הטלוויזיה תספר לכם גם בימים הכי נוראים שהרוק זה גשם והדם הוא קטשופ - ופיג'מה וטרנינג, אם לא ידעתם, הם בכלל שיא השיק, טרנד היסטרי, הדבר החם ביותר בחורף הקר שלפנינו. תהיו מאושרים, רק תרכשו טרנינג חדש ותנצחו את התקופה
סיפור הילדים שמני בן דרור מקריא דרך הקשר לבנו יוני ולחבריו הנצורים בבונקר הולם את התחושה של האב המרחף מעל, וחושש ממה שיקרה ליקירו ברגע שלא ישמור עליו. וגם: הכישלון הגדול של אבינועם והעימות התמוה בין מרקו לאלוש. נדב מנוחין מסכם את פרק 7 ב"שעת נעילה"
הסדרה החדשה בקשת של יוצרי "היהודים באים" היא מוצר טלוויזיוני כה עצל, סתמי ומיותר, עד שהרגש היחיד שהוא מעורר הוא אדישות מוחלטת. זו לא מנה איומה אלא כזו שאין לה בכלל טעם או ריח: ההומור לעוס, התסריט צפוי, הדמויות לא מעניינות, וגם השחקנים לא מושיעים אותה
תמר איש שלום הפתיעה כשנשאה את "נאום הבושה". הפאתוס שלה היה כמובן מוצדק, אבל את הדבר הכי חשוב במונולוג אמרה איש שלום כמה דקות אחר כך, אחרי הכתבה, בקול שקט. אבל אל דאגה: הזעזוע יעבור, דבר לא ישתנה, האיבה הכללית לא הולכת לשום מקום
שתי כתבות עם ערך עיתונאי בינוני וערך ציבורי אפסי קיבלו אתמול נפח משמעותי במהדורת השבת. בראשונה יכולנו לפנטז על כל המדינות שהקורונה לא הגיע אליהן ובשנייה - סיור באי יווני עם ישראלים שהיגרו לשם. הרי ברור שיותר נחמד לדבר על איים קסומים מאשר על המשבר הכלכלי
ההיפתחות של צמד החיילים השונים זה מזה, סטריאוטיפית ככל שתהיה, נוגעת ללב כי היא רומזת לנו על כל התכניות של כל החיילים הצעירים שלא זכו להגשים אותן. במקביל, החיילים מבינים שעליהם לסמוך רק על עצמם
בלילה שבו טרם הסתמן ניצחון ברור, הגלים הפתוחים באולפנים עשו מה שגלים פתוחים עושים: לטחון מים ולחזור על המילים "ערב היסטורי" ו"היחס לישראל". לרגע אחד ב"חי בלילה" היה גם מי שטעה לחשוב שמרכז העולם הוא נווה אילן ושיונית לוי היא מנהיגת העולם החופשי
הכאוס המטורף במפקדה בנפח שמראה כיצד הכול קורס, ההתפרקות של כוח השריון בהנהגת כספי ההולך ומשתגע, והמפגש האנושי בין אבינועם לחייל הסורי שבסך הכול רוצה לחזור הביתה להורים. "שעת נעילה", פרק 4
