פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "הארמון", ערוץ 1, ראשון 21:30

      סוגת הדוקו-סבון, שמוצאה בבריטניה, מתעדת את חייהם של אנשים רגילים ואמיתיים בסביבה מוגדרת (מקום עבודה, שכונה וכו'), במתכונת שעושה שימוש בטקטיקות עלילתיות שלקוחות מעולם אופרת הסבון: התמקדות בקונפליקטים בין-אישיים במבנה של סדרה, תוך יצירת מתח במעבר מפרק לפרק באשר לגורלן של הדמויות, זהות המנצחים והמפסידים במאבקי הכוח ופתרון המחלוקות.

      המשתתפים נדרשים לרמת חשיפה גבוהה, בעוד שעל היוצרים מוטלת המשימה לטעת בצופים את הרושם כי התיעוד הוא חיצוני להתרחשויות ולא משפיע על מהלך הדברים. כשכל המרכיבים מתפקדים כמו שצריך, התוצאה כמעט תמיד מרתקת.

      שכן במיטבה מצליחה סוגה זו לשכנע כי החשיפה איננה לצרכים מציצניים, למען הריגוש הצהוב, אלא לטובת מטרות אנתרופולוגיות במהותן: בחינה מדוקדקת ופרטנית של אורח-חיים, הוויה, תרבות, תקופה, מעמד חברתי או טיפוס מסוים של אדם, במקום מסוים, בזמן מסוים. מעין מיזם מחקרי המנציח חברה בת-ימינו, כאשר הפלישה למרחב הפרטי מניבה את חומר הגלם. בשיאה הופכת הדוקו-סבון למסמך טלוויזיוני שעושה לשבט המתורבת מה שסרטי תעודה המשודרים בערוץ 8 עושים לשבט הפרימיטיווי.

      "הארמון" מתחקה אחר חייהם של עובדי מלון אילתי. דומה שיוצריה לא היו ערים לאפשרויות האנתרופולוגיות העומדות בפניהם, וביקשו רק להעתיק את העולם הסבוני למציאות: לראות את המציאות כסבון. לעתים המניפולציה, הגון הסבוני שבו נצבעות הדמויות, שקופה ובוטה. חסרות האירוניה והרגישות שמאפיינות את הטון הבריטי. חלק מטקסט הקריינות ב"ארמון" כמו נשאב, באורח פתטי משהו, ישירות מ"לגעת באושר".

      הבמאי, רוני גרובר, פיספס לחלוטין את הטיפול המתבקש באלמנטים צורמים של קיטש ישראלי קרתני בטעם רע במיוחד שניבטים ממלון "הארמון". הוא התייחס אליו כאל סט צילומים של אופרת סבון "מהחיים", בלא כל ריחוק ביקורתי.

      ועדיין, זו הסדרה הישראלית הטובה ביותר שהוקרנה בערוץ 1 זה שנים. היא לוכדת פיסת ישראליות, הגם שאינה יודעת מה לעשות בה.