וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"עם הכוכבות היה לי קושי": ראיון עם דן תורן

עינב שיף

11.10.2010 / 13:00

דן תורן כבר בן 50, וחוגג בהופעת מחווה ואלבום חדש. ראיון מיוחד עם רוקר שלא קיבל אף פעם את הכבוד שמגיע לו אבל ממילא לא עשה את זה בשביל הכסף

רגע לפני תחילת הפגישה הראשונה עם דן תורן, הוא מקיים שיחת טלפון. מהצד השני של הקו נמצא בחור בשם אורי, שתורן מנסה להסביר לו מה מהות הקורס שהוא מעביר בשנים האחרונות בכמה מסגרות – כתיבה יוצרת, בדגש כמובן על כתיבת שירים. הוא עושה זאת באסרטיביות נעימה ובמיומנות של אדם שיודע איך להגיש רעיון, ואפשר לקחת את הסיכון ולומר שיש לכך סיבה טובה – זה המקצוע שלו.

תורן יודע לעשות דברים נוספים – להלחין, לשחק, לביים, לייעץ אמנותית (בשנים האחרונות: הקאמבק של משינה, דויד ברוזה) ואפילו לערוך טקסי נישואים חילוניים, כולל, כמובן, סיוע בכתיבת הנדרים. אבל נראה שגולת הכותרת של 50 שנותיו הראשונות של דן תורן, היא מלאכת הכתיבה. רק לקראת סוף הפגישה השנייה, הוא מצליח למצוא את המשפט שמגדיר את כל זה בעצם: "רק רציתי לספר את חיי בשירים".

רגע לפני שהוא ממשיך את הסיפור בהופעת יום הולדת חגיגית במסגרת פסטיבל תל אביב למוזיקה (21 באוקטובר במועדון הבארבי בת"א, ארבעה ימים אחרי יום ההולדת) ואלבום חדש, אפשר כבר לומר שתורן הצליח יותר מלספר את חייו – מבט מעמיק על השירים שכתב לעצמו ולאחרים מגלים לא מעט ממה שהוא בעצם הסיפור של הרוק הישראלי ב-25 השנים האחרונות.

דן תורן. נמרוד סונדרס
עדיין לא זכה לכבוד שמגיע לו. תורן/נמרוד סונדרס

מפריצת הבונקר של אמצע שנות ה-80 בעזרת הכתיבה לשרון ליפשיץ, החברות בלהקת שונרא ואלבום הבכורה שלו, "לוחמה בשטח בנוי", דרך תור הזהב המדומה (או שלא) של דור הרוקסן עם להקת בלאגן וקריירת הסולו ועד השנים המפרכות האחרונות, נדד תורן מפורמט לפורמט ומחור לחור כדי להופיע ולהוציא את האמת שלו החוצה. בין נקודות הציון האלו, מתגלה תיק עבודות מרשים בהיקף ובאיכות שלו. בשליפה, תורן הצליח לעשות היפ הופ ישראלי באייטיז ("ידיעות מניקרגואה" של שונרא), לכתוב פופ מצוין ("קולנוע" ו"גידי"), להלחין המנון זוגיות ("לבן על לבן", שאת מילותיו כתב יוסף אל דרור), ליצור מחאה פוליטית חריפה ("חופשה בעליי") ולחבר סתם שירי יחסים מקסימים כמו "איפה הוא עכשיו" בהפסקות צהריים.

ואיכשהו, עדיין יש את התחושה שעד כה תורן לא זכה לכבוד שהגיע לו. לפני 10 שנים יצא "עוד סיבוב", אלבום הופעה מצוין שהוקלט עם אורחים אהובים עליו - ביניהם, ברי סחרוף, שלא זז ממנו מהיום שהכירו, מאור כהן ועוד משתתפים - שהצליח לסכם במעט את הקריירה הענפה שלו. אולם תורן כפרונטמן נותר באמצע: לא סוד ליודעי ח"ן, אבל גם לא מוכר כמו הקולגות שלו שגם הם כבר לא מכרות הזהב שהיו, למשל חמי רודנר, ירמי קפלן ומאור כהן.

הצעה שאסור לפספס

תתחדשו לחג עם סדרת tami4edge וקבלו סחלב חגיגי מתנה

לכתבה המלאה

אלא שתורן, וזה הדבר החשוב לו ביותר, לא עשה את זה אף פעם בשביל הקהל או הכסף, שני דברים שממילא לא תמיד היו שם. זה תמיד היה משהו אחר: "אני באמת לא עושה את זה בשביל האנשים, אבל אני כן אוהב ליצור קשר", הוא אומר בראיון מיוחד לוואלה! תרבות לרגל יום הולדתו ה-50. "כשהוצאתי את האלבום הראשון שלי, חבר בשם יונתן שאל אותי 'כמה אלבומים אתה צריך למכור בשביל להגיד שעשית את זה?, 400?' אמרתי לו ש-400 זה המון. 'ו-100?', הוא אמר לי, ואז הבנתי שזה לא המספרים. זו הנגיעה האישית, זו פתיחת המקומות הפצועים בנפש שלך. ב'שמש נצחית בראש צלול' הבחורה אומרת לג'ים קארי – 'תחביא אותי מתחת לבושה שלך'. הכתיבה היא התהליך ההפוך".

ולא פחדת מהחשיפה האישית הזו?

"לא רק שלא פחדתי מזה שאני חושף את עצמי בטקסטים – חשבתי שזו המטרה של העשייה. אני בן אדם מאד חשוף, אני מרגיש את החיים והעולם ולא תמיד זה קל לי".

בניגוד ללא מעט מהקולגות שלך, גם לא פחדת מפוליטיקה.

"יש לי דיונים ארוכים על זה עם יהלי סובול – יש לו הרבה מה להגיד אבל בשירים הוא חש שהוא פחות יכול לבטא את זה, חוץ מב'כל החבר'ה'. אני מזדהה מאוד עם הקושי הזה לבטא דברים פוליטיים. לא הייתי רוצה, למשל, לכתוב שיר בהזמנת עיתון בתגובה למצב. אני חייב להודות שאני מעולם לא הצלחתי להתעלם מהעובדה שאנחנו חיים פה ובתור אנשים שחיים פה, אז יש לנו עניין עם השכנים שלנו ועם הכיבוש. זה חלק מהחיים שלי".

דן תורן. נמרוד סונדרס
"רציתי שיזהו בי את הכישרון שלי ואת המוזיקה ולא רציתי להיות בתפקיד 'החתיך'". תורן/נמרוד סונדרס

ייתכן שהיעדר הפחד של תורן מהפוליטיקה או מחשיפה אישית עלה לו בעוד כמה אלפי מאזינים שהיו נחשפים ליוצר שדווקא רוב חומריו קלים לעיכול. ואולי הכל קשור לתחילת הדרך שלו, אז בשנת 1983, ככוכב הסרט "בחינת בגרות". שם, במבט המיוסר של גיבור הסרט שחייו הולכים לאיבוד במסלול הלא צפוי של החיים, נחשף תורן לראשונה להצלחה ולדרישות שלה.

"הייתי אז מאוד צעיר", הוא מספר. "לא ידעתי איך מתנהגים ואיך מסתדרים עם הצלחה ובוודאי הייתי רחוק מאד מלנצל אותה לטובתי. כנראה גם שברחתי משם. רציתי שיזהו בי את הכישרון שלי ואת המוזיקה ולא רציתי להיות בתפקיד 'החתיך'. זה לא היה העניין של משחק - במשך השנים שיחקתי במסגרות שונות, זה חשוב לי ואין לי בעיה עם זה. עם הכוכבות היה לי קושי".

יכול להיות שבגלל שברחת מהכוכבות אז, לא המשכת אליה גם לאחר מכן, בקריירה המוזיקלית? שבכל פעם שהתקרבת לשם, פשוט ברחת?

"יש מצב. תראה, אני כן רוצה לפנות לקהל רחב ואני רוצה להאמין שאם אני אוכל למלא אולמות גדולים, יהיה לי מה לעשות שם – יש לי מספיק שירים, יש לי הרבה ביטחון ויש לי את החשק והרצון להיות עסוק ב-2011 בהופעות גדולות יותר, בקידום של האלבום ועוד. האלבום החדש יהיה הראשון שהשם שלו יהיה 'דן תורן', סלף טייטלד, כי אני חושב שיש שם כמה מהשירים הטובים ביותר שכתבתי בקריירה ועכשיו אני מוכן גם לקחת את האחריות הכרוכה בכך".

בעבר פחדת?

"אולי. בוא נגיד שאני לא אתפלא אם כן".

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
"אני אופטימי עם חריקת שיניים. אני חייב להאמין". עטיפת האלבום "יורד נמוך"/מערכת וואלה!, צילום מסך

מהאזנה לחומרים החדשים של תורן, ניכרים התהליכים שעברו עליו בשנים האחרונות. הילד להורים גרושים מראש הנקרה שעזב בגיל 18 את הבית, הפך לאבא לשני ילדים (איתי ויעל, בן 11 ובת 6 בהתאמה) שהדאגה להם היא כל עולמו. בדומה ל"כל מה שאנושי" של ערן צור, הכתיבה החדשה של תורן עוסקת בשמירה הדוקה על ההווה לצד הצורך ההולך וגובר במורשת, רצון ב"משהו להשאיר לילדים", כמו שהוא מגדיר את זה.

"אני רוצה להגיד להם שיהיה בסדר", הוא אומר - כמו בשיר "בשם אלוהים", שבו מסביר תורן שדווקא בגלל שנולדו ילדיו, הוא לא יכול להישאר אדיש למצב הפוליטי בישראל - "אני אופטימי עם חריקת שיניים. אני חייב להאמין, כי על מה חיים אם לא זה?"

ואתה לא מאבד את האמונה?

"לפעמים כן, אבל אני באמת לא רואה ברירה אחרת. בעיקר כשאני מסתכל על הילדים – אני רואה שהם רוצים לשמוח, לגדול. אתה לא יכול להגיד להם כל הזמן 'חרא פה', כי אתה רוצה להעביר להם תקווה, כי אם יהיה מצב של שלום – שיהיה להם את מי לפגוש".

המשפט הזה מזכיר לתורן את התוספת שהכניס ל'אימפריות נופלות לאט' שכתב מאיר גולדברג. בסוף השיר, כשהילד "חולם על קרבות שהיו", שר תורן "והלוואי שכבר לא יהיו". כשהוא מזכיר את זה, הוא מספר על בנו בן ה-11, שאוהב לנגן ולומד בבית הספר "ארטיק" למוזיקה. "אני מאוד פוחד שהילד שלי ילך לצבא", הוא אומר בגילוי לב. "לא אמרתי לו שעד שהוא יגדל כבר לא יהיה צבא, אבל יכול להיות שהייתי צריך להגיד לו דברים כמו 'לא כל אחד יכול להיות בצבא גדעון'. זה בסדר גמור לעבוד עם ילדים בדרום, אתה לא תורם רק בלהחזיק רובה, לא כולם בנויים לזה. הצבא בהחלט בנה בי משהו, אבל אני מכיר אנשים טובים שלא הלכו והם לא פחות תורמים לחברה כאן. לא כולם צריכים לעשות את אותו הדבר".

המציאות של השנים האחרונות לא ממש מקבלת בברכה אמנים שלא שירתו בצבא.

"כן, זה מפחיד איך שמתייחסים לאמנים שלא שירתו בצבא. הקבלה של האחר בארץ הולכת וקטנה, אבל אי אפשר בלי זה, זה משהו בסיסי בבן אדם. אם אנחנו חושבים שצריך להעלים כל דבר שונה באותו אחר, הגענו למצב תודעתי מאד נמוך. במצב כזה, אני לא מאמין שאפשר להתקדם. זה בטוח לא עוזר ליצירה".

בתור מוזיקאי שיודע שצריך לעשות דברים נוספים כדי להתפרנס, היית רוצה שהבן שלך יהיה מוזיקאי?

"אני ממש מקווה שהוא יעשה עוד דברים. הוא אוהב מאד לצייר ולעצב – אני אומר, אולי זה יהיה משהו אחר. כי מה העולם מבטיח לבן אדם שרוצה להיות מוזיקאי? אני מפחד לחשוב כל כך רחוק. זה עולם מאד רעוע וארעי".

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
"אני מודה כל יום על הכישרון לעשות דברים אחרים, ממשחק ועד ללמד". מתוך הסרט "אנדרדוגס"/מערכת וואלה!, צילום מסך

תורן מכיר זאת היטב. הוא נזכר כיצד בגיל 18 אזר אומץ ממקום לא ברור לעזוב את בית אמו, כדי לחיות את חלום העיר הגדולה ואת סצנת הרוק דאז. כבר אז לא היו לו ציפיות גדולות מאותו "תור זהב". "תמיד היה נראה לי לא מובן מאליו שמשלמים לך לשיר ולהופיע", הוא מספר. "כאילו, מי מבטיח שכל זה לא ייעלם פתאום?".

אז דור הרוקסן באמת היה כזה גדול, או שזה ניפוח עיתונאי?

"זה בעיקר היה FUN. היה כיף להתעסק בזה – ללכת לחזרה, לנגן גיטרה, ללכת להופיע. הייתי אומר לעצמי 'איזה כיף, משלמים לי על משהו שאני אוהב לעשות'. מהבחינה הזו הייתי אדם תמים, אפילו היפי, לא במעשים אלא בתפיסה. הכותרת של כל זה היתה 'ה?ביא לנגן', ביטוי שיאיר גת, חבר שלי, המציא. לא מעניין כלום – ה?ביא לנגן. מה זה מעניין רייטינג שמייטינג – ה?ביא לנגן. וגם, צריך לזכור, היו רגעים שהיה מלא קהל, גם כשלא ידענו שזה מלא".

ואיפה אתה בתוך זה? לא היית איפה הילד, גם לא הקספרים.

"למנף זה המושג? יכול להיות שלא ידעתי למנף את זה. יכול להיות שאני טיפוס כזה, שלא מספיק פרקטי בדברים כאלו. יכול להיות שאני כזה רק כשאני מרגיש את הפרנסה על הראש, כי אני לא ביישן. במוזיקה, רציתי שאנשים יבינו מה אני אומר, היה חשוב לי שיתייחסו למה שאני אומר ולא רק לסממנים החיצוניים".

ואתה מתחרט על כך? יש דברים שהיית עושה אחרת?

"אני לא בן אדם שמתחרט, אני עדיין עסוק במוזיקה וגם במשפחה ובלפרנס אותה. זה שהמוזיקה היא לא מקור הפרנסה היחידי שלי, זה דורש ממני לעבוד עם הרבה ריכוז ויש לי אנרגיה לזה. ביקרו אותי גם על העבודה בקריינות או על משחק בטלנובלה, כאילו אני עוזב לצרפת או מהגר לאפריקה. אני בסך הכל מנסה להתפרנס ולחיות וזה באמת מאוד קשה פה לכולם, כולם יודעים את זה. אני עומד מאחורי כל מה שעשיתי. זה שהמוזיקה שלי הגיעה לפחות אנשים, זה לא משמח אותי, אבל אני לא הערבה הבוכייה. זה לא אני. אני גם מודה כל יום על הכישרון לעשות דברים אחרים, ממשחק ועד ללמד. תאר לך שהייתי שונא את זה. מה הייתי עושה?"

דן תורן. נמרוד סונדרס
"טיפשי בכל הרמות להגיד שהרוק הישראלי הוא מוצר מגוחך". תורן/נמרוד סונדרס

במבט על, תורן מספק הסבר לסיבה בגינה הצלחת הדור הזה לא נמשכה - ולא, רצח רבין היה נורא, אבל לא האשם היחידי - "אני לא חשבתי אף פעם שההצלחה של רוק היא טבעית בישראל", הוא אומר. "מה שקורה עכשיו, עם הפופ הים-תיכוני הוא הרבה יותר טבעי. הדור שלי, שאהב את הלהקות מחו"ל ואת הגיבורים של חו"ל וגם רצה לעבוד שם, הוא הרבה פחות שייך למה שקורה פה. הדיבור הזה עם הגיטרות והדיסטורשנים יש לו כנראה חוסר קשר אלינו, או לפחות קשר מוגבל. הילד שלי אוהב מטאליקה מבלי שדחפתי לו מה לשמוע, אבל אצל הרוב הגדול הפלאפונים דולקים ואתה שומע מה הם שומעים". לצד אלו, תורן דוחה מכל וכל את התזה שפוסלת את הרוק הישראלי: "טיפשי בכל הרמות להגיד שהרוק הישראלי הוא מוצר מגוחך, זה ממש טיפשי".

מצד שני כתבת ב"רוק הזבובים": "מה, לא ידעתם? אין דבר כזה פה רוקנרול".

"בסדר, אמביוולנטיות זה לא משהו שאי אפשר לחיות איתו. בשבילי, אין יותר טוב מיהלי סובול וגם כשמאור כהן כותב אני מאד מבסוט. הם יוצרים ברמה מאוד גבוהה ויש עוד מעולים. גם לברי לא מתייחסים משום מה ככותב טקסטים, אבל בוא'נה, תראה איזה כותב טקסטים מעולה הוא - אגב, הרבה בגלל שהוא חושב שהוא לא מספיק טוב ושהוא צריך להשתפר. שמע, אנחנו כותבים עכשיו שיר עם עמיר לב, שלושתנו, ואז אתה מבין שזה הדבר עצמו, מבלי לחשוב אחרת. אנחנו יושבים חמש פגישות על שיר, כל פעם שלוש-ארבע שעות וזה אורך העבודה על שיר אחד וזה הדבר עצמו".

אתה חושב שיזכרו את הדור הזה? שילמדו אותו בבית ספר?

"זו שאלה טובה. תראה, זה תמיד היה עסק של משוגעים. כשברי ופורטיס חזרו לארץ בסוף שנות ה-80, חשבתי שחייב להיות בזה אלמנט של איזוטריה. האם זה צריך להיות לנחלת הכלל? לא יודע. יש לי חברים שחושבים שעוד 50 שנים לא תהיה פה מדינה יהודית ריבונית, אז אני לא יודע מה להגיד לך. יש דברים הרבה יותר פסימיים מהתהייה האם עוד 50 שנים ילמדו בבית ספר את משה פרץ או חמי רודנר".

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
"50 זה גיל כזה שבו צריך להיות יותר חכם בו, אני מרגיש שאני יודע פחות ופחות". תורן ורעייתו/מערכת וואלה!, צילום מסך

למחרת הפגישה הראשונה, אני מגיע למקלט של תורן בחולון, העיר בה הוא גר. חדר נאה, מרווח ומואר, שהעירייה העניקה לו "כדי שיהיה לי איפה לעבוד". שם, בין המקלט לביתו, הוא מנהל את חיי הפרברים שלו: "אחרי הופעות, נותנים לי לישון עד מאוחר – 9 בבוקר", הוא מספר בחיוך. הוא מסביר שהחיים שלו נראים כמו הסיפורים מ-"The Suburbs", אלבום המופת החדש של ארקייד פייר שהוא לא מפסיק לשמוע.

באופן שקצת דומה להם, לפחות בצורת הכתיבה, תורן מסביר מה בעצם הניע את הדור שלו: "אני מאוד אוהב את שולי רנד ומאוד אוהב את הגל הדתי, אבל אני מרגיש לפעמים שאני עומד כמעט לבד, לא כמעט לבד, אבל עם יהלי, פיטר, מאור, חמי וירמי, שמבין שיש ערכים בחילוניות, ערכים של אנושיות, ערכים של אהבת בני האדם – של מה שנמצא בין אדם לחברו", הוא אומר. "זה קצת הלך לאיבוד בכתיבה ואני חושב שצריך להחזיר את זה. נורא ברור לי למה הגל שמביע געגועים לעזרה מלמעלה נורא מצליח – כי באמת יש נורא מעט עזרה בינינו. המצב האינסופי של מלחמה כותש".

אז דן, אתה מאושר?

"אני לא יודע לענות על זה. אני בחיפוש אחרי דרכים לשקט וליצירה ואם היה לי קצת יותר שקט כלכלי ופנימי, הייתי רוצה לעשות עוד דברים".

אולי האושר הוא היכולת לקבל את זה.

"50 זה גיל כזה שבו אתה צריך להיות יותר חכם בו, אבל אני מרגיש שאני יודע פחות ופחות. אני עם פחות דעה מוצקה על דברים ופחות סגור על מה נכון ולא נכון. במקביל, השאלות רק גדלות. לפעמים אני מרגיש שעמוד השדרה שלי נעשה יותר גמיש ולפעמי הוא נעשה סוג של עץ והוא עלול להישבר".

כשאשתך תקרא את התשובה הזו, היא תכעס?

"כן, בטח. היא תגיד למה לא אמרת שבקיץ הבא תופיע בקיסריה? אני מרגיש שהדיבור הזה הוא סוג של ארץ עוץ – אני רוצה לחלום שאני גדל, אחרת אני לא אוכל לעבוד. אני עושה כושר, אני מוכן, כותב שירים, מנגן בגיטרה – עכשיו תביא להופיע. רק תביא ואן ואני עולה".

דן תורן יחגוג יום הולדת 50 בהופעה מיוחדת ב-21 באוקטובר במועדון הבארבי בתל אביב. אורחים: ברי סחרוף, מאור כהן, הזבובים, תומר יוסף, עמיר לב, יהלי סובול ועוד

  • עוד באותו נושא:
  • דן תורן

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully