ההתנהלות של מיקי זוהר בכנסת תמיד הייתה חוקית, אך מעוררת חלחלה. חמש שנים אחרי שנכנס לכנסת מהספסלים האחוריים של הליכוד, הוא הפך לילד הפוסטר של כל מה שרע בפוליטיקה המקומית. זה לא עניין של ימין או שמאל, אלא של קלאס. כשר אבל מסריח, חוקי אבל מרתיח
במהדורות המרכזיות נושא נאום רה"מ נדחק כצפוי לאחר ענייני הקורונה, ובזמן אמת בחדשות 12 אף קטעו את השידור החי של הנאום לטובת ריאיון בתכנית חיסכון עם שר התקשורת יועז הנדל על פריסת רשת ה-5G החדשה. הרגע הזה אמר הכול: עד כדי כך מדובר ברגע חסר משמעות לחיינו כרגע
אנתולוגיית הפשע חזרה עם סיפור טעון המחבר בין ההיסטוריה וההווה של ארה"ב (ולא רק שלה). אף שמדובר בעונה המורכבת ביותר של הסדרה עד כה, היא ממשיכה לאזן בהצטיינות בין רלוונטיות, עליונות ויזואלית ונגיעות מדויקות של אבסורד
על העיסוק השטחי בסוגיות מהותיות, על ההתמכרות לפרובוקציות של יורם לס, על ניתוק מהציבור, על מהדורות ארוכות מדי: ערב יום הכיפורים, יש לערוצים המרכזיים בהחלט על מה לבקש מהציבור סליחה ומחילה בכל מה שנוגע לעיסוק בקורונה. אלו הסליחות המרכזיות
סליחה על הקלישאה, אבל המקור הבריטי של "אוטופיה" טוב עשרות מונים מהעיבוד האמריקני החדש. הסיפור היה מעורר מחשבה ולופת, הוויזואליה יפהפיה - אך מהיצירה העזה והבלתי-נשכחת נשארה גרסה מרודדת עם דמויות רפות ודיאלוגים חבוטים. ביקורת בלי ספוילרים
הכל מתקתק ב"הזמר במסכה": התחפושות וואו. השופטים קורעים, המנחה מעולה. אבל איכשהו כל הקרנבל הזה מייגע ומנותק, לא שייך למצב הרוח הכללי, כאילו לא מתרחש בישראל 2020 אלא מתישהו בעתיד, ובעיקר נמרח לאיטו. גם המשחק עצמו ממצה את עצמו די במהירות
לקח קצת זמן להתרגל לראות את מתן חודורוב ואבישי בן חיים יושבים באולפן עם מסכה על הפנים, אבל זו הייתה החלטה נכונה, גם מבחינה רפואית ובעיקר מבחינת אחריות ציבורית. מאידך, אפילו הרבי נחמן מברסלב היה חושב שפרסום הכתבה של צבי יחזקאלי היה לא נורמלי
הדוקו-דרמה של קשת על מקרה אתי אלון היא תוצר חלש וזניח, לא מקורי ואף שטחי, מבחינה אמנותית ועיתונאית כאחד, נטול חשיפות, תפור בגסות ומוציא אפילו משחקניו המוכשרים תצוגות משחק מביכות
לא ברור מה היה עולה בגורלה של "תאג"ד" אם תומר קאפון היה נשאר בתפקיד הראשי, אבל היעדרו לא היה הבעיה היחידה של הסדרה בעונה השנייה שלה. הדמויות החדשות התבררו בעיקר כחיקויים חיוורים ואפילו כמקלות בגלגלי הסדרה, ואילו הדמויות הוותיקות הלכו לאיבוד
הפרויקט היוקרתי החדש של ריאן מרפי בנטפליקס, על אודות קורותיה המוקדמים של המרשעת המיתולוגית מ"קן הקוקיה", נהנה וסובל מכל המאפיינים של יצירותיו האחרות. היא אמנם שובת עין ונהנית מהופעות נהדרות של שחקנים מובילים, אבל קורסת ברגע שההיגיון הבריא נכנס לתמונה
בעוד בוושינגטון חתמו על הסכמים היסטוריים משמחים, בישראל שלט חוסר הוודאות לקראת סגר שיש בו יותר שאלות מאשר תשובות, ואז גם מסרי צבע אדום שהשתלטו על מצג הפיוס שעל המסך. את הנסיונות להמחיש את תחושת החגיגיות העבירו יונית לוי ודנה ויס מביכה אחת
הדרמה הקומית של דנה מודן ואסי כהן ממוקדת ומהודקת בהרבה מקודמתה, וגם הרבה יותר מצחיקה. שני הגיבורים נטולי השם אמנם ביחד עכשיו, אלא שהוא יותר מאושש בעוד היא מדשדשת במקום. הדיסהרמוניה הזו היא תבלין הקסם של העונה
אולמרט בטוח גם כיום, אחרי שסיים לרצות את עונשו, שאינו אדם מושחת, ושהכרעת הדין לגביו הייתה שגויה. בסרט הדוקו החדש, "האיש שרצה יותר מדי" של הבמאית רוני אבולעפיה (HOT8), הוא שוטח את גרסתו הציבורית לאירועים. היא לא מאוד משכנעת
אם כבר ראיתם בחייכם יצירה על מקומות אפופי תעלומות, עוכרי שלווה ומעמעי מציאות, קרוב לוודאי שדרמת המתח החדשה של HBO בכיכובו של ג'וד לאו לא תרעיד את עולמכם. אף על פי כן, "היום השלישי" עשויה כל כך טוב עד שקשה להתיק ממנה את המבט. כל מרכיב בה הוא ניצחון אמנותי
אתמול נפל דבר ביחסי נתניהו והמהדורות - מיד לאחר שהסתיימה ההצהרה של ראש הממשלה, בחרו במהדורות להביא בפני הצופים את העובדות לאשורן. אין ברירה בהתחשב בכך שהוא מעדיף לצייר תמונה שקרית ומנותקת מהמציאות
"המלכודת הדיגיטלית" ("The Social Dilemma"), סרט הדוקו החדש של נטפליקס על ההתמכרויות לרשתות החברתיות, משתמש בנשק אטומי: המרואיינים, שהם האנשים שגרמו לכם להתמכרות הזאת. העובדה שהוא עשוי לא טוב מורידה ממפלס השכנוע שלו, ועדיין, חשוב ביותר לצפות בו
לא ברור למה הטלוויזיה הישראלית לא מנצלת את אחד הקלפים הכי גדולים שעומדים לרשותה, אוצר הספרים היהודי. כשזה קורה היצירה רק מרוויחה: "ג'ודה" כורכת בין מיתולוגיות יהודים וערפדים לכדי תוצר חדש שמגובה בנפח גדול, ואילו "היהודים באים" ממחישה את נצחיותנו
בשונה מ"המתחזים" בה רגעי העימות עם הנוכלים מלווים תמיד בקתרזיס רגשי אדיר אחרי שחווינו ביחד עם הקורבנות מסע שלם של התעללות. ב"יצאת צדיק" התחושה היא בעיקר של אי נוחות. חיים אתגר, עדיף שתסגור את הסיפור מול המועצה לצרכנות מאשר שתרדוף אחרי הנוכלים ברחוב
רועי בר נתן עשה את רוני גמזו יותר טוב מפרויקטור הקורונה עצמו, יניב ביטון גנב את ההצגה עם חיקוי לא פחות ממושלם של אבישי בן חיים, ומערכון תמים אחד הצליח לתת לו בעיטה חזקה לבטן הרכה. ובכל זאת, יש מישהי אחת שראויה כרגע למחמאות יותר מכל הקאסט של "ארץ נהדרת"
האחים בן ואורי, הדודנים יעל ויוסיאל, וכמובן וובה ואלה - גרסת האולסטארז של "המירוץ למיליון" החזירה ששה זוגות אהובים לסיבוב נוסף, ולצדם ששה זוגות נוספים חדשים שמתחילים מנקודת מוצא פחותה בהרבה. וכמו תמיד בגרסה הישראלית, הפורמט עובר התעללות אבל יהיה מצחיק
באילת נרשמו אתמול 49 מעלות חום, יותר מכל מקום אחר על פני כדור הארץ. גל החום הבלתי אנושי הזה סוקר במהדורות החדשות כמין אתנחתא קומית ממשבר הקורונה, עם הזדמנות פז להציג ישראליות נאות בבגדי ים. אלא שמאחורי המספרים ותמונות הביקיני מסתתר עתיד שאסור להתעלם ממנו
במיוחד העונה היו ל"מטבח המנצח" את כל החומרים להיות ממתק הריאליטי שיעביר לנו חודש-חודשיים של כיף בזמן הקורונה. אלא שאז ניסו לשווק אותה כמלחמת אחים והולבשו עליה אג'נדות מוזרות. חבל, עם חומרי גלם כאלה התוכנית יכולה הייתה להפוך למנה מושלמת
אם בעונה הראשונה ריבוי הדמויות והעלילות לא פגם במכלול, זה קצת פחות נכון הפעם. יש כמה קווי עלילה תמוהים או צפויים, הנסיונות לזעזע כבר לא אפקטיביים באותה מידה, וניכר כי לא כל הדמויות מפותחות דיין. למרות זאת, "הבנים" עודנה מענגת ומבריקה. ביקורת בלי ספוילרים
מה שהופך את הסדרה של כאן ליוצאת דופן - אך גם מהווה את נקודת התורפה שלה - הוא העריכה ההיפראקטיבית הקיצונית שלה. המסיבה הזו אולי מאבדת מדי פעם את הצופה, אך היא עושה שירות חשוב מאוד בכך שהיא מבהירה שלא מספיקה רק היכרות, הגיע הזמן גם לדו שיח
