פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סימנים של חופשה

      הפתיל הקצר של רע מוכיח הוביל לאחרונה לחיכוכים בינו לבין ברי סחרוף. מצד שני, אותו מזג סוער הוליד את ה"אורקסטרע"

      כשרע מוכיח היה בן תשע, פסנתרן הג'ז הגדול מקוי טיינר בא להופיע בישראל. על אף גילו הרך, מוכיח הכיר היטב את הנגינה של טיינר. כבנו של מוסיקאי הג'ז אילן מוכיח, הוא שמע מגיל אפס את התקליטים של הרביעייה האדירה של ג'ון קולטריין, בכיכובו של טיינר. בוקר אחד, בזמן שטיינר היה בארץ, מוכיח הלך לבית הספר ובעודו משרך את דרכו ברחוב בן יהודה בתל אביב, נזכר שהפסנתרן שוהה באחד מבתי המלון הסמוכים. "במקום ללכת ימינה לבית הספר חתכתי שמאלה", נזכר מוכיח. "מצאתי את המלון, פגשתי את טיינר, והוא נתן לי להיות בסאונד-צ'ק ואפילו לנגן אתו חמש דקות, הוא בפסנתר ואני בתופים. אתה יכול לדמיין איזו חוויה זאת בשביל ילד בן תשע? ועכשיו לך תחזור לבית ספר, לשיעור של המורה ללא-יודע-מה. מהשיא של האינדווידואליות לשיא של האנטי-אינדווידואליות. הרבה כעס ותסכול יכולים לצמוח מהמעבר החד הזה".

      ג'ז היא לא המלה הראשונה שעולה בראש כשחושבים על מוכיח, בן 39, אחד המוסיקאים היצירתיים והמבריקים שצמחו בישראל ב-20 השנים האחרונות, המוכר בין השאר בזכות האלבומים שעשה יחד עם ברי סחרוף. "אבל אני קודם כל מוסיקאי ג'ז", אומר מוכיח. "גדלתי בבית של ג'ז. זאת התרבות שלי. העניין הוא שכבר בגיל צעיר מצאתי את התכונות שאהבתי בג'ז, בעיקר את הביטוי המיידי והלא מפולטר של תחושות, בעולמות אחרים שלא נחשבו ג'ז. רוקנרול, למשל. אם אתה חושב על הגדולים, על קולטריין ומיילס וצ'ארלי פרקר, הם באו מהיכרות עמוקה עם תרבות מסוימת, אבל הם נכנסו אליה כמו פאנקיסטים.

      "ג'ז, בשבילי, זאת לא אסתטיקה מסוימת, אלא היכולת להגיב לרגע, לא להיות מקובע", ממשיך מוכיח. "זקני צפת", שבה ניגן בתחילת שנות ה-90 (בגיל 20 הוא היה המבוגר האחראי בלהקה ששאר חבריה היו בני 17), "היתה יותר ג'ז מכל דבר אחר", הוא אומר. "היה המון אלתור בגלגול הראשון של 'זקני צפת'. היה יצר שמתחייב לרגע ופתוח לשינויים. היתה גמישות. היה רצון לטייל ולא להיצמד להרגלים. זה אף פעם לא נשמע בהופעה כמו שניגנו את זה בחזרה. אף פעם.

      "גם בעבודה עם ברי היה חופש מהסוג הג'זיסטי הזה: להשתנות, לקחת צ'אנסים, ללכת לאיבוד. אם כי ברי חושב תמיד גם על הצורך של הקהל לקבל את המוכר והידוע. זה הטבע שלו וזה סוד כוחו: היכולת לנוע בין הסדר הטוב לבין הסתכנות בדבר שאתה לא יודע איך הוא ייגמר".

      חוסר היצמדות להרגלים

      חובבי מוזיקה שמקבלים את ההגדרה הלא-שגרתית של מוכיח לג'ז ימצאו עניין רב בהרכב המצוין שהוא מוביל, ה"אורקסטרע" שיופיע מחר בפסטיבל הג'ז של תיאטרון גבעתיים. מוכיח הקים את ההרכב לפני שנתיים וחצי, זמן קצר אחרי שחזר משהות של 13 שנה בניו יורק. "נקבע לי תאריך להופעה במועדון לבונטין 7, וחשבתי מה לעשות בה", הוא מספר. "רציתי שיהיו הרבה נגנים, הרבה טיפוסים, ולא רציתי שהמוזיקה תהיה כתובה. כשהמוסיקה כתובה, כשיש תמות ורעיונות מלודיים, אתה מרגיש הרבה פעמים את האגו של המוסיקאי. 'תראו איזה רעיון אני מביא לכם פה, ואיזה מוכשר אני, ותשמעו איך כולם מנגנים את הרעיון שלי, שהוא נפלא כי הוא הרעיון שלי'. נמאס לי מהשטות הזאת".

      חבורה גדולה של נגנים (ה"אורקסטרע" כוללת עשרה מוסיקאים: מוכיח, אחיו הבסיסט תום מוכיח, הגיטריסטים פושטק ואורי פרוסט, הנשפנים רועי חרמון ויוני סילבר, הפסנתרן דניאל שריד, הפרקשניסט אסף רוט, שלומי שבן בסינתסייזר ואסף תלמודי באקורדיון), שמנגנת מוסיקה שאין בה אפילו תו אחד כתוב. נשמע כמו מתכון לג'ם סשן? לא אם מכירים את הדי-אן-איי היצירתי של מוכיח, שמאז ומתמיד היה בו אלמנט חזק של סדר וארגון.

      "יש ב'אורקסטרע' שני קטבים", הוא אומר. "מצד אחד תגובה מיידית לרגע וחוסר היצמדות להרגלים, ומצד שני תפישה של סדר ובעיקר של מחזוריות. לחזור על אותה פעולה שוב ושוב כדי לייצר תדר. לחזור על דבר גם אם עשית אותו בלי כוונה. אם היד שלי פוגעת בסטנד של המיקרופון, זאת טעות. אם היא פוגעת שוב, זאת טעות שחוזרת. אבל אם זה קורה ארבע פעמים, זאת התחייבות שלי למשהו שאני מגלה את המשמעות שלו תוך כדי החזרה עליו".

      מוכיח ממשיל את ה"אורקסטרע" לגוף אנושי, "שבו לתאים יש תפקידים מוגדרים ומדויקים אבל הם מתמודדים כל יום עם הפתעות", ואומר שהופעה של ההרכב היא מעין "מעבדה של דמיון ויצר, פיסת חיים כזאת. כמו סרטים של קסאווטס. המוסיקה יכולה לגרום לך להרגיש מאוד לא נוח. לפעמים אחרי המקל לא בא גזר. או כמו סרטים של טרקובסקי. יש סצינה מפורסמת בסרט 'סולאריס', שבה הגיבור נוסע למתקן השיגור. במשך דקות ארוכות הוא נוסע במנהרה, וכל מה שרואים זה רק אורות חולפים. אני מאבד את תחושת הזמן כשאני רואה את הקטע הזה, שמבחינה מסוימת הוא מאוד משעמם אבל הוא מנטרל לי משהו במוח ומכניס אותי למצב של ציפה. הרגעים האלה, שאין בהם דרמה, הרגעים הכאילו מתים, יש להם משמעות אדירה בעיני.

      "הצורך שלי לייצר רגעים כאלה במוסיקה של ה'אורקסטרע' לא נובע מאיזו עמדה פילוסופית", ממשיך מוכיח. "אין לי מתודה. אני פשוט אוהב וצריך לחוות את התחושה הזאת בעצמי. אני לא יכול לסבול את כל הרומיאו ויוליה הזה שדוחפים לנו כל הזמן. מוסיקה שמבקשת ממני להיות שמח או עצוב ומספרת לי סיפור של 'א' ב' ג', סוף טראגי' - אני מטיל ספק ביכולת שלה להגיע למקומות הכמוסים שלי. אני מעדיף לייצר אופציה לתחושה, לא את התחושה עצמה; לייצר פוטנציאל, לא להיות ההתגשמות של הפוטנציאל".

      היה פחות מה להפסיד

      הרעיונות של מחזוריות ושל יצירת "אופציה לתחושה" עומדים גם בבסיס האלבום המשותף החדש של מוכיח וסחרוף, שכולו לחנים חדשים לשיריו של אבן גבירול. שיתוף הפעולה הראשון של סחרוף ומוכיח, האלבום "סימנים של חולשה" מ-1994, נחשב, ובצדק, לאחת מיצירות המופת של הרוק הישראלי. האם מוכיח רואה בו את פסגת יצירתו? "ממש לא. הדבר הכי טוב שעשיתי הוא תמיד הדבר הבא, ואחריו הדבר שקדם לו. אני יודע שאנשים מאוד מחזיקים מ'סימנים של חולשה', אבל אני לא מתחבר לביטוי של אז כמו לביטוי שלי היום. תודה לאל שזה ככה. לא שאני מזלזל ב'סימנים של חולשה'. היה המון חופש בעשייה שלו, וחופש תמיד מוביל לדבר בעל משמעות. לא היתה אז לברי מערכת גדולה. היה לו פחות מה להפסיד מאשר היום".

      מוכיח ניגן לסירוגין עם סחרוף גם בתקופה שבה חי בניו יורק, ואחרי שחזר לישראל הצטרף ללהקה של הזמר כמתופף ומנהל מוסיקלי. הפעם, בניגוד לתקופת "סימנים של חולשה", היתה לסחרוף מערכת גדולה. הפעם היה לו מה להפסיד. האם היה למוכיח קשה להסתגל לתנאים החדשים? "כן", הוא מודה, "אבל המערכת ידעה לפצות על זה שהיא מערכת. זאת היתה סיטואציה של פופ, והיא איפשרה לי להעביר את המסר שלי ליותר מאזינים, לשלוט ברגשות של אנשים".

      לשלוט ברגשות של אנשים? זה לא מנוגד לאמונה שלך ביצירת "אופציה לתחושה"?

      "אני לא איזה גורו זן. הלוואי שהייתי. לצערי אני לא. ואני גם לא אוונגרדיסט מושבע. אני נהנה לעשות דברים פופולריים, אבל אני מנסה ליישם בהם גם דברים מהעולם המופשט, כמו שאני מנסה ליישם בעולם המופשט דברים מהעולם הפופולרי. יש רגעים בהופעה של ה'אורקסטרע' שיש גרוב ברור ואפילו מנגינה ברורה. חלק מהחופש הוא לעשות דברים שלכאורה אין בהם חופש".

      כולם רוצים להתקרחן

      לפני כמה חודשים מוכיח הפסיק לנגן עם סחרוף בהופעות. זה קרה אחרי הופעה שבה מוכיח, שמעיד על עצמו שיש לו פתיל קצר, זרק עמוד של מיקרופון, שפגע באיש ההפקה אייל יונתי. למה הוא עשה את זה? "מוזיקה היא החיים שלי", אומר מוכיח. "אני לוקח את זה מאוד ברצינות. כמה אמת יש במוזיקה שאני עושה - זה מה שקובע איך אני ישן בלילה. וכחלק מהתנהלות הפרנסה של אמני ישראל, שאין לי עליה ביקורת, נוצר מצב שניגנתי עם ברי בסיטואציות שלא איפשרו למוזיקה לבוא לידי ביטוי. אותי, בצורה ילדותית ואולי מפני שאין לי משפחה לפרנס, זה תיסכל בצורה שהוציאה ממני המון כעס. במשך כמה חודשים מאוד כעסתי. לא על מישהו מסוים, על הסיטואציה שבה אנחנו מנגנים בחיפה מול 2,000 ילדים שלא מעניין אותם כלום חוץ מלהתקרחן, ואנחנו לא שומעים את עצמנו, ופתאום זה לא מוזיקה.

      "בהופעה מסוימת היתה תקלה טכנית, וזה היה הקש ששבר את גב הגמל. העפתי סטנד של מיקרופון באוויר, ובאותה שנייה יונתי רץ אלי והסטנד פגע בו. לא תקפתי אותו, זה ממש לא העניין, וגם לא נוצר קרע ביני לבין ברי. מה שכן, היה ברור שאני לא צריך להיות שם. אין לי שום תרומה של אנרגיה חיובית".

      מה התוכניות של מוכיח לתקופה הקרובה, חוץ מההופעה החודשית הקבועה של ה"אורקסטרע" בלבונטין 7 בתל אביב וההופעה השבועית הקבועה שבה הוא מנגן סולו גיטרה במועדון אוזן-בר בתל אביב? "לצלול. התחלתי עם זה לפני כמה שבועות, וזה הדבר היחיד שמעניין אותי עכשיו. זה שיא השיאים של הפסיכדליה, בריחה אולטימטיווית בלי סמים ובלי אלכוהול. זה מפוגג את הייאוש. מישהו שצולל זה ההיפך ממישהו שיושב על הבר ומיואש מהחיים. אז אני דלוק עכשיו. אני כבר רוצה להיות Dive Master. ככה זה עם אנשים אובססיווים. ברגע שאנחנו נכנסים למשהו, אין לנו אלוהים. לפחות הפעם זאת אובססיה בעניינים בריאים".