בספר "מכונת הכסף" מגולל מייקל לואיס את סיפורם של האנשים שחזו את משבר הסאב-פריים. לאחד מהם נפל האסימון רק בשיחה מקרית עם חשפנית בלאס וגאס, שגילתה לו שיש בבעלותה חמש דירות, שאותן רכשה במשכנתא של 100%. אמריקה כולה היתה אז שבויה בקונספט של "תן לכסף לעבוד בשבילך". הרי כך חינכו אותה רוברט קיוסאקי וגורואים אחרים של ניו אייג', שדיברו אתם על IQ פיננסי ופרישה לפנסיה בגיל 36. ב-2008 רבים מהסיכונים שלקחו האמריקאים התנפצו בשאון גדול ואנשים נותרו חסרי כל. מי שהפיק בדיעבד את מרבית הדיבידנדים וזינק כמטאור בשמי הספרות הכלכלית היה נסים טאלב, שהתאוריות שהרכיב ב"ברבור שחור" שימשו, בעצם, הסבר לקריסת השוק הגדולה.
אחד האנשים שהושפעו מתורתו של טאלב הוא היזם ואיש העסקים השוויצי רולף דובלי, שב-2011 הוציא את רב המכר "אמנות החשיבה הצלולה". ב-51 מאמרים קצרים מסביר דובלי כיצד הטיות קוגניטיביות בתהליכי החשיבה משפיעות על דרכי הבחירה שלנו. נשמע מפחיד וקצת מרתיע, אבל למען האמת הספר כתוב בשפה פשוטה ביותר, וכולל דוגמאות מהחיים שמדברות לכולנו. כך, למשל, מציג דובלי את הדחף המסוכן של אנשים לפתוח מסעדה. הם מתעלמים באופן מוחלט מהססטיסטיקה שלפיה מרבית המסעדות נסגרות בתוך שלוש שנים. הוא גם מסביר מדוע ההתלהבות המוגזמת ממכירה פומבית היא זו שגוררת עמה הפסדים.
אפילו, בהקשר מאוד רלוונטי עבורנו בימים של בחירות, דובלי מפזר את מסך העשן סביב הבלופים של הפוליטיקאים. בפרק ששמו "למה 'אם לא סובלים לא מרוויחים' צריך להדליק אצלכם את צופר האזעקה" כותב דובלי: "נניח שאת או אתה ראש הממשלה ואין לכם מושג ירוק איך לנהל את המדינה. מה תעשו? תחזו 'שנים קשות', תבקשו מהאזרחים 'להדק את החגורות', ותבטיחו לשפר את המצב רק אחרי 'השלב העדין' הזה של 'ניקוי', 'טיהור' ו'ארגון מחדש'. את משך הזמן ואת מידת חומרת המצב", כמובן תשאירו עמומים.
ניתן להבין מדוע נהפך הספר לרב מכר (ברשימה של "דר שפיגל" הפופולרי הוא טיפס למקום הראשון). הרעיונות המובעים בו מעשיים ובעיקר הגיוניים ופשוטים. דובלי מסביר מדוע הפחתה של 10 שקלים מתוך 10 אלפים שוות ערך להחסרה של 10 שקלים מתוך 20 (נשמע אלמנטרי, לא? ובכן, רובכם נוטים לזלזל באותם 10 שקלים ואף לוותר עליהם כשהסכום הכללי גבוה, אולם הנחה על קפה בסופר תגרום לכם להרגיש מנצחים). הוא גם מגלה את האשליות היומיומיות שאנו נחשפים אליהן בלי משים המוכר הנחמד שמתחבר אלינו וגורם לנו להרגיש רