אין בהשתתפות בפרסומת דבר פסול כשלעצמו. פשוט לראות את פורטיס, האיש שלימד אותנו את כל השקרים מאחורי הסיפורים מהקופסא, צרח על המגישים "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי", מחה נגד מתקפת המשובטים - לראות אותו ממליץ לדמות להושיב ילדים מול הטלוויזיה מותיר טעם של אכזבה
"כאן חינוכית" מרגיש לעיתים כמו המקום האחרון בטלוויזיה שלא מתייחס לצופה כמו למטומטם גמור. ובמציאות כה מטומטמת, ראוי להכיר ברגעים האלה. באף תכנית מתוך לוח השידורים החדש של כאן חינוכית אין רוע ומכולן יש מה ללמוד. בשביל ילדים סקרנים, זה כל מה שצריך
תחקיר "המקור" על פרשת ילדי תימן עשה יותר רעש ממה שהיה בו באמת, הציג יומרות היסטוריות בלתי סבירות והתעלם מהשאלות האמיתיות. בקיצור, החמצה גדולה וחסרת אחריות
יוסי מזרחי מחדשות 12 פעל נכון כששידר את כל לקט הקללות והטינופים בלי להפריע לו בקריינות או ויכוחים. זה חזק יותר כך: פריים אחרי פריים, אי אפשר להסיר את המבט ואי אפשר שלא להצטנף מייאוש. וגם: פינתם של עמרי ברק ובן מיטלמן אצל עודד בן עמי שוכחת לתת הקשר לצופים
"שווה כסף", התוכנית החדשה של שרון גל ברשת 13, מגדירה את עצמה "חברתית-כלכלית", אבל היא אף אחת משתי ההגדרות האלה. במרוץ שלה אחרי אייטמים, בין רושפלד לדיסני, היא מדלגת על מה שחשוב באמת
הרגע שבו תמיר סטיינמן התפוצץ מצחוק בשידור והתחבק עם האדם שחצה את המצלמה בשידור חי היה רגע אמיתי נדיר שהיה הכי קרוב לכך שהתקשורת מחבקת, מילולית ומטאפורית, את תושבי הדרום. אך לצדו היה גם רגע של שתי כלות שחתונותיהן בוטלו, שבו הסיוט הופך לפולקלור
גם בעונתה החדשה, "משחקי השף" נעדרת עוצמה טלוויזיונית. נכון, היא לא מזיקה, לא יומרנית, וגם לא נבזית כלפי המתמודדים שמגיעים אליה - דברים שאינם לגמרי מובנים מאליהם. גם הכימיה בין הארבעה היא חיובית, אך גם משעממת להפליא. ולא הגיע הזמן למצוא אישה שתשב בפאנל?
"מעברים" (כאן 11) מראה לצופים דבר מה שהודחק לחלוטין מהשיח הציבורי ואפילו מהחדשות - היום-יום המדכא של מערכת השליטה בפלסטינים כפי שהיא באה לידי ביטוי במעברים. על כך יש לברך. מעבר לכך, אין בה מספיק חומרים חזקים והיא חסרת אמירה כלשהי
אי אפשר להגיד על "צומת מילר" שהיא איומה. למעשה אי אפשר להגיד עליה כמעט דבר: היא כה סתמית, כל כך צפויה, כל כך לא מתאמצת לומר דבר מה בעל ערך וכל כך נזהרת שלא להרגיז אף אחד, עד שאפילו מעלותיה נבלעות מרוב פיהוק
קלמן וסג"ל הגישו משדר רגוע ומעניין, כזה שמכבד את הצופה ורחוק מהשיח הפופוליסטי, מבלי לוותר על עמדתם האסרטיבית. בכלל, כבר זמן מה שהתכנית המשותפת של השניים היא אחת האופציות הטובות יותר בשעות הפרה-פריים על המסך
הלקח שמהדורות החדשות למדו ממערכת הבחירות הקודמת; יונית לוי שקרנה על המסך והביאה את חדשות 12 להיות משדר הבחירות המוצלח ביותר; חדשות 13 בזבזו זמן יקר על ספיישל בחירות הזוי של "משחקי השף"; והפרודיה המבריקה של "ארץ נהדרת" על "שבט אחים ואחיות"
