ברוך הגבר

גם לאחר 17 שנה, אלבום הבכורה של שפי ישי, "אהבה ושנאה", הוא מאלבומי המופת של המוזיקה הישראלית. זהו מסוג האלבומים שנהוג לכתוב עליהם קלישאות מתנשאות כמו "חובה בכל בית", אך למעשה רבים היו מעדיפים שיישאר דווקא כמו שהוא היה לבסוף – סוד ליודעי ח"ן שאפשר לשלוף כדי להשוויץ בקסם שישי הפיח בו בטקסטים של יהודה עמיחי, היינרייך היינה, רוני סומק ומובן שגם נתן זך, ששיריו מעטרים גם את אלבומו החדש של ישי, "גבר לא ידבר על כך". "אהבה ושנאה" הוא מסוג האלבומים שאפשר לקנות פעמיים, פעם אחת בשביל הגילוי ופעם שנייה כדי להתרגש מהעובדה שעדיין אפשר למצוא את הפנינה הזו ולגלות שלא הקימו על חורבותיה מגדל מוזיקלי של חוסר טעם.

בגלל העוצמה הבלתי רגילה של "אהבה ושנאה", "גבר לא ידבר על כך" הוא אלבום שבנקודת הפתיחה שלו סובל מחרדת ביצוע כפולה: מצד אחד נמצאים אלו שהולכים עם האלבום של ישי בכיס החיצוני של הנשמה, שהציפייה שלהם לשחזור השיא של האלבום הקודם היא כמעט בלתי אפשרית; מהצד האחר נמצאים כל אלו שאין להם מושג מיהו ישי, כלומר רוב הציבור הישראלי, שנראה כי בלתי אפשרי לשכנע אותם שהמכובדות האלגנטית של הסינגר-סונגרייטר עם כובע הברט היא מה שחסר להם בחיים. ישי לא נתפס בתרבות הישראלית כיוצר שהיחס אליו הוא של אהבה ושנאה, אלא כאחד שהיחס אליו הוא של הערצה נסתרת והתעלמות גורפת.

"גבר לא ידבר על כך", על הטקסטים קורעי הלב שלו, הקול המרגיע והמזכך של ישי וההפקה המוזיקלית שהיא מוזיקה ישראלית בשיאה, הוא ניצחון מרגש על אותה חרדת ביצוע. ישי הצליח, בעזרת נגינה מדויקת של אחים לדרך כמו דודי לוי, אהוד בנאי ומובן שגם אשתו, הזמרת יהודית תמיר, ליצור אלבום שלא מנסה להתמודד עם המיתולוגיה אלא ממשיך אותה באמצעים אחרים. כך, למשל, הבחירה בטקסטים של נתן זך בצד טקסטים מקוריים שלו מעניקה לאלבום אחידות והידוק שלא היו ב"אהבה ושנאה". לעומת זאת, הגישה ההומניסטית של ישי לשירים, שבה לכל אדם יש מרחב להיכנס בסיפורי הגוף הראשון של זך ושל עצמו, היא חידוש לעומת הסיפורים הרבים שהיו ב"אהבה ושנאה" ("סימנטוב", "שבעה"). בזכות כך "גבר לא ידבר על כך" הוא אלבום מיושב וחכם יותר.

בניגוד לדבריו של זך עצמו, שהודה כי הוא מעדיף את ביצועיה של נורית גלרון, ישי המלחין והמבצע הוא הפרשן הטוב ביותר של שירי המשורר. הרגע שבו קולו הסמכותי (אך הלא שתלטן) של ישי לוקח משפט כמו "נורה אחת מן השתיים נשרפה/אחת לא מספיקה לקריאה/אבל מספיקה לבכי" ("שיר מאוחר מדי"), הוא רגע שהוא הפרח שהמוזיקה מכניסה בדש החולצה המכופתרת, רגע שבו חוסר הקדמה שיש בפולק של ישי הוא למעשה היתרון הגדול של מוזיקה בשפה העברית. גם הטקסטים של ישי עצמו ("אבירים", "פרפר הקטיפה") נהנים ממטען ספרותי רחב, שמרחיקים אותו מהפופ ומקרבים אותו לעולם הגבוה של השירה בלי לאבד קשר עין קבוע עם המאזין שמחפש אותו שיר אהבה פשוט אך מכובד, זה שהמיינסטרים הישראלי לא מסוגל להעניק לו כעת.

יותר מכל, מרחפת מעל "גבר לא ידבר על כך" התחושה המשמחת, אך גם העצובה, ששפי ישי מדבר באופן שבו גברים אכן כבר לא מדברים, שהוא שר כפי שמוזיקה ישראלית כבר לא נשמעת, שהוא מדבר בשפה שאולי פועלת לפי חוקי העברית, אבל על רקע הרעשים של הקיום ב-2010 היא קרובה יותר לסינית. כיחידה אחת, עשרת השירים שבו הם לא התשובה הישראלית לחוד החנית של הרוקנרול בעולם, אולם הם גאווה ישראלית נעדרת פטריוטיזם זול ועוגיות של עודד בן עמי.

אבל בדיוק כמו ש"אהבה ושנאה" היה רגע נטול הד ונטול המשכיות, סביר להניח שגם גורלו של "גבר לא ידבר על כך" יהיה כשל פריט אספנות, מאותן סיבות שלדמגוגיה של חיים הכט יש 30 אחוז רייטינג וכי אין זה סביר שישי יהפוך לחיית ועדי עובדים. לא סתם מסתיים האלבום בקטע אינסטרומנטלי בשם "הים", שבו רעש הגלים מתערבב ביבבה של חליל, רגע אחרי שישי מכריז שיסתפק במה שהשמים ייתנו לו. באלבום שכולו מילים שאיש כבר אינו מעוניין לשמוע, אין אלא להסתכל על הגלים ולחשוב שלא הרבה השתנה ב-17 השנה האחרונות: שפי ישי עדיין מרגש יותר מרוב המוזיקאים בישראל ועדיין ממש מעט אנשים יידעו על כך.