מחלת הסרטן של אביו שטלטלה את חייו ("רוב הזמן אני מדחיק, אך לפעמים אני נשבר"), הקושי להכיל ביקורת מחברים ("כואב לי בבטן ואני סוער בפנים") והחיים אחרי היציאה מהארון: אבי דנגור, שבקרוב יככב בקמפיין לביטוח go, חוגג אלף הצגות של "מייקל" המופתית. ריאיון
המחזה "הנודדים" קצר שבחים רבים בתקשורת התיאטרון האמריקאית, מה שגרם לנו לחוש שאולי דבר מה אבד בתרגום או שפספסנו משהו, אבל מעבר לטיפוח הבימתי לא מצאנו בו יותר מדי. זהו מחזה שגם רמת האסתטיקה הגבוהה שבו לא מצליחה לחפות על הריקנות הרגשית
תיאטרון באר שבע נחשב לאחד הטובים כיום בהנגשת מחזות, אבל במחזה "לא משלנו" יצא לו פלופ רציני. לא זאת בלבד שהתוכן שבחרו בעייתי ממילא, כדי להחיות נושא שמת למעלה מ-30 שנה צריך הרבה יותר מקולקציה של בדיחות קרש דהויות מהאייטיז
המינון בין השירים במחזמר לא פרופורציונלי ביחס לכובד המשקל של הנושא - מהגרים בישראל. ב-45 דקות אי אפשר להגיע לתובנות מרחיקות לכת בעניין כל כך מורכב. היוצרים השאירו את האנדרסטייטמנט מחוץ לתמונה, כך שמה שקיבלנו הן אמירות בנאליות
הקונספט הסיפורי-מוזיקלי "איש'ל ורומנצקה" שכתב חנוך לוין ומוצג בצוותא על ידי דרור קרן (מוזיקה: יוסי בן נון) מבטא קרב מינים משובח שמקבל תיבול אכזרי דרך הסרקזם המופלא והמרושע של דרור קרן החד-פעמי. השילוב הזה בין הצגה לסטנדאפ מפעים ומרתק. אסור להחמיץ
כדי לצפות במחזה "הנעול" שיצר וביים אריאל ברונז מחוויות הבירורקטיה המתישות לבן של ניצול שואה, צריך להגיע עם ראש מאוד פתוח. הלבשת מוזיקה (טובה כשלעצמה) על דיאלוג סתמי היא אקט ילדותי ולא מוצלח, והתחושה היא שבסרט הזה כבר היינו
פיקוד העורף