ברצועות האקטואליה, בתכניות הבידור ואפילו בפרסומות: לטלוויזיה יש תפקיד משמעותי בהפצת המסר שהבחירות הן לא נושא עד כדי כך בוער. בכך היא מגלמת תפקיד כמעט אנטי-דמוקרטי, כזה שמעדיף שתצביעו בשלט במקום שתצביעו בקלפי
"הנערים", שיוצאת מחטיפת שלושת הנערים בקיץ 2014 אל רצח מוחמד אבו חדיר, היא סדרה אנושית על האווירה הציבורית שמתוכה נולד גיהנום. היא פורצת דרך על ידי הצגת כל הקולות במקביל, אבל לא תאפשר לצופה להתרחק. אז כן, זאת טלוויזיה מעולה, אבל אל תצפו ליהנות יותר מדי
שום דבר מהותי לא השתנה בין העונה הראשונה של "סליחה על השאלה" לעונתה השנייה והטרייה, וטוב שכך: עדיין מדובר בחובת צפייה, שיש המון מה ללמוד ממנה
אין דרך לראות את שתילת הנשק בבית תושב עיסאוויה לצורך צילומי הסדרה "מחוז ירושלים" (כאן 11) שלא כאקט גזעני. זה צעד שמשדר לצופים מסר חד משמעי על האוכלוסיה הזאת - וכפי שנחשף, על לא עוול בכפה. "מחוז ירושלים" הפרה את אמון הצופים ומתגלה כגרסה רעה של המציאות
"דה וויס", על כל "הצלותיה הדרמטיות" ו"הכרעותיה הקשות" הפכה להיות המקום הכי צפוי בטלוויזיה. אפילו דמויות סוחפות כמו נסרין קדרי ודורון מדלי, שאחראים על מרבית רגעי החסד הנותרים בתכנית, כבר חוזרות על עצמן. אחרי חמש עונות, הפסקנו להסתובב
אפשר להבין את שמחתם של הנערים ושל משפחותיהם. מה שקשה לתפוס זה את פמפום הרגעים האלה במהדורות החדשות. עוד ועוד ציטוטים שכולם אמרו את אותו הדבר בדיוק ולא הוסיפו ערך לסיקור, עם מעט מדי שאלות נכונות
כן, בהחלט הבנו, אנחנו ממשיכים בקיץ. תודה על זה, חברים. בחורף ובעונות המשוגעות, כשאנחנו באמת זקוקים להם, טוב שהם שם. בקיץ הישראלי העומד, אלו נראות היום כמו הדקות הכי מיותרות בטלוויזיה
במקום לנסות לספר לנו סיפור על רווחה, בריאות ודיור בר-השגה, ומה אנחנו יכולים לעשות כדי לקדם את הסיפור הזה, תשדירי שירות עולצים בטלוויזיה מציפים לנו שוב ושוב את חרדות הקיום, ומשקפים לנו בו בזמן שאנחנו ממשיכים להיות קורבנות, ושאנחנו שוב נדרשים להתגייס
חיים אתגר הוא היורש הטבעי של חיים הכט ב"יצאת צדיק", ואיתו מובהק עוד יותר הדמיון של התוכנית הזו לסרטוני המכות למיניהם שאנחנו כה נהנים מהם. בשני המקרים, מדובר בשיימינג שמתמקד במטרות הקלות והלא נכונות, ולא באמת הופך את העולם לטוב יותר
"דיין: המשפחה הראשונה" (yes דוקו) של ענת גורן היא סדרה שאי אפשר להסיר ממנה את העיניים, אבל אם נודה על האמת, היא לא באמת מצדיקה את עצמה. מה שהיה חסר בסדרה על משפחת דיין הוא קול אחר, חיצוני - קול שיציג אור חדש על הסיפור וידקור מעט את קווי העלילה המוכרים לנו
לפני שהצטרפו באיחור עם פאנל משלהם לערוצים המתחרים, ברשת 13 המשיכו לשדר את "הישרדות VIP", ובינינו - מה כבר ההבדל. עוד משחק של הדחות, שהלוואי שהיה מתרחש על אי מרוחק ולא כאן. עמית סגל הגדיר את הפארסה בצורה נכונה, והפרצוף של הכתבים אמר הכול: פנינו לגיהנום
העונה החדשה של ריאליטי הבישול המצליח בקשת 12 מבהירה שמה שהיה הוא שיהיה: רק הסיפורים האישיים של המתמודדים והחוכמה התורנית של אייל שני מתחלפים. אין לה מה לחדש או רצון להפתיע, והשאלה הנשאלת היא: אז מה הטעם?
מותחן הדוקו המשטרתי מלא בשוטרים כריזמטיים וחדורי מטרה שמצליחים לשמור על העיר המורכבת בין אוכלוסיות שעוינות זו את זו, ומספק קתרזיס נאה לחברה שמכורה לחדשות. בד בבד, על כל זה מרחפת תחושה שזאת גרסה מעט נוחה מדי של המציאות
סיפור המאבק לחפותו של עדנאן סעיד שימש בסיס לפודקאסט שהמציא את ז'אנר "הפשע האמיתי", ועכשיו הוא הפך גם לסדרה תיעודית. לפחות לפי הפרק הראשון, לא ברור למה היה צורך בגלגול הטלוויזיוני - ובכל זאת, יש גם תקווה
התרחשויות לא מעניינות, אנרגיות חלשות וסצנות מעוררות פיהוק: העונה השלישית של הסדרה פשוט לא משכנעת. מלבד ההתמודדות עם הפציעות, שמספקות את הרגעים החזקים של העונה, גם לאנשים שאוהבים ספורט יש בה מעט מאוד
סם רוקוול ומישל וויליאמס מהפנטים בתור בוב פוסי וגוון ורדון, בסדרה שמשחזרת כמה מהנאמברים הגדולים בתולדות המיוזיקלז ואת הסיפור המרתק של הזוג שיצר אותם, בלי להסתיר את הצדדים היפים פחות. אף שהיא נמנעת מאמירות גדולות ונותרת בתחום הביוגרפי, מדובר בחגיגה לעיניים
נתניהו לא קיבל שום הנחה בריאיון שהעניק אמש במפתיע לחדשות 12. עם זאת, הוא הרוויח ממנו היטב כשקיבל זמן מסך עצום, העביר את מסריו והתעמת עם הטענות נגדו. המנצחת הגדולה של הערב היא המראיינת קרן מרציאנו שעמדה על חובתה העיתונאית לקבל הסברים. חבל שעמית סגל השתתק
"המקור" היא הרי תוכנית תחקירים, היא רגילה לשחיתויות מסוג אחר. על המעלות של התוכנית בתחומים האלה כבר דובר לא מעט, אבל עורכיה הצליחו לגולל ברגישות ובאנושיות גם סיפור מסוג אחר, והניבו פרק פתיחה מטלטל על היוהרה והאטימות מאחורי אסון צפית
"טרנסקידס", העוקבת אחר ארבעה בני נוער שחיים במגדר אחר ממינם הביולוגי ואחר התהליך הרפואי והאישי שהם עוברים, היא סדרת דוקו מצוינת. מעל הכול היא מוכיחה שכל עוד המסגרות החברתיות והמשפחתיות תומכות, השמיים לא נופלים וגם הצעד הזה הוא אפשרי
הדרמה הקומית החדשה של yes, שמספרת את אחורי הקלעים של עולם הסטנדאפ הישראלי בשנות התשעים, גדושה במוזיקה טובה ואווירה אפלולית מצוינת. עם זאת, יש משהו מתסכל בצפייה בה משום שכל דמות בה רק מנחילה אכזבה לדמות אחרת. היא גם מתרחקת מאמירה על המקום שבו אנו חיים
אם מישהו חיפש הצצה מיוחדת לחייו, נפשו או סדר יומו של הרמטכ"ל היוצא, הוא לא ימצא אותה ב"איזנקוט" (כאן11), שמלווה את סיבוב הפרידה של רב-אלוף גדי איזנקוט. במקום זאת נוצר כאן סרט דל קלוריות וחסר שיניים, מלא בסיטואציות סתמיות
צופית גרנט מצליחה להיות מקצועית כמי שמראיינת, מתעמתת, מנהלת את החקירה ומדובבת את הדמויות, גם בנושאים לא קלים ותמיד באנושיות ובאמפתיה. היא מובילה את הסיפור מבלי לגנוב פוקוס מהגיבורה שלה, ובכל זאת הנוכחות שלה מורגשת היטב. "אבודים" לא מאבדת מתח ולו לרגע
מסביב לכל הרעש שעשה אתמול נאום גנץ, שזכה לכ-20 דקות שידור ועוד דקות ארוכות של פרשנות ותגובות, נאמרו מעט מאוד דברים מהותיים, הן של המועמד והן של הפרשנים. וגם: טוב עשתה יונית שחתכה את הסיסמאות התמוהות של שרת התרבות בתגובה לנאום
עיתונאים על שלטי חוצות, חשד לשוחד מיני במינוי שופטים - כן, קשה להתחרות בכותרות האלה, אבל מארץ נהדרת הציפיה היא לתת את הזווית המקורית לאירוע, ולא להסתפק בבדיחות על ההודעות שרצות כביכול בוואסטאפ של נאוה בוקר. וגם: יומני קירשנבאום היא סדרת דוקו חכמה ומענגת
"הכוכב הבא" עושה חסד למאיה בוסקילה, מזכיר שוב שיש לה יכולות מטורפות, שעם קצת מזל היא הייתה הופכת להיות זמרת משמעותית יותר. לכן היא חייבת לזכות, בשביל התיקון: תיקון לה, תיקון למחזור של הדור שלה שלא ממש מצא את עצמו כאן ותיקון לז'אנר
