רחל טימור מציירת את תל אביב כבר שנים ארוכות ופותחת לכבוד שנת המאה תערוכה בתחנת הרכבת הישנה שבנווה צדק. בעיני הציירת אין מושא מעניין יותר מעיר הולדתה, אותה עיר שהתבגרה איתה ולצידה, על כל רחובותיה, בנייניה, ובעיקר אנשיה. "אני חיית עיר" היא מספרת, "אני אדם כזה שמפשפש בעיר ומחפש תמיד את מרכז העניינים. צריכה את העניין, את החיים הדינמיים, את השינוי. זו סוג של התמסרות והשתייכות שאני לא יכולה לדמיין את החיים בלעדיה."
כמעט 40 שנה בהן טימור מתעדת את אהובתה, מחפשת איפה היא השתנתה, את מעט היופי הנותר מפינותיה העייפות של נווה צדק הישנה או רחוב קפלן, שם היא מתגוררת בימים אלו, אבל מי יודע איפה תגור בעתיד. ככה זה בעיר, הכל יכול לקרות.
בתערוכה החדשה של טימור נאצרו הציורים העדכניים ביותר שלה, החושפים מבט מעט נוסטלגי ומתגעגע לימי הזוהר התמימים של תל אביב. הציורים כולם בשחור לבן, ומונחים על שעווניות צבעוניות ופרחוניות בעיצוב מעט רטרו, שגם הן מרמזות על תקופה אחרת, לא רחוקה, אך כבר לא כל כך קרובה. דווקא השעווניות הן אלו שמכניסות את הציור לעולם ומגשרות על הפער שנוצר בין מה שגולם בשחור לבן מעורפל, נראה קצת כמו תוצר של פוטושופ, לבין מה שהעין רואה כשמסתכלים החוצה על הרחוב. בין הציורים ניתן לראות את אנשי תל אביב מסתובבים ברחובות, אינם מודעים להיותם שריד תיעודי של עין בוחנת. הם לובשים בגדי ים של פעם, הולכים ברחובות נווה צדק בשנות ה-30ומטיילים בנחת על חוף הילטון כמו רוחות רפאים שעדיין מאכלסות את תל אביב של שנת 2009. למרות העובדה שאלו ציורים חדשים, נדמה כי טימור בחרה דווקא את אותם מקומות נדירים וקסומים של העיר ההטרוגנית שלה, מקומות שמזכירים לה משהו שכבר איננו, מקומות שמעוררים בה געגוע לעבר ויחד עם זאת מרמזים על חששותיה לעתידה של אהובתה תל אביב. "גם תל אביב של בטון היא מעניינת בעיניי, אבל אני גם דואגת שתל אביב הקטנה תישמר, הן בזיכרון הקולקטיבי שלנו והן במציאות. כך למשל כל הכנסות התערוכה ייתרמו לשימור בניינים בתל אביב."
מציאות הבטון
למרות הניסיון הברור שלה להחזיר עטרה ליושנה, רחל אינה מוכנה לספר על מה שנראה בבירור בציוריה. "אני אוהבת את הכול בתל אביב. גם של אז וגם של היום. כל פינת רחוב מצ'וקמקת, כל בניין מתפורר. אני מרגישה שהיא שלי, שאני מכירה אותה. מעבר לזה אני מרגישה שאם ניגשים לאתר כלשהו ומחפשים בו יופי, אפשר למצוא אותו בקלות. יש לי למשל ציורים של רחובות מוכי עוני בשכונת התקווה, על פניו זה איננו דבר יפה במיוחד, אך בגלל שאני כל כך אוהבת את העיר שלי, אני מוצאת גם באזורים הכי מוזנחים שלה שפע של יופי. כך אני מרגישה שאני מחבקת את תל אביב והיא מחבקת אותי בחזרה."
רחל חורשת את תל אביב ברגל כדי למצוא את מושאי ציוריה. נדמה מהשיחה איתה כי הדבר הראשון שהיא עושה כל בוקר כשהיא מסתכלת החוצה על העיר, זה לראות כיצד היא גדלה, כיצד היא שונה, כאילו מסמנת על הקיר שליד השירותים את הגובה ההולך ועולה של ילד מתבגר. כמו אמני נוף רבים ומוכרים, היא מנסה לראות בה את מגוון הצדדים, כך אפשר לראות בזה ניסיון דומה לזה של הצייר היפני קאטסושיקה הוקוסאי שצייר את הר פוג'י במאה ציורים שונים, כל אחד מעיד על אופי וגוון שונה לאותו הר נכסף, וכך גם הניסיון של קלוד מונה עם חבצלות המים המפורסמות. טימור מציירת את מושאיה בבוקר ובערב, בימים סגריריים, ושמשיים במיוחד, הומי אדם ונטולי כל צלם אנוש. כל זאת כדי למצוא את המבט התל אביבי שהעיר מחזירה אליה, והיא אכן מוצאת מבט תל אביבי. ייתכן שהמבט שהיא מוצאת היא השתקפות של מבטה הנוסטלגי המסתכל אליה חזרה ממדרכות הבטון המלוכלכות ומדשאות הפארק המצהיבות. דווקא אותו מבט שמסתכל בחזרה עליה בוחן את הזיכרון שלה של עיר ההולכת ומשתנה לנגד עיניה, ומנסה לגשר בין גרגרי החול שיורדים בשעון עם מציאות הבטון המוצק של העיר החדשה.
התערוכה של רחל טימור תיפתח ב-3.5.09 עד ה-16.5.09 ב"תחנה" נווה צדק (מבנה 3 תחנת הרכבת ההיסטורית של יפו), תל אביב. כל ההכנסות מהתערוכה יתרמו לאלו"ט ולשימור מבנים בתל אביב.