמה" שבפניה עומד סופר צעיר מוכשר ומבטיח מאוד בהקשר הזה היא כזאת: למכור 3000 ספרים ב-90 שקל, ואז להגיע לסכום מכירה של 270,000 שקל, ולהגיע אך ורק לגרעין הקשה של קוראי הספרות העברית בת זמננו, או באמצעות המבצעים, למכור 8000 ספרים במחיר ממוצע (!) נמוך בהרבה – נניח אפילו ב 35 שקלים - ואז להגיע לסכום מכירה של 280,000. אין לי ספק, ואני יודע זאת מעשרות "מקרים" שבהם אני מעורב, שהסופר הזה יעדיף את האופציה השנייה. בעיקר משום שהוא יפרוץ את גבול הגרעין הקשה (והקטן) של קוראיו, ויגדיל את פוטנציאל הקוראים לספר הבא שלו, ובמקביל, שוב, כמובן, את יכול המיקוח שלו עם המוציא לאור העתידי שלו.

אז מי בכ"ז ייהנה מהחוק? כמובן, אלה שתומכים בו מעל כל במה ציבורית. סופרים בעלי שם, שבשל שמם התקשורת מראיינת אותם וחוזרת ומראיינת אותם, ואותם בלבד, שהרי את מי מעניין לראיין סופר מתחיל שאף אחד לא שמע עליו, וחוץ מזה, אין שום סיכוי שהוא יתראיין, שהרי בכך הוא יכול לסכל באופן סופי/חמור את הסיכוי המזערי שלו להיכנס למרכז המערכת.

אז למה הסופרים ההגמונים תומכים בחוק? כמובן, הם רוצים לשמר את המצב הקיים: פירמידה שקודקודה ארבעה, חמישה סופרים "חשובים" ובסיסה עשרות סופרים שקיומם כסופרים - הן ברמה הכלכלית והן בעצם קיומם כאיברים בתוך המערכת התרבותית שלנו - מוטל בספק.

אין זה מפתיע, אפוא, שרוב הסופרים שהתראיינו בהקשר הנדון כאן – כלומר "החשובים" – שבים ומשמיעים את המנטרה ש"ממילא יוצאים כאן יותר מידי ספרים". ובאמת, חוצפה, מה זה שכל אחד יכול להיות סופר? ככה סתם, להיכנס היישר לבית הלורדים של הרפובליקה הספרותית?

וכעת לסעיף הכי מדליק, האבסורדי להפליא, הכלול במסמך השמרני-אינטרסנטי, אנטי דמוקרטי הזה (למעט, כאמור הסעיף החשוב שעניינו שכר המינימום), והרי הסעיף כבמקורו:

"שר התרבות והספורט יהא רשאי לעדכן את הסכומים האמורים בסעיף קטן (א) [כלומר, את גובה ההנחה שמותר למו"ל להציע למוכר הספרים, י.ש.] מעת לעת באישור ועדת הכנסת."

לקרוא ולא להאמין. מי שיקבע את הפלייליסט הספרותי של המדינה יהיה שר התרבות והספורט או במקרה ה"דמוקרטי" יותר, חברי ועדת החינוך של הכנסת. שומו שמיים.

ח"כ יקרים,

זבולון אורלב, ניצן הורביץ , שלי יחימוביץ ונחמן שי, אתם נפלתם קורבן למניפולציה של בעלי עניין שאינו הולם כלל את המטרות המוצהרות של החוק שאתם מריצים. החוק הזה – למעט סעיף "שכר מינימום" החשוב - פוגע בספרות העברית, מגביל את הגיוון התרבותי בפרסום ובהפצה ברבים של ספרים בישראל ומונע הזדמנות מהקוראים לבחור מבין מגוון רחב של ספרים לפי רצונותיהם וטעמיהם. היו לכם, קרוב לוודאי, כוונות טובות, אבל הלכתם שולל אחר שובלי התהילה (הלגיטימיים) של סופרים והוצאות ספרים שרוצים לשמר את ההגמוניה שלהם, ולדחוק הצידה מתחרים (לגיטימיים) העושים שימוש (לגיטימי) בכלים (הלגיטימיים) העומדים לרשותם.

ולבסוף, למען השקיפות, אני החתום מטה, משמש כעורך בכיר בהוצאת כנרת זמורה-ביתן, שהיא יעד ההתקפה של החוק הזה, שהיה צריך לכנותו, חוק כנרת, זמורה-ביתן, "צומת ספרים". ואולם, היא הנותנת. אני עובד דווקא בהוצאה הזאת, כמו שעבדתי בכתר, ולא בהוצאה "הגמונית" בעלת שובל, משום שרק בהוצאה מסוג זה, אפשר לתמוך ב"רוחות צד" שירעננו את המערכת. מאותה סיבה עצמה עזבתי את האוניברסיטה העברית בירושלים ועברתי לאוניברסיטת בן גוריון בנגב. אני מאמין באנרגיה של גופים פריפריאליים, רעבים וגדושי תשוקת הצלחה, מכל סוג שהוא. רעב ותשוקת הצלחה שצריך ואפשר לנתב אותם לפריחת הספרות והתרבות העברית.