דובר צה"ל

היישר מפנתיאון רוח הנכאים מדלג רוני דניאל ובפיו בשורה אחת: הולך להיות גרוע יותר. בצפון, במרכז, בירושלים, בכנסיית המולד בבית-לחם. כאילו שלא ידענו, כאילו ששגינו באשליות שווא על מחולות שלום ברחובות קלקיליה ועל משובת פיוס בסמטאות ג'נין. אולם רוני זה, לא די לו בהעכרת המצב וב"פרשנות" שכולה ציטטה מתמשכת ומתלהמת מפיו של דובר צה"ל, אלא עסוק בכל רגע מזמן המסך שעומד לרשותו לבשר "וזוהי רק ההתחלה". לה לה לה לה.

בכלל, התנהלותו של הערוץ המסחרי היא כהתנהלותה של המדינה – פומפוזית, עבת בשר, מאחרת להגיב, רעה להתנסח ובעיקר – לא עיתונאית בעליל. שהרי אנו במלחמה, וכאמריקה בשעתה צריכים גם אנו ליישר קו עם הטקסטים היוצאים מהקריה ומהפנטגון, להרכין ראש בענוותנות ולהחרות "אמן" אחרי כל "צה"ל נמנע מפגיעה באזרחים", כאילו היה ראה וקדש. אלא שגם אם אמת היא, מן הראוי שלא תצא מפיו של טפיל הביפר הצבאי, הלא הוא הפרשן הצבאי, בשבתו כרוני דניאל, הממהר להסיר כל נימה של אובייקטיביות שחס וחלילה תתגנב לדבריו של מי מהמגישים או הדוברים הקודמים לו.

שר הביטחון הוא גבר בגברים, הרמטכ"ל הוא חזות שלום הציבור וראש הממשלה, בכלל, הוא נקלע למצב של ביש מזל, אולי חוסר ברירה, לבטח דרך ללא מוצא. כאילו איננו מחוברים לרשתות שידור זרות, כאילו איננו קוראים אלא את פקודת היום של אלוף פיקוד מרכז, כאילו איש מאיתנו לא חבש מדים בימיו, לא הילך בקסבות ובסמטאות ויודע נכוחה את האמת על פניה, כך מדברר לו רוני דניאל, בפניו המכורכמים, את אותן ידיעות שנמסרו באדיבותו של "גורם בטחוני בכיר", המוסר כי עשרות התראות רותחות עולות ומבעבעות מתחת לפני השטח, והוא, כתבנו לענייני עדכון העורף האהבל, משמש רק צינור, המוביל הארצי, בדרך אליכם, לזרוע פחד, להמיט אימה ובאותה נשימה גם – מבלי משים – לשמש כלי ביד הפסיכולוגיה שמאחורי הטרור.

כאילו עובייה של התמונה כקוטרו של קליע "גלילון" מקוצר בלבד, כאילו אין בנו בינה ואין בנו תבונה, ממשיך הלה להתיישב באולפן בתל אביב, קרוב אצל מקורותיו ויורה צרורות של "לצה"ל תוכניות רבות במגירה". מה אתה אומר? ואם כך, מה עומקה של המגירה? כעומק התהום הפרושה לפנינו, אולי? כאילו תולדות הסכסוך כולו, על רגל אחת, נכתבו בשנה האחרונה, כאילו ההיסטוריה נפתחה ברגע בו נשמעה הפקודה ליציאה למבצע "חומת מגן", כך נוהג בנו רוני דניאל, הפרשן הצבאי, הרואה רק עשרים סנטימטרים לפניו ועשרה מאחוריו. "לצה"ל יש תשובות", הוא מצטט את ראשי המטות. באיזשהוא שלב אתה מתחיל לחשוד בו שהוא נתקע עם אותם ניירות מערב מלחמת יום הכיפורים ושכח להחליפם.

לאחר הפיגוע בבית הקפה ברחוב אלנבי בתל אביב, אליו נקלע בטעות, דיווח מהזירה כי "מונחים כאן פצועים, להם אמבולנס כבר לא יעזור", עושה שימוש, מעל לראשנו, בסאב טקסט המבוסס כולו על אימת אומדן הנפגעים המהלכת על הציבור בהישמע הידיעה על פיגוע. "תגובת צה"ל לא תאחר לבוא", הוא מבטיח. וכי מה, האם אי פעם הגיעה במועדה? איזו שביעות רצון עולה מגרונו כשהוא מספר על פעולות צה"ל, שגם אם הן מוצדקות, עצם ההזדקקות להן נוראה ואיומה. מבקש לשים בכפנו איזו נחמה בצורת דיווח על "תקיפת מסוקי חיל האוויר מעל לשכתו של ערפאת בעזה". כאילו יש במשהו מזה לנחם. נכון, הוא ישראלי, אבל גם עיתונאי. וכן, יש גם עיתונות אחרת, כזו המציעה ראייה רחבה יותר של הסכסוך, של פעולות צה"ל בשטחים, של החלטות הזרוע הצבאית, לא רק מבעד לכוונת הטלסקופית של "הצד שלנו", ולא רק מבעד ל"נתונים הרשמיים שמוסר דובר צה"ל". חרא על הנתונים הרשמיים. אנחנו רוצים את האמת.