פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דפוק בן 40

      בן סטילר מגלם ב"גרינברג" גבר באמצע החיים שהחיים שלו עוד לא התחילו, אבל מה שמתיימר להיות דרמה לאנשים חושבים שוקע בסתמיות ובפינוק יתר. אבנר שביט מעדיף את "לילה מוטרף במוזיאון"

      כשם שאין דבר כואב יותר מאשר לעבוד בפרך ולראות את יקירת לבך הולכת עם מישהו שלא עושה עם עצמו כלום, כך גם אין דבר מאכזב יותר מלראות קולנוען חכם שמבכר לרתום את היכולות שלו לטובת קולנוע שכולו צורה חסרת תוכן. זה מה שעשה נח באומבך בסרטו הקודם, "מרגו בחתונה", זה מה שהוא עושה בסרטו הטרי, "גרינברג", שבו מככב בן סטילר, וכל זה מעלה מחשבה אחת – כשם שבאיזשהו שלב אתה חייב לחדול לקשור את גורלך במי ששוברת לך את הלב שוב ושוב, אולי הגיע הזמן גם להפסיק להתמסר לקולנוען המוערך.

      עד לפני כמה שנים נראה באומבך דווקא כמו השידוך המושלם. ב-1995 הוא כתב וביים את סרטו הארוך הראשון, "Kicking and Screaming". עבודת הביכורים הזו נרשמה בדפי ההיסטוריה כדרמה הטובה ביותר על דור ה-X ובכך עקפה בסיבוב את "מציאות נושכת" של בן סטילר – כן, אותו סטילר שמופיע ב"גרינברג", מה שמלמד כי השניים טובים יותר כמתחרים מאשר כשותפים. לאחר "Kicking and Screaming" התקשה באומבך למצוא את עצמו בהוליווד, אבל הוא שב להקסים באמצע העשור. ב-2004 כתב את התסריט המפעים של "עמוק במים", שביים ווס אנדרסון, ושנה לאחר מכן כתב וביים את הפנינה "חיים בין השורות". הסרט ההוא הציג את באומבך כאחד ממספרי הסיפורים הרגישים, הממוקדים והמיומנים של הקולנוע האמריקאי, אבל במקום להמשיך במגמה הזו הוא החליט ללכת בכיוון אחר לגמרי.

      הבעייתיות של התפנית הזו התגלתה ב"מרגו בחתונה", שבו גילמה ניקול קידמן אישה המחרבת את החיים שלה ושל משפחתה, והיא מובהקת עוד יותר ב"גרינברג", שבו מגלם סטילר גבר המחרב את החיים שלו ושל משפחתו. הבעייתיות נובעת משני תהליכים: ראשית, בסרטיו הראשונים עסק באומבך בתלאותיהם של נערים ושל צעירים, והוא עשה זאת בצורה שאיפשרה לו להתבגר יחד עם גיבוריו. לעומת זאת, בשני סרטיו האחרונים מתאר הקולנוען בן ה-39 דמויות שלכודות במשבר גיל ה-40, ונקלע יחד עמם למשבר הזה.

      מתוך הסרט "גרינברג" (יח"צ)
      במקום דיאלוגים אנו מקבלים פטפוטים או מלמולים. מתוך "גרינברג"

      הבעיה השנייה היא שבתחילת דרכו, התאפיין באומבך בדרמות שלא היה בהן גרם של שומן מיותר וגם לא פרומיל של התחנחנות או מלאכותיות. לעומת זאת, ב"מרגו בחתונה" החל באומבך לחקות את הקולנוענים הצרפתיים החביבים על האינטליגנציה הניו-יורקית, ובראשם אריק רוהמר המנוח, היוצר שהאמריקאים אמרו עליו כי הצפייה בסרטיו משולה להתבוננות בצבע מתייבש על קיר. בהתאם לזאת, גם ב"גרינברג" המיר באומבך את הדיאלוגים בפטפוטים ולעתים אף במלמולים ואת העלילה בסצינות אווירה. ההבדל הוא שאצל רוהמר בכל זאת נשבה רוח עזה של רומנטיקה ושל שמחת חיים, ו"גרינברג" גדוש בעיקר ביגון אגוצנטרי ומפונק.

      כל הממדים הקודרים הללו מאפשרים לסטילר להוכיח שהוא גם שחקן אופי. הבדרן כבר גילם בעבר תפקידים שהיה בעצם צד אפל, אבל מעולם לא שיחק מישהו כמו רוג'ר גרינברג – גבר בן 40 שאין לו משפחה, בית, עבודה או מכונית. כלומר, מעין גרסה קולנועית של קוזמו קרמר. ההבדל הוא שבניגוד לגיבור "סיינפלד", גרינברג לא זורם עם מה שאין לו אלא דופק את הראש בקיר. זאת הוא עושה גם כשהוא עובר מן התפוח הגדול לעיר המלאכים כדי לשמור על ביתו של אחיו ומתחיל לפתח מערכת יחסים עם העוזרת של הנ"ל, פלורנס (גרטה גרוויג), בת 25 שמתגלה כטיפוס פגיע ופוגעני לא פחות ממנו. מצד אחר, אולי דווקא היא היחידה שבאמת יכולה להבין אותו?

      מתוך הסרט "גרינברג" (יח"צ)
      כמו הגיבור, גם הבמאי והסרט לא הולכים לשום מקום. מתוך "גרינברג"

      באומבך אינו טורח לענות על כך, משום ש"גרינברג" הוא מסוג הסרטים הבנויים על כך שלא יהיו תשובות לקושיות שהם מעלים, ולא סתם הוא מסתיים דווקא שנייה לפני מה שהיה יכול להיות הרגע המשמעותי ביותר שלו. הבעיה בסוג כזה של סרטים היא שלעתים מתקבלת ההרגשה כי הבמאי לא מסתיר מאיתנו את התשובות אלא פשוט לא יודע אותן בעצמו, ומכך עולה התהייה – אם אין לך מה להגיד, למה פתחת את הפה? אין שום דבר פסול בעיסוק באפסיות ובריקנות, שהרי כך נולדו כמה מן היצירות הגדולות בתולדות התרבות המערבית, אבל כדי לעשות זאת כהלכה יש להצטייד בעוצמה רגשית, ברק קומי או עומק מחשבתי. כל אלה אינם קיימים ב"גרינברג", ודאי לא במינון מספק.

      כל זה לא אומר שאין בסרט כמה רגעים יפים, ובתחילתו הוא אפילו מזכיר את "הבוגר", האמא של כל הדרמות על תלישות, ניכור ומצוקה דורית. הסרט של באומבך דומה לאבן הדרך של מייקל ניקולס בגלל אופייה של הדמות הראשית, החיבה שלו לנשים בקבוצת גיל אחרת, מערכות היחסים המגומגמות בין הדמויות, הדרך שבה מצלם האריס סאווידס את ההתרחשויות והשימוש שלו במים בכלל ובבריכות בפרט. אבל למרות כל קווי הדמיון הללו, ל"גרינברג" אין את האקוטיות החברתית שהיתה ב"הבוגר" ובטח שלא את החדשנות האמנותית שלו. לכן, יותר מכל, הוא בעיקר מצטייר כמיותר.

      חמור מכך, בדיוק כמו "מרגו בחתונה", גם ב"גרינברג" יש משהו לא נעים. הסיבה לכך היא שבדיוק כמו הדמות שגילמה בזמנו ניקול קידמן, גם הילדותיות של גרינברג נעה בחוסר איזון בין אקסצנטריות חביבה לנוירוטית אלימה, וככל שהסרט מתפתח, כך גם מעורר הדבר חוסר נחת ומקשה על הצפייה. מבחינה זו, הליהוק של סטילר אולי סייע לבאומבך בזירת יחסי הציבור, אבל התזזיתיות הטבעית שלו אינה מועילה לבמאי.

      מתוך הסרט "גרינברג" (יח"צ)
      בתמונה: שני ילדים מפונדרקים. מתוך "גרינברג"

      כישלון התפנית הדרמטית של סטילר בולט בעיקר לאור ההצלחה של עמיתו, אדם סנדלר, שהסיר את החיוך מפרצופו בשנה שעברה כדי לככב ב"אנשים מצחיקים", הדרמה התובענית של ג'אד אפאטו. גם בסרט ההוא, בדיוק כמו ב"גרינברג", ניכרה השפעה של הקולנוע הצרפתי ונכונות להתמודד עם האבסורד הקיומי. אבל בניגוד לבאומבך, אפאטו יצא מנקודת הנחה כי לא די בכך שגיבוריו יגלגלו עיניים לשמיים, ודאג לצייד את "אנשים מצחיקים" בכלים דרמטיים שיאפשרו לו להתמודד עם היומרות שלו. בראש ובראשונה, הוא העז להעמיד במרכז הסרט דמות של חולה סרטן, ובשל הבחירה האמיצה הזו נטען הסרט בכאב אמיתי וגם בגאולה אמיתית. לעומת זאת, המחלה היחידה שממנה סובל גיבור "גרינברג" היא עודף ריכוז עצמי, ובשל כך הדרמה הזו חלולה. כה חלולה, עד שבסופה מתעורר חשק לחזור ולצפות ב"לילה מוטרף במוזיאון 2". שם לכל הפחות לא ניסינו לעבוד עלינו.