יצחק א?מין רואה שני גברים חמושים ברובים נכנסים למשרדו בשעה שתים-עשרה וחצי ביום סתיו חמים בטהרן, והמחשבה הראשונה שצצה במוחו היא שלא יוכל להצטרף אל אשתו ובתו לארוחת צהריים כפי שהבטיח.
"האח אמין?" אומר הנמוך מבין השניים.
יצחק מהנהן. לפני כמה חודשים לקחו את חברו כ?ו?רו?ש נ?סירי, וכעבור שבועות ספורים החלו להסתובב שמועות שע?לי האופה נעלם.
"באנו הנה בפקודת משמרות המהפכה." הקטן מפנה את הרובה היישר אל יצחק וקרב אליו בצעדים ארוכים מדי יחסית לרגליו. "אתה עצור, אחי."
יצחק סוגר את מחברת המלאי שמונחת לפניו. הוא מביט בשולחן, בחפצים האדישים העדים למתרחש - תיקיות מפוזרות, משקולת נייר ממתכת, חפיסת סיגריות "דנהיל", מאפרת בדולח וספל תה שנחלט זה עתה ושני עלי נענע צפים בתוכו. היומן שלו פתוח והוא מביט בו, בתאריך של היום, 20 בספטמבר 1981, בהערות הרשומות על הדף - לטלפן למר נ?ק?מו?ר?ה בקשר לפנינים, ארוחת צהריים בבית, לקבל משלוח ל?ש?ם מאוסטרליה ב-00:3 אחה"צ בערך, לקחת נעליים מהסנדלר - התחייבויות שלא יקיים. בדף שממול מופיע תצלום מבריק של קבר המשורר חאפ?ז בשיראז. מתחתיו רשומות המילים, "עיר המשוררים והוורדים".
"אפשר לראות את הניירות שלכם?" יצחק שואל.
"ניירות?" האיש צוחק. "אתה אל תדאג לניירות, אחי."
הגבר הנוסף, שהיה שקט עד עכשיו, עושה כמה צעדים. "אתה האח אמין, נכון?"
"כן."
"אז בוא איתנו בבקשה."
הוא בוחן שוב את הרובים, אצבעו השמנה והקצרה של הנמוך כבר מונחת על ההדק, לכן הוא קם ממקומו ויורד עם השניים במדרגות חמש קומות בבניין המשרדים, שנראה נטוש להתמיה. בבוקר הבחין שרק תשעה משישה-עשר עובדיו באו לעבודה, אבל לא נתן דעתו על כך; בזמן האחרון אנשים מתנהגים באופן לא צפוי. עכשיו הוא שואל את עצמו איפה הם. אולי ידעו מראש?
***
כשהם מגיעים אל המדרכה הוא חש בשמש על צווארו וגבו. הוא מרגיש רגוע, כמעט קהה חושים, ומזכיר לעצמו שכך עליו להישאר. אופנוע שחור חונה לצד המדרכה ליד יגואר מבריקה בצבע ירוק-ברקת, המכונית שלו. הקטן מעווה את פניו בגיחוך לעבר המכונית המפוארת, עולה על האופנוע שלו, משחרר את הבלם ומתניע. יצחק עולה אחריו, והחייל השני מאחוריו. "תחזיק חזק," אומר החייל. זרועותיו של יצחק חובקות את האיש הקטן, והשני מניח את ידיו על מותניו של יצחק. יצחק, דחוס בין השניים, מרגיש את גבו הכחוש של האחד על בטנו ואת כרסו של האחר נדחפת אל גבו. ריח מריר של שיער לא חפוף מעורר בו בחילה עזה. הוא מפנה את ראשו הצדה כדי לשאוף אוויר ומבחין באחד מעובדיו, מו?רת?ז?א, שעומד מאובן על המדרכה כצופה מקרי בלוויה חולפת.
האופנוע מתפתל במרווחים הצרים שבין המכוניות התקועות בפקק. הוא משקיף על העיר החולפת ביעף, והתמורה שחלה בה מתגלה כעת לעיניו בבירור רב: כרזות של סרטים ופרסומות לשמפו הוחלפו בתמונות של אנשי דת המכסות קירות שלמים; רחובות שנקראו בעבר על שם מלכים מכריזים על המהפכה כפטרוניתם; גברים ונשים שנראו פעם מטופחים ונאים נעשו צלליות מזוקנות ורעלות שחורות. ריח קבאב ותירס על גחלים עולה מגריל של רוכל רחוב וממלא את שעת ארוחת הצהריים. לעתים קרובות כיבד את עצמו כאן בשפוד חם של קבאב כבש, לפעמים הביא שני תריסרים לעובדיו, והם היו מתקבצים במטבח, מחליקים את הבשר הרך מן השפודים בעזרת פרוסת לחם ולועסים בקולי-קולות. מדי פעם בפעם הצטרף יצחק אליהם, ואף כי לא היה יכול להרשות לעצמו להתענג על האוכל באופן משוחרר כמותם, היה מרוצה מכך שיזם את ההתכנסות.
הרוכל המנפנף על הבשר הנצלה מביט המום ביצחק הרכוב על האופנוע. יצחק מחזיר לו מבט, אך שוביו מגבירים את המהירות ופתאום הוא מרגיש סחרחורת, וכמעט מתהפך ונופל. הוא משלב בחוזקה את אצבעותיו המקיפות את הנהג.
הם עוצרים ליד בניין אפור צנוע, יורדים מן האופנוע ונכנסים. המהפכנים מחליפים ביניהם ברכות, ויצחק מובל לחדר שעומד בו ריח של זיעה וכפות רגליים. החדר קטן, אולי כחמישית מגודל הסלון בביתו, וקירותיו צבועים בצהוב-חרדל. מושיבים אותו על ספסל שכבר מצטופפים עליו כעשרה אנשים. הוא דחוק בין גבר בגיל העמידה ובין נער כבן שש-עשרה או שבע-עשרה.
"אני לא מבין איך הם מצליחים להוסיף עוד ועוד אנשים לספסל הזה," ממלמל האיש שלידו, כאילו לעצמו, אבל קולו רם דיו, ויצחק שומע אותו. יצחק מבחין שהאיש לובש מכנסי פיג'מה עם גרביים ונעליים.
"כמה זמן אתה כבר כאן?" הוא שואל לאחר שהוא מחליט שהטינה שמפגין האיש אינה מכוונת אליו.
"אני לא יודע בדיוק," אומר האיש. "הם באו אלי הביתה באמצע הלילה. אשתי נכנסה להיסטריה. היא התעקשה להכין לי כריך גבינה לפני שאני הולך. אני לא יודע מה נכנס בה. כשהיא חתכה את הגבינה רעדו לה הידיים. היא אפילו הוסיפה פטרוזיליה וצנוניות. וכשהיא כבר רצתה לתת לי את הכריך, אחד החיילים חטף אותו ממנה, חיסל אותו בשלושה או ארבעה ביסים ואמר, 'תודה, אחותי. איך ידעת שאני מת מרעב?'" כשיצחק שומע את הסיפור הוא מרגיש בר-מזל; לפחות אי-נעימות כזאת נחסכה ממשפחתו. "הספסל הזה גומר לי את הגב," ממשיך האיש. "ואפילו ללכת לשירותים לא מרשים לי."
***
יצחק משעין את הראש על הקיר. כמה מוזר שמכל הימים הוא נעצר דווקא היום, דווקא ביום שהחליט לפצות את אשתו ובתו על היעדרויותיו הממושכות ולהצטרף אליהן לארוחת צהריים. כבר חודשים רבים שהוא יוצא מהבית עם שחר, בעת שהרי א?ל?ב?ו?ר?ז המושלגים מסירים מעצמם אט-אט את הרעלה באור הכתום-אדמדם, העיר מתנערת משנתה, ואורות עולים בזה אחר זה בחדרי שינה ובמטבחים, תחילה בעצלתיים ואחר-כך בקצב מואץ. והוא נוהג לשוב מן המשרד הרבה אחרי שכלי ארוחת הערב הודחו והושמו במקומם, ושירין הלכה לישון. בלילה, כבר כשהיה עולה במדרגות של הווילה הדו-קומתית, היה שומע את הטלוויזיה מזמזמת, ובסלון היה מוצא את פ?ר?נאז לבושה בכתונת לילה ממשי, עם קוניאק ביד, והיא מטביעה בו את התוהו ובוהו מחדשות הערב. הקוניאק, היא אמרה - האדים העוקצניים, המלאו?ת והחמימו?ת - עושה את החדשות נעימות יותר לחך, ויצחק לא התנגד להרגל החדש שלה שפיצה על היעדרויותיו, כך הניח. בסלון היה נשאר לעמוד לידה, עדיין עם תיק המסמכים כשלוחה של ידו, לא התיישב לידה אך גם לא התעלם ממנה; רק לעמוד עלה בידו. הם לא אמרו הרבה זה לזה, כמה מילים על היום שהיה, על שירין או על פיצוץ שאירע במקום כלשהו, והוא היה הולך מותש לחדר השינה, מנסה להירדם אבל לא מצליח בגלל זמזום הטלוויזיה שחלחל אל החשכה. כששכב ער במיטה חשב לעתים קרובות שאילו רק כיבתה את הטלוויזיה ובאה אליו, היה נזכר איך לדבר איתה. אבל הטלוויזיה, על מראות ההמונים המתפרעים ובתי-הקולנוע הבוערים - עם הצילומים המעיקים המראים את ארצו ההולכת ונהרסת רחוב אחרי רחוב - תפסה את מקומו הרבה לפני שלמד למצוא לו מפלט בעבודה, אפילו הרבה לפני שהקוניאק נעשה חיוני.
שלושה סוהרים באים ומחלקים קעריות מתכת מלאות אורז. הוא בודק את האוכל; אולי הוא מורעל? הרעיון צץ ככל הנראה גם במוחם של העצורים האחרים, מפני שבחדר הושלך הס. "תאכלו, טיפשים!" צועק סוהר. "אתם לא יודעים מתי תקבלו את הארוחה הבאה." כלים מרעישים. האורז יבש ותפל, ועדשים שלא בושלו דיין ודומה שנזרקו לתוך התבשיל רק במעין מחשבה מאוחרת, מתפצחות בין שיניו של יצחק. אבל הוא רעב, והוא מחליט לסיים הכול.
"א?ג?ה?א - אדוני!" קורא האיש בפיג'מה אל אחד הזקיפים. "בבקשה. אני מוכרח ללכת לשירותים." הסוהר מתבונן בו זמן-מה והולך משם בחוסר עניין. האיש מצטנף בתוך עצמו. הוא לא אוכל.
יצחק לועס ומשחזר בינו לבין עצמו את האירועים שהתרחשו בצהריים - איך ברגע שראה את צלליותיהם במסדרון האפלולי ליד משרדו כיסה במכסה את העט הנובע והניח אותו, ובעצם נכנע עוד לפני שהם פתחו בכלל את הפה; כמה לא מתקבל על הדעת נראה לו הכול מאותו הרגע ועד עכשיו. בפעם הראשונה מאז מעצרו הוא מעכל את מה שקרה לו זה עתה: מרגע זה ואילך, חייו, אם יישאר מהם משהו, יהיו שונים לחלוטין. אולי לעולם לא ייגע שוב באשתו, אולי לעולם לא יראה את בתו גדלה, אולי ראה את בנו בפעם האחרונה ביום שעמד בנמל התעופה ונופף לשלום לבן שטס לניו יורק. בעוד הוא מהרהר בדברים הללו מחליקה כף יד אל כף ידו. יצחק נרתע ומפנה את הראש.
"שלום. אני ר?אמין," אומר הנער שיושב לידו.
יצחק מביט אל עיניו הכהות והגדולות של הנער ומזהה בהן את האימה שהוא מרגיש, שאותה הוא מנסה לדכא מאז הצהריים. ידו של הנער קרה, האצבעות כמו גלידי קרח.
"בן כמה אתה?"
"שש-עשרה."
צעיר בשנתיים מבנו פ??רוויז. "הוריך יודעים שאתה כאן?"
"אבא שלי מת. ואמא שלי בכלא. כבר חודשיים."
"לא יחזיקו אותך הרבה זמן," אומר יצחק. "אתה בסך-הכול ילד."
ראמין מהנהן ונושם נשימה עמוקה. נראה שהעידוד - שיצחק מספק אותו מתוך דחף אבהי ולאו דווקא מתוך אמונה ממשית - מרגיע אותו.
"למה לדעתך מחזיקים אותנו כאן?" ממשיך הנער. "הם מנסים להחליט לאיזה בית-סוהר לשלוח אותנו?"
"תהיו בשקט!" קולו של אחד הזקיפים מנקב את הדממה שירדה על החדר כמו אבק. "אל תסבכו את עצמכם עוד יותר!"
הם מצייתים, יושבים בשקט. יצחק מנסה לחבר בדמיונו את סיפורו של ראמין. אולי יש קרבת דם בין משפחתו לש?אה. ואולי הוא אחד מהקומוניסטים חמומי המוח המוחים על העריצות האסלאמית החדשה בדיוק כפי שמחו נגד המלוכה שקדמה לה. ואולי הכול פשוט יותר. יכול להיות שהוא יהודי, כמו יצחק, או חמור מזה, ב??ה?א?י, וכל פשעו הוא האמונה שכל האנושות היא גזע אחד ושיש רק דת אחת - דת האלוהים.
משמאלו הוא שומע מים מטפטפים לרצפה. "תסלחו לי," אומר הגבר שישב לידו. הוא עומד בפינה, גבו אל יתר הנוכחים, וליד רגליו נוצרת שלולית צהובה שזורמת אל מרכז החדר. כמה גברים נעים באי-נוחות במקומותיהם. "אני לא מסוגל להתאפק יותר," הוא אומר. "אני מצטער."
יצחק מביט באיש - מכנסי פיג'מה בצבע בורדו, נעלי עור מבריקות - משובחות, מוצקות, מושלמות - שנתפרו ללא ספק ביד בבית-מלאכה מאובק בפרוורי לונדון או מילנו. האביזרים הללו, רמזים לחיים שהותיר האיש מאחוריו, מגבירים את רחמיו של יצחק. כאן כולם דומים, מתחוור לו, שרידי פמלייתו של השאה ואנשי עסקים רבי-עוצמה ומתקוממים קומוניסטים ואופים ותגרנים בשוק ושענים. בחדר הזה, עירומים מעדיים ומחפצים אישיים, כל אחד מהם אינו אלא גוף, לכל אחד מהם יש סיכוי שווה לשל חברו להתייצב מול כיתת יורים, או ללכת הביתה בריא ושלם ולספר את הסיפור המרתק למשפחה ולידידים.
הוא עוצם עיניים ומנסה לחשוב על צחוקה העוקצני של אשתו, על חיוכו הנינוח של בנו, על סלסולי שערה של בתו. כשהוא פוקח את עיניו הוא רואה גבר מתנשא מעליו, גופו ממוסגר באור שבוקע ממנורה יחידה המשתלשלת מן התקרה. "קום," אומר האיש.
יצחק קם על רגליו, אבל ברכיו ננעלות במקומן כידיות דלת חלודות, והוא שב ונופל אל הספסל. האיש, עם תיקיית קרטון תחת זרועו, נותר חמור סבר; הוא אינו מציע עזרה. יצחק מנסה שוב, והפעם הוא עומד. האיש מסיר את שעון היד של יצחק, פותח את אבזם החגורה ומושך אותה; הוא טומן את החפצים בכיס המעיל הירוק שהוא לובש. כעת הוא מתיר ממחטה שהיתה קשורה למפרק ידו, מכסה את עיניו של יצחק, קושר בקשר כפול מאחור ומושך בחוזקה בבד. יצחק מרגיש שריסיו נצמדים אל פניו ועיניו המסורסות צוללות ב??ש?חור. וכבר חסרה לו היכולת נטולת המאמץ עד כה לעפעף - הקטנה שבתנועות.
הוא מובל מן הבניין החוצה אל הרחוב. אחר הצהריים התנועה סואנת, והיא מטביעה את קול צעדיו. כפכפי עץ קרבים אליו ומזכירים לו את צעדיה של בתו, וכשהרעש מתחזק הוא מביא עמו קול של ילדה, "אמא - תסתכלי! האיש הזה. מה הוא עשה?" כיוון שראייתו נגזלה ממנו, הוא שוכח שהסובבים אותו בכל זאת רואים. הוא מרגיש מבוכה ומקווה שהוא לא משמש נושא לשיחות בטלות בין אנשים בכניסות לבתים ובחלונות. קצה רובה דוחף אותו בשיפולי הגב. "יותר מהר!" פוקד האיש. "אתה חושב שאנחנו הולכים לטייל?" יצחק מאיץ את קצב הליכתו.
מושיבים אותו מאחור במכונית מסחרית, בין שני גברים, שאחד
***
מהם מדיף ריח סיגריות ומי ורדים. הוא מקשיב לשאגה המשתנה של המנוע ולחילופי הדברים הלוגיסטיים בין הסוהרים - את מי הם צריכים לקחת עכשיו, אולי כדאי לעצור לתדלק - ומנסה להתאים קולות לפרצופים שראה קודם, אך נוכח לדעת שהוא לא זוכר את שוביו כלל. בגדיהם היו מרופטים, זה כל מה שהוא יכול לומר. והאחרון, זה שקשר את עיניו, היה בעל זקן מחודד. אבל פרצופים לא היו להם.
הוא מהרהר בידידו כ?ו?רו?ש נסירי, שאת שמו ראה באחד הבקרים, אגב לגימת תה, ברשימת המוצאים להורג היומית המתפרסמת בעיתון. הוא בהה בו, שם אחד בין עשרות. פרנאז ישבה מולו ושייפה את הציפורניים. הוא הביט בה אבל לא מצא את הכוחות לספר לה מה קרא הרגע מפני שלא רצה להדאיג אותה, בעיקר מפני שלא רצה לראות אותה בצערה; הוא התקשה לשאת את צערו שלו. הוא השאיר לה את העיתון על השולחן והלך לעבודה. מותו של כורוש הבהיר לו שהוצאות להורג שוב אינן שמורות למקורביו של השאה, לגנרלים שלו ולעושי דברו; כעת כל אחד הוא מועמד ראוי, כל מי שאינו מוצא חן או אינו משתלב. כשהיה תקוע בפקק תנועה בבוקר שאל את עצמו איך הוציאו אותו להורג - כיתת יורים או תלייה היו האפשרויות הסבירות ביותר - ומוחו המשיך לייצר תמונות של ידידו המת, אף כי השתדל ככל שיכול לעצור בעדו. ואז, בפעם הראשונה, שאל את עצמו אם הוא יהיה הבא בתור.
הוא משעין את ראשו לאחור. הוא יודע שייתכן שהיום הוא אחד מימי חייו האחרונים; אבל ייתכן גם שזה היום שיזכור בעוד שנים רבות, כשילגום אספרסו בבית-קפה או ישכב ער במיטה, בעיר שאינה ידועה לו עדיין, אבל תהיה רחוקה מאוד מן המקום הזה. ייתכן שהיה עליו לעזוב את הארץ מיד עם תחילת המהומות, כפי שעשו רבים. אבל לאן היה פונה? בשנתיים שחלפו מאז ההתקוממויות הוא איבד הרבה - ארבעה עובדים שברחו, את ידידו הטוב כורוש, את מכוניתו שהתפוצצה לרסיסים מול האוניברסיטה של טהרן - בנו, שנסע בה לאוניברסיטה בבוקר ההוא, לא היה במכונית למרבה המזל - ודברים מוחשיים פחות, דוגמת תשוקתו לגעת באשתו, התעניינותו בציונים של בתו וזיכרון של מקומות שפעם התכוון לבקר בהם. כל אלה נעלמו מחייו, והאם לא ויתר עליהם מתוך השלמה? אבל על שלושים וחמש שנות עבודה שקדנית לא היה מוכן לוותר, ואף לא על ההצלחה שהשיג בעמל כפיו. כמו-כן החזיק באמונה - התמימה מאוד, התחוור לו כעת - שמה שמשתבש יבוא על תיקונו בסופו של דבר.
הוא מגלה שהוא מתפלל, אותה התפילה שדקלם כילד לפני שהלך לישון בלילה. "השכיבנו ה' אלוהינו לשלום, והעמידנו לחיים ולשלום. ופרוס עלינו סוכת שלומך, ותקננו בעצה טובה מלפניך. והגן בעדנו ושומרנו, והצילנו מכל דבר רע." כשהוא מסיים הוא לוחש, "אמן," והוא מופתע מכך שכמה משפטים - סתם צירופי מילים - ממלאים אותו בשלווה כזאת, גם אם רק לשניות הספורות שנמשכת אמירתם.
אחרי כשלושת רבעי השעה להערכתו, הרעש הקבוע של הגלגלים על האספלט מתחלף במעין טרטור. ההילוכים הוחלפו כמה פעמים, הבחין, משלישי לשני, ועכשיו כשהם מטפסים באטיות על גבעה, לראשון.
המכונית המסחרית עוצרת. יצחק שומע דלתות נפתחות ורגליים נתקלות באדמה. הדלת זזה ונפתחת, ויד אוחזת בזרועו הימנית. "בוא איתי," אומר מישהו. הוא יוצא מהמכונית. האוויר צח וצונן, הרוח נושאת ניחוח של צפצפות. הם הולכים כמה צעדים ונעצרים. דלת מתכת נפתחת בשקשוק. "תיזהר," אומר קול. "יש פה מדרגה קטנה."
בפנים נשלחת יד אל ראשו ומתירה את הממחטה. כשיצחק פוקח עיניים הוא רואה גבר חבוש במסכת שודדים שחורה. "אני האח מו?ח?ס?ן," אומר האיש. "בוא איתי בבקשה."
הוא הולך אחרי מוחסן במסדרון צר וארוך. כמה גברים, שגם פניהם מוסווים, עוברים הלוך ושוב, נושאים תיקיות. מוחסן מוביל אותו למטה במדרגות אל מרתף בטון חסר חלונות, שהאוויר העומד בו מעיק ואוצר את זיעתם של הגברים שנשמו אותו לפניו. שולחן עץ הוא הרהיט המרכזי. שני כיסאות, שיצחק מוזמן לתפוס אחד מהם, עומדים זה מול זה. מוחסן יושב ראשון ופותח לפניו את התיקייה.
"כן, האח אמין. אז מה בדיוק אתה עושה?"
"אני ג?מו?לו?ג ותכשיטן."
ידו השמאלית של מוחסן גולשת בזהירות על גיליון נייר. "המסמכים שלנו מראים שאתה נוסע לעתים קרובות לישראל. זה נכון?"
"כן."
"בשביל מה?"
"אדוני, אני..."
"קרא לי בבקשה 'אח'," קוטע אותו מוחסן.
זה אחד הדברים שקשה ביותר להתרגל אליהם, הצורך הזה לקרוא לכל אחד "אח", "אחות", "אבא", אמא". גם המהפכה הזאת, כמו כל מהפכה אחרת, ביקשה להפוך את כל האזרחים למשפחה אחת גדולה. פעם היו גיליוטינות בשביל "אחים" שסטו מן הדרך, ואחרי-כן באו הגולאגים. מי יודע מה מצפה לו כאן?
"יש לי משפחה בישראל... אחי. אין חוקים נגד נסיעה לשם, נכון?"
"אחי, את 'המוסד' אתה מכיר?"
"שמעתי עליו, כן, אחי. קראתי עליו." הוא מרים יד דביקה אל מצחו ומשפשף אותו. זיעה מתפשטת על חזהו, על הגב התחתון ובבתי-השחי. הוא מרגיש סחרחורת, בחילה; קיא עולה אל גרונו ונסוג במהירות, אך משאיר אחריו טעם רע של עדשים שלא עוכלו.
"מוחסן אחי, מה העניין? מאשימים אותי במשהו?"
עיניו של מוחסן מצטמצמות בתוך מסגרת המסכה, וקמטים זעירים נוצרים בקצוות החיצוניים.
"אני רואה שאתה אוהב לגשת ישר לעניין." הוא סוגר את התיקייה ומניח את ידיו המוצקות על השולחן; האצבע המורה ביד ימינו כרותה כמעט עד המפרק התחתון. הוא ניגש אל הדלת, פותח אותה, מוציא את הראש וצועק, "חו?ס?יין-אגהא, אתה מוכן להביא לי תה?" וכשהוא חוזר אל יצחק הוא ממלמל, "הכאב ראש הזה הורג אותי."
הווידוי האינטימי הזה מפיו של החוקר מרגיע את יצחק. "תשמע, אחי," הוא אומר. "אין לי שום קשר לענייני הממשלה, לא כאן ולא בשום ארץ אחרת. אני איש עסקים, ובמקרה אני יהודי, זה הכול."
מוחסן חוזר לשבת. "זה לא כל-כך פשוט. אנחנו נצטרך לערוך חקירה."
***
דפיקה חלשה מ?קדימה את הופעתו של גבר צנום, גם הוא במסכת שודדים, שנושא בידיו מגש נחושת מוכתם ועליו כוס תה קטנה ופירמידה של קוביות סוכר. האיש נכנס בזהירות, כמעט על קצות האצבעות, כדי לא להפריע לנעשה בחדר, ומניח את המגש לפני מוחסן. הניחוח המתובל מגיע מעבר לשולחן אל אפו של יצחק; הוא בוהה בנוזל הכתום המהביל מבעד לזכוכית. התה נחלט זה עתה, הוא מבחין, והכוס, כמו הכוסות שיש לו בבית, כמו אלה שיש לכל אחד בבית, היא מהסוג שמכנים כ??מ?ר-ב?אריק - "צרות מותן", מפני שהיא מתקמרת באמצעה כמו גוף של אישה. הוא קנה את מערכת הכוסות עם פרנאז בנסיעה הראשונה שלהם לא?ספ?האן לפני כעשרים וחמש שנים, מיד אחרי נישואיהם. בלילה שבו נשברה חתיכה קטנה מהכוס הראשונה עמדה פרנאז דוממת ליד הכיור והניחה למים לזרום על ידיה. הוא היה שם, הוא ראה מה קורה ממקומו ליד שולחן המטבח. "אוף, לא," שמע אותה אומרת, "לא, לא." וכשהוא אמר לה כלאחר-יד שלא תדאג, שהם יקנו מערכת חדשה, נדמה היה לו שהוא שומע אותה מושכת באף, אבל לא היה בטוח. הוא אף פעם לא היה ממש בטוח בכל מה שקשור לפרנאז.
מוחסן מניח קוביית סוכר בפה, מרים את הכוס ולוגם לגימה מבעד לפתח במסכה. "האח אמין, יש לך קרובים בצבא הישראלי."
"כן. הקרובים האלה הם אזרחים ישראלים. כל גבר ישראלי הולך לצבא."
"כן, טוב..." הוא מעלעל בניירות. "ספר לי על אשתך... פרנאז אמין... נכון? מה היא עושה?"
"היא עקרת בית."
"באמת?" מוחסן שולף כתב עת, פותח אותו בעמוד מסומן ומצביע על שם הכותבת באצבע המורה של ידו השמאלית, שבניגוד לימנית, אינה פגועה. "אז מי זאת? תן לי לראות... נדמה לי שכתוב פה פרנאז אמין. זאת לא אשתך?" הוא מחליק את החוברת על השולחן.
יצחק נועץ מבט באותיות המסתחררות על הדף בלי להבחין בין אות לאות, עד שעיניו מתבייתות על כותרת עם שם הכותבת, והנה הוא, מודפס באותיות גחמניות שמה של אשתו. "פגישה בארמון הקרח", זאת כותרת המאמר, ופתאום הוא מרגיש את צינת רחבת ההחלקה על הקרח, זוכר שהיה על הקרח עם פרנאז, שהיא אחזה בידה של שירין הקטנה, שהם החליקו בקצב עוצר הנשימה של מוזיקת דיסקו. ושלושתם ניסו להשיג את פ?רוויז, שוודאי הפגין לראווה את יכולתו כמו כל יתר בני הנוער במרכז הרחבה, ומדי פעם בפעם הסתחרר בפירואט. "פעם היא עסקה בכתיבה, מאמר פה ושם, תרגום..."
"ובכל זאת שכחת לציין את זה..." מוחסן גומע בלגימות גסות את התה עד תומו, מטיל את ראשו לאחור ומניח את הכוס על המגש. אגב מציצת שארית קוביית הסוכר הוא אומר, "אתה מבין שרחבת ההחלקה על הקרח היתה קרקע שהצמיחה חטא. והמאמר של אשתך היה כתב תעמולה לעידודו."
אולי פרנאז לא יושבת ליד הטלפון ומתפלאת שהוא מאחר כל-כך לבוא לארוחת הצהריים? אולי היא יושבת מול תאומו של מוחסן מעבר לחצר? נוזל חומצי שוצף מקיבתו אל יתר גופו וממלא את הנקיקים שבין השרירים והעצמות. הוא מתחיל להזיע, וקולו מסרב להישמע.
"לא, אחי, זה לא מה שאתה חושב," עולה בידו לומר. "היא פשוט כתבה על מה שקורה סביבה."
"אני מבין." מוחסן קם ומתהלך, ונעלי הספורט שלו מאוושות על הרצפה. "והיא עדיין כותבת 'על מה שקורה סביבה', או שזה כבר לא מעניין אותה?"
"היא לא כתבה כבר הרבה זמן. בגלל זה אפילו שכחתי לציין את זה. היא לא מרגישה כל-כך טוב בזמן האחרון, אחי; היא חולה לעתים קרובות."
"אה, באמת נורא... ומה לא בסדר איתה לדעתך?"
"מיגרנות."
בנסיעה האחרונה אל בית הקיץ שלהם בצפון היא י?שנה חלק ניכר מעשרת ימי השהייה שם, חוץ מהערבים. בערב דעך כאב הראש יחד עם השמש, והיא היתה מגיחה מחדר השינה לבושה בסוודר צמר למרות חום אוגוסט. "דרקולה יצא," היתה מתבדחת, ושירין, ששמחה לראות את אמה, היתה רצה למטבח להביא לה משהו לאכול, קערית של דובדבנים אדומים כדם או אפרסקים לבנים.
"אחי, בבקשה ממך תגיד לי. היא לא בסכנה, נכון? היא בבית, כן?"
מוחסן מחזיר את עיניו אל התיקייה. "כרגע משחקים נגדך הרבה גורמים. כמו שאמרתי, נצטרך לחקור." הוא סוגר את התיקייה ולוחץ את רקותיו בידיו. "האח חוסיין ייקח אותך לתא שלך."
מוחסן נעלם, והאיש שהביא קודם את התה חוזר. הוא עומד ליד הדלת ומאותת ליצחק לבוא. במסדרון האפל מסתכל יצחק במפרק ידו, במקום הריק שהשעון היה בו.
"מה השעה?" הוא שואל.
"אחי," אומר חוסיין, "אתה צריך ללמוד לא לחשוב על הזמן. כאן אין לו שום חשיבות."