פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      טבע לא דומם

      למרות שמה, "מוזיאון הטבע" היא מתערוכות האמנות המוצלחות ביותר שהוצגו בשנה האחרונה

      "מוזיאון הטבע", במוזיאון פתח תקוה לאמנות, היא אחת התערוכות היותר מעניינות, מנומקות ומגובשות שהוצגו בשנה החולפת. בולטת בה מיד הרצינות והקישורים האמיתיים בין העבודות - בניגוד להקבצים המקריים, עם או בלי רשתות ביטחון אידיאולוגיות על התפוררות הגמוניית האוצר, או חבר מביא חבר, או כל הגדרה נזילה אחרת, שאיפיינו לא מעט תערוכות שהוצגו בעונה האחרונה. בולטת גם העובדה שהעבודות מתייחסות לתפישת עולם שהיא רחבה ומעמיקה ולעתים אף מבטאות תפישה כזאת.

      התערוכה היא למעשה מיצב גדול בהשתתפות 15 אמנים, וחלל המוזיאון שונה במידה רבה כדי להתאימו אליה. האוצרת, רויטל בן-אשר פרץ, יצרה בתערוכה מה שהוא כמעט מוזיאון טבע מדומה בתוך מוזיאון לאמנות. הכמעט הזה, ההקפדה שלא ליצור אשליה מושלמת, היא שיצרה מקום למחשבה ודיון של הצופה בהבדלים בין סוגי המוזיאונים וגם מנעה את הפיכת התערוכה לקוריוז, למשהו שנשפט לפי השאלה עד כמה הוא דומה למוזיאון טבע אידיאלי שאינו קיים.

      נושא התערוכה מכתיב התייחסות ל"חדרי פלאות" (ב-1998 אצר דורון לוריא תערוכה מקסימה בנושא זה במוזיאון תל אביב) ולהבדלים בינם לבין המוזיאונים הראשונים שהוקמו (הלובר נחשב למוזיאון הציבורי הראשון שהוגדר כך). חדרי פלאות צמחו באירופה בעקבות גילוי העולם החדש. הם כללו מוצגים מהטבע לצד מוצגים מעשי ידי אדם, וביטאו חשיבה שכוננה את הקולוניאליזם לא פחות משנבנתה על ידו. לעומת חדרי הפלאות הללו, במוזיאון הראשון הוצגו ציורים - מה שביסס את הזיהוי הפופולרי עד היום בין המונח "אמנות" ו"ציור".

      בתערוכה "מוזיאון הטבע" מודגש עד כמה התרחקה האמנות מהזיהוי הזה - אין בה ולו ציור אחד. מבחינה זו יש כאן תנועה היסטורית מעגלית, כאשר מיצבים ואופני תיעוד צילומיים או כאלה העשויים במדיה חדשה קרובים יותר לחדרי הפלאות, שהקדימו את המוזיאון בכמה מאות שנים.

      הקופה (יח"צ)
      "בתולת פיג'י" של שחר כסלו מתוך התערוכה מוזיאון הטבע במוזיאון פתח תקווה לאמנות (יחצנים)

      מדע עם אמנות

      בן-אשר פרץ גיבשה את התערוכה כמעין מסע משותף של אמנים ואנשי מדע. לאורך השנתיים שקדמו לה השתתפו אמנים בימי עיון, סיורים והרצאות של מדענים, שגם יעצו לעבודות ספציפיות. מבחינה זו מדובר בתערוכה שהיא במידה רבה מוזמנת, אך אצל חלק ניכר חלק מהאמנים ההתעניינות בתחום צומחת באופן אינטגרלי מעבודות קודמות שלהם. במיוחד נכון הדבר ביחס לאביטל גבע ומיכל רובנר, אך גם לגבי אסי משולם והילה בן-ארי.

      התערוכה בולטת גם בכך שהיא ידידותית מאוד לצופה: לצד כל עבודה יש לוח גדול ובו הסבר מדעי למה שהיה נקודת המוצא לעבודה וגם הסבר, הצעת לקריאה שלה. זו תערוכה שילדים יכולים ליהנות בה מאוד, ועל המוצג האחד שעלול שלא להתאים להם מצוין הדבר במפורש.

      התערוכה אינה מציגה חתך היסטורי, אבל אולי דווקא משום שהנושאים שעולים בה אינם שכיחים באמנות הישראלית, יש טעם להזכיר כאן את ההיסטוריה המקומית המסוימת של העיסוק בהם. כך, למשל, פסי גירש צילמה סדרה על חיות שנועדו לפחלוץ; גדעון גכטמן השתמש בטווס מפוחלץ כדי לדבר על מוות; גיל מרקו שני הציג מעין דיורמות בתערוכה "הלנה" ב-2001 וב"ארטפוקוס" ב-2003; גיא זגורסקי הציג קרנף עצום בתערוכת הבוגרים של המדרשה ב-2004; ויובל שאול שהציג אחוריים של גמל מפוחלץ שכאילו יוצא מתוך קיר. באמנות בינלאומיות, שאינה הנושא כאן, השימוש בקונוונציות ייצוג של מוזיאוני טבע שכיח מאוד; והדוגמה הבולטת ביותר היא כמובן דמיאן הירסט והחיות המשומרות בפורמלין שלו.

      העבודות של אסי משולם ושל אביטל גבע מסמנות את הקצוות של שטח התערוכה, ובאופן סימבולי - את המקומות שבהם מתקיימת הנראות של התחום שבו היא דנה. גבע מציג את "בריכת אצות" שלו מחוץ למבנה המוזיאון, בחצר הקדמית, ומשולם מציג את "המפחלץ", אולי עבודתו המוצלחת ביותר עד היום, בחלל המדרגות היורדות למרתף המחסנים של המוזיאון.

      גבע עוסק כבר יותר מ-30 שנה ביחסי טבע-אמנות, חברה-אקולוגיה ומבחינות רבות הוא חלוץ גם בשדה הבינלאומי. הפעם הוא מציג בריכת אצות (ממיני האורגניזמים העתיקים ביותר שנשמרו בצורתם ללא שינוי), שהיא חלק החממה שהקים בקיבוצו עין שמר בשנת 1977 כמקום למפגש בין-תחומי סביב אקולוגיה.

      הבריכה הוקמה במוזיאון חודשים מספר לפני פתיחת התערוכה כדי לאפשר התפתחות תהליכים ביולוגיים בה, ומכאן שמרכיבים אורגניים, מזג אוויר וזמן הם חלק ממנה לא פחות מאשר ההרכבה הטכנולוגית שלה. מבחינה זו גבע מציג כאן את העבודה החופשית ביותר בתערוכה, אפילו האנרכיסטית ביותר; העבודה ממשיכה להתפתח, להשתנות ורוחשים בתוכה חיים.

      החול שפוזר סביב הבריכה מתייחס למצבים שבהם שטבע מועתק לצורך שעשוע, כמו חופי הים המלאכותיים שמוקמים בכל קיץ בפאריס או חוף הים התל-אביבי שהוקם השנה בסנטרל פארק בניו יורק - מפגנים אבסורדיים של האמונה בכוח ובזכות לשכפל את הטבע ולהכפיף אותו לגחמות האדם.

      במרבית המוזיאונים, חלל המדרגות היורד למחסני המוזיאון נשאר נסתר מעיני המבקרים (בפתח תקוה הוא כבר שימש בעבר לתצוגה), כפי שאוספים רבים, של מוזיאונים לאמנות כמו של מוזיאונים לטבע, נשארים נסתרים ואינם מוצגים. אסי משולם השאיר את חלל המדרגות סגור אך הצופים מוזמנים לצפות בו דרך שני חלונות אונייה עגולים, להיות מציצנים ברשות.

      משולם מפסל בעיסת נייר ובגבס חלקי שלדים של בעלי חיים הנצבעים לבן ומוצגים באור כחול. התוצאה מוזרה, טורדת ובעיקר מעוררת תחושה של שיבוש, של דיסוננס צורם בין סדר לבין ההתעסקות במוות בצורתו המכוערת ביותר, זו של פירוק הגופה לטובת הרכבתה מחדש כתוצר מלאכותי המחקה טבע.

      "לווייתן זרע", מיצב הווידיאו של מירב הימן ויוסי בן-שושן, הוא יצירה המתכתבת באופן אלגנטי עם שני אופנים של ייצוג טבע. את הראשון מדגים השלד והדגם של הלווייתן הכחול העצום מהמוזיאון לטבע בלונדון, שם הוא מוצג מאז שנות ה-30 של המאה הקודמת - כ-30 שנה לפני שנחקקו חוקים בינלאומיים שמנעו את המשך הטבח באוכלוסיית הלווייתנים שכמעט נכחדה - ונחקק בזיכרונם של מיליוני מבקרים.

      הייצוג השני שעולה מיד על הדעת הוא זה שב"מובי דיק", ספרו המפורסם של הרמן מלוויל ממחצית המאה ה-19, שמציג תפישת עולם מעוותת שבה הצייד אחאב והניצוד הם כביכול שווים, כאילו הטבע מאיים בפועל על האדם, כאילו היתה גבורה או רומנטיקה במאבק שמתואר כקרב איתנים.

      העבודה של היימן ובן-שושן יוצרת תחושה של אקווריום שעלול להישבר בכל רגע בכוחו העצום של הלווייתן הכלוא בו ומצליחה ללכוד היטב את הדואליות שביחס שלו אל הטבע, דואליות ששורשיה דתיים: מצד אחד תחושה שהאדם נשלט על ידי משהו שגדול ממנו ומתגלם ב"רוח הטבע", ומצד שני הדחף לשלוט ולאלף.

      אוזן מקיר

      עוד עבודה מוצלחת היא "אוזן צבי" של הילה בן-ארי. בן-ארי פיסלה בעבר צבי כחלק מעבודות סדרתיות, אך הפעם התוצאה מעניינת הרבה יותר. אוזן צבי מפוחלצת, שבתוכה מנגנון מכני, בולטת מתוך קיר חלק ולפתע, ללא אזהרה נעה בתנועה חזרתית, עצבנית. ההפתעה, התחושה שהנה דבר מה שמת מתעורר, דבר מה קבור-מודחק מנסה להשתחרר - מפחידה; בה בעת היא מעוררת מין חיוך-עווית של הצופה, הנבוך מזה שנבהל מאוזן מפוחלצת חסרת הקשר כביכול. אלא שלאוזן יש לא פחות הקשר מלכל עבודה אחרת המתייחסת לחיות מתות ולסביבות שלמות שנכחדו.

      בתערוכה יש עבודות מעניינות נוספות, גם אם חלשות בהרבה, כמו אלה של נחמה גולן ושחר כסלו. העבודה של דגנית שוקן, שיצרה דגמי פיזור של אוכלוסיית נמלים על קירות רבים במוזיאון, ו"אלפרוזאורוס", דינוזאור עשוי מפלסטלינה ירוקה של רועי מרדכי, מוצלחים מאוד.

      בטקסט התערוכה מלינה האוצרת על כך שאין בארץ מוזיאון טבע לאומי, למרות כל ביקורתה על המוסד הזה, וגם כותבת כי "הקהל הישראלי לוקה בחסר בכל הנוגע להרגלי צפייה במוזיאון הטבע. זהו מצב אשר, מחד גיסא, מקשה עלינו לייצר פרפראזה 'על' מוזיאונים לטבע בינלאומיים, ומאידך גיסא מעורר בנו התפעלות יתר".

      הקביעה הזו בעייתית משום שהארץ משובצת מוזיאונים לטבע, אמנם צנועים - למשל בית אוסישקין בקיבוץ דן, בית גורדון בדגניה, מוזיאון האדם והחי בפתח תקוה ומוזיאון הטבע בפארק הלאומי ברמת גן. אלה מוסדות שיש בהם בזעיר אנפין את כל הבעיות של המוזיאונים האירופיים והאחרים ששימשו להם מודל, והדיון בהם מעניין בגלל הזהות שנוצרה בארץ בין לאומיות ובין אהבת הטבע. אמנם אין כאן מה שישווה למוזיאוני הטבע הקולוניאליים הגדולים והמבוססים של לונדון וניו יורק ורבים אחרים, אך התערוכה דווקא מעוררת את המחשבה שאולי טוב שכך.

      אם במקום התפישה, שעל פיה שיפוד פרפרים או הריגת פילים לצורך פחלוצם (כפי שעשה בזמנו המוזיאון בניו יורק כששלח משלחת ציד מיוחדת) מעידים על אהבה לטבע, יצמח מודל אלטרנטיווי, יהיה זה רק טוב.

      "מוזיאון הטבע" במוזיאון פתח תקוה לאמנות. אוצרת: רויטל בן-אשר פרץ; שעות פתיחה: ג', ה' 16:00-20:00, ב', ד', ו' ושבת 10:00-14:00. עד סוף ספטמבר

      פרט מתוך "בריכת אצות" של אביטל גבע מתוך התערוכה מוזיאון הטבע (יח"צ)
      פרט מתוך "בריכת אצות" של אביטל גבע מתוך התערוכה מוזיאון הטבע