מופיע בחפץ לב, בשם הדמוקרטיה
מעולם לא החרמתי הופעות במקומות בהם הממשלה אישרה לבנות. ההיכל החדש באריאל הוקם במימון המדינה, אז מי אני שאחליט לא הופיע בו? ההיפך הוא הנכון, אני אפילו מופיע שם בחפץ לב. אני בהחלט לא איש ארץ ישראל השלמה, אני מצהיר על עצמי כאיש מחנה השלום, אבל בעניין הזה - אני חושב שהאמנים הסרבנים טועים.
בכל מיני מקומות בארץ מתגוררים אנשים, מכל קצוות הקשת הפוליטית, שסיבותיהם למגורים במקום מסוים עמהם. לכל אלו מגיעה תרבות ישראלית משובחת - לא פחות מלאנשי מרכז הארץ. יתרה מכך, הופעתי באריאל בעבר, ומדובר בקהל תרבותי ומשכיל, חד משמעית מעל הממוצע במדינה, בעלי עמדות פוליטיות שונות ומגוונות. החלטתם של השחקנים ואנשי הרוח, בהם יהושע סובול, שמואל הספרי ודוד גרוסמן, להחרים את אריאל, מפליאה אותי, ומפליאה עוד יותר בהכירי את האוכלוסייה האינטליגנטית המתגוררת בעיר. זו ההזדמנות לשכנע את הלא משוכנעים - מה החוכמה לשכנע כל הזמן רק את חסידי השמאל המושבעים?
אך מעבר לפליאה, המהלך שיזמו חותמי מכתב האמנים מקומם אותי: הלחץ שהם מפעילים על שחקנים בשלושת הימים האחרונים מזכיר מדינות דיקטטוריות. מובילי המאבק יודעים שמנהלי התיאטראות תומכים בהופעות באריאל, אז הם מחליטים לפנות ל"צו המצפון" של השחקנים עצמם. אם במאים ברשימה זו מאיימים לא לקחת לשורותיהם שחקנים שיופיעו באריאל, זו עריצות. אני בהחלט מכבד את רצונו של מי שאינו רוצה להופיע באריאל, אבל ראוי שכל אחד יעשה לפי מצפונו ולא מצפון שנולד מאימה ומחשש לפרנסה. אם ישראל היא מדינה דמוקרטית, אז בואו נהיה באמת דמוקרטיה. אני לא מוכן לקבל דמוקרטיה סטאליניסטית: זו כפייה שמאלנית ואני שולל אותה בדיוק כמו שאני שולל כפייה דתית.
חשוב לי למסור לכל השחקנים הצעירים: אל תפחדו! המתנגדים להופעות באריאל טועים ומטעים: אריאל זאת עיר שיש עליה קונצנזוס כלשהו. למרות שאין לה מעמד חוקי, רוב מי שמדמיין הסכם שלום עם הפלסטינים סבור כי היא תישאר בשטחי ישראל. לא הצבעתי בחיי ימינה מהמרכז ובכל זאת, ניסיון הכפייה של מכתב האמנים מקומם אותי בצורה בלתי רגילה. זה לא קשור לימין ושמאל - אני לא רוצה לחיות ברוסיה הקומוניסטית או בסין.
קול המצפון קורא לא להופיע
זה לא חרם על מקום ולא על בני אדם. זה בכלל לא חרם. זה סירוב לעבור את הגבול של מדינת ישראל ולהשתתף בפעילות, מעבר לגבול, שמונעת כל אפשרות להגיע להסדר שלום ולהשיג שלום למדינת ישראל.
נכון שכרגע, הרוב במדינה היה רוצה לראות את האמנים מופיעים באריאל ולא עושים בעיות, כמו שבדרך כלל הרוב גם לא רוצה שהמצפון יבלבל אותם יותר מדי. אני מצטט מריצ'רד השלישי של שייקספיר, שאחת הדמויות במחזה שלו, דמות שקוראים לה רוצח ב', אומר על המצפון את הדברים הבאים: "מגרשים אותו (את המצפון) מהעיר ומהכפר בתור סכנה לציבור, וכל מי שרוצה לחיות בשקט משתדל להסתדר בלעדיו." במקום אחר באותו מחזה, אחד משני הרוצחים אומר לחברו בקשר למצפון: "שמע את השטן הזה באוזן אחת ואל תאמין לו. הוא נותן לך עצות כדי להכשיל אותך".
כיום מתייחסים אל האמנים שמסרבים לחצות את הקו הירוק ולשחק באריאל, או במקומות אחרים בגדה המערבית, כאילו הם השטן בכבודו ובעצמו ומכנים אותם בכינוי הזה. למרבה הצער, זה בדיוק מה ששני הרוצחים בריצ'רד השלישי מייחסים למצפון, שמפריע להם לעשות את מלאכתם. חס וחלילה, איני רוצה להשוות שום דבר, אבל בכל מקום בו מתייחסים אל קול המצפון כאל שטן ומגרשים אותו מהעיר, שם העיר הזאת מועידה את עצמה בדרך כלל לאסון גדול.
בשנים האחרונות, מאז האינתיפאדה השנייה, השתתק הוויכוח הציבורי בישראל בעניין השטחים הכבושים ונוצרה מראית עין שיש קונצנזוס ביחס להתנחלויות, דהיינו שהן צריכות להישאר במקומן במסגרת הסכם השלום העתידי, והפלסטינים חייבים לקבל את נוכחותן ולהשלים איתן. מראית העין הזאת אינה נכונה משני טעמים: ראשית, חלק די גדול בציבור הישראלי לא משלים עם כך שההתנחלויות חייבות להישאר במקומן כי איש גם לא שאל אותו לדעתו כאשר החליטו להעלות אותן בהתגנבות מעבר לקו הירוק. שנית, ההנחה שייתכן הסכם שלום בלי להזיז את ההתנחלויות ממקומן ולהחזיר את המתיישבים לתחומי הקו הירוק, היא אשליה מסוכנת כי היא מכשילה כל הסכם שלום אפשרי. לכן, הפעולה של אמני התיאטרון ותומכיהם מקרב תחומי הספרות, המחול, הקולנוע והתקשרות, נועדה להזכיר לציבור את עובדות היסוד האלה.