"אני לא מודל לחיקוי, אני ילד אמוציונלי בן 19"
(מתוך "Goblin" של טיילר, דה קריאייטור)
אוד פיוצ'ר וולף גנג קיל דם אול ("אוד פיוצ'ר" ו-OFWGKTA גם הולך) והמנהיג הלא רשמי שלהם, טיילר, דה קריאייטור, הם הדבר הגדול ביותר שקרה להיפ הופ בפרט ולמוזיקה בכלל ב-2011. זו לא הגזמה. יש שיגידו שזה אפילו אנדרסטייטמנט, אבל את זה ניתן לזמן להוכיח. מה שבטוח הוא שאם לא שמעתם עליהם, כנראה שאתם - בניגוד לבן לאדן - מסתתרים במערה, או, לכל הפחות, לא פתחתם מגזין או אתר תרבות אמריקאי מאז סוף 2010.
למען יישור הקו, הנה כמה עובדות ומידע מקדים: אוד פיוצ'ר הוא קולקטיב היפ הופ מלוס אנג'לס המורכב - נכון לכתיבת שורות אלה - מאחד עשר צעירים שנעים בין גיל 16 ל-23. הם החלו להקליט מתישהו ב-2007, אבל פלשו לבלוגים בסוף 2009, עם "Bastard", אלבום הבכורה של טיילר, דה קריאייטור, והפכו להבטחה במרץ 2010 עם הבכורה של ארל סווטשירט, אחיו הצעיר של טיילר, שכרגע נעדר מהשטח בגלל שלל ספקולציות שלא אוששו - בעיקר כי אוד פיוצ'ר מינפו את ההעלמות הלא ברורה שלו בכדי להריץ את קמפיין מעורפל וסופר רועש בשם "Free Earl".
עוד בוואלה!
לקראת סוף השנה שעברה כבר לא היה בלוג מוזיקה או רשימת סיכום שלא התייחסו לאוד פיוצ'ר בתור המושיעים של ההיפ-הופ ו/או הוו-טאנג קלאן הבאים. הניבוי של כולם היה שהקולקטיב יתפוצץ עלינו ב-2011, וזה בדיוק מה שקרה. בחיי שאני לא זוכר כזה הייפ נטול ספקות או הרכב עצמאי שהגיע לקדמת הבמה באופן מהיר כל כך.
מאז פברואר, בו שוחרר "Yonkers", הסינגל והקליפ הראשון מתוך האלבום השני של טיילר, "Goblin", שיוצא השבוע, החבורה הספיקה להופיע בלא מעט תוכניות טלוויזיה וכיכבה על שערי מגזינים. טיילר הוחתם בלייבל XL (חברת התקליטים של רדיוהד, M.I.A ועוד רבים וגדולים), College Humor העניקו לאוד פיוצ'ר תוכנית רשת וכל פסטיבל שכלל בליין-אפ שלו את הקולקטיב הפך להיות המקום שממנו כולם מדווחים ומעלים קטעי וידיאו. בשבועות האחרונים, לקראת היציאה של "Goblin", כבר בכלל אי אפשר היה לברוח מאוד פיוצ'ר. לא עבר יום ללא כתבת וידיאו שמסקרת את הקולקטיב או מכילה ראיון עם טיילר, כשבטמבלר ובטוויטר הצפת התכנים האוד פיוצ'רית כבר היתה חסרת פרופורציה. אפשר לחשוב שכבר אין יותר חתולים בעולם.
עוד בוואלה!
"תהרגו אנשים, תשרפו דברים, שימו זין על בית ספר"
(מתוך "Radicals" של טיילר, דה קריאייטור)
הבשורה של אוד פיוצ'ר היא לא מוזיקלית. כן, הביטים שלהם, שאת רובם טיילר מפיק בעצמו, הם לא פחות ממעולים, אבל אין בהם שום דבר שלא שמענו בעבר. מדובר בהיפ הופ אפל ודי קשה, שקיבל בשלב כלשהו את הכינוי הורורקור - על משקל הארדקור (אבל אל תגידו את זה ליד טיילר, הוא יבכה) והולך במחוזות שקול קית', אם אף דום, גרייבדיגאז ווו-טאנג קלאן כבר הלכו בהם בעבר.
הייחוד של אוד פיוצ'ר הוא בהגשה ובאנרגיה, באמצעותם הם מערבבים מחדש מניפסטים של מהפכות מוזיקליות: מהסקס פיסטולס הם לקחו את הבוז לסביבה ולשלטון החוק; מנירוונה הם לוו את המיאוס הקיומי, האנרגיה ההרסנית והיכולת לדבר אל דור שלם ולתמלל בשבילו את כל מה שהוא שונא בעולם; מאמינם הם חטפו את ההומור, השימוש באלטר-אגו ואת הגישה המילולית הקיצונית שלא עוצרת באדום ולא מפחדת לשבור אף טאבו; בעזרת האלבומים הראשנים של ברייט אייז הם הבינו שטינאייג'רים לא צריכים לשחק אותה מבוגרים או להסתיר את הטירוף שגיל ההתבגרות משרה עליהם; מקניה ווסט - שכבר הכתיר בטוויטר את "Yonkers" של טיילר כקליפ השנה (קניה אוהב את החרא ההתאבדותי הזה) - הם למדו את החשיבות של האסתטיקה ביצירה, ואת היכולות להיות קלישאה של שחורים ובכל זאת למשוך מסות של קהל לבן מלומד.
בסוף השבוע שעבר, כמה ימים לפני התאריך הרשמי, דלף "Goblin" לרשת ומה אתם יודעים, הוא כל מה שחשבנו שיהיה, ועוד קצת. נקודת הפתיחה שלו ממצבת אותו מעל כל מה שאוד פיוצ'ר עשו עד היום, כשההפקה של טיילר עולה כיתה בהצטיינות. היא עשירה יותר ויחסית קלה לעיכול, למרות האפלה התמידית שאופפת אותה. הביטים, שכאמור לא ממציאים משהו חדש, בכל זאת מצליחים להישמע כמשהו שרק אוד פיוצ'ר היו יכולים להוציא - הם אולי בנויים על תבניות מוכרות, אבל מאז "Dr. Octagon" של קול קית' לא מיקסמו את הפוטנציאל שלהם טוב כל כך. ההגשה של טיילר, שסביבה הכל בנוי, מהודקת, מאופיינת וסגורה על עצמה עד כדי כך שאי אפשר להפנים את זה שהוא עוד לא בן 20. אם הייתי חייב לנחש - הייתי אומר שמדובר בכלל באחד מה-O.Gs של "הסמויה".
עוד בוואלה!
"עדיין לא הרגתי את עצמי, ואני כבר רוצה את החיים שלי בחזרה"
(מתוך "Nightmare" של טיילר, דה קריאייטור)
אבל ככל שמאזינים לטיילר ולמילים שלו יותר, מבינים שהוא אכן טינאייג'ר - הוא שופך את הלב מבלי לסנן, מוציא כמויות של תסכול שנבנו בתוכו ועדיין מלא בכעסים על האנשים שלא הבינו כמה שהוא מגניב למרות שהוא לא יודע לשחק כדורסל. רק שהטינאייג'רים של היום - וזה הולך להיות מאוד זקן מצדי להודות בכך - הם לא הטינאייג'רים שהיו בשנת 2000. הם מודעים יותר, מכירים הרבה יותר דברים, הדעות שלהם מנומקות בהרבה והחושים שלהם חדים בצורה לא הגיונית. לא צריך להיכנס להסברים על למה זה - אתם כבר מכירים את כל טיעוני האינטרנט, הגלובליזציה וההתבגרות המהירה, אבל טיילר הוא האמן הראשון שבאמת מצליח לעשות משהו חדש עם כל הידע הזה.
כשברייט אייז בכה לצד האידיאולוגיה שלו, הוא לא ידע כמה טבעי זה להיות עם התחושות האלו בגילו. כשקורט קוביין גילה שמאחורי הייאוש שלו יש מיליוני אנשים שמרגישים אותו הדבר, הוא נבהל והתאבד. את ההסברים שאמינם התחיל לספק רק באלבום השני שלאחר ההצלחה שלו ("אני לא באמת רוצה לרצוח את בריטני ספירס", "אין לי בעיה עם הומואים"), טיילר זורק לאורך כל האלבום המסחרי הראשון שלו.
טיילר, בניגוד לאמני עבר משפיעים, לא פועל מתוך חוסר מודעות - הוא יודע איך כל מה שהוא עושה יתפרש ועל מה הוא יכול להשפיע. בגלל זה, הוא לא צריך לחכות שלושה אלבומים כמו אמינם לפני שהוא זורק משפטים כמו "פאק ביל אוריילי", כי הוא יודע שהמסרים הפוליטיים שלו יחלחלו הלאה; שבעקבות כל ההייפ הזה, הוא נושא על כתפיו משהו הרבה יותר גדול מסתם עוד אלבום טוב. ועדיין, על אף שהוא משחק את התפקיד שההייפ בנה לו, הוא שונא כל רגע. ברור שהוא לא באמת מעוניין באחריות הזו; לא בגיל הצעיר שלו. הוא עדיין רוצה לעשות סמים עם חברים, להקליט מוזיקה ללא השלכות ולרכב על סקייטבורד. רק שהוא כבר לא שם, וכנראה גם לא יהיה. על המלחמה העצמית הזו נבנה "Goblin". הכנות, והמודעות העצמית שמגיעה לצד המלחמה היא מה שהופך את האלבום הזה ליצירה הענקית שמסומנת כבר עכשיו כאלבום השנה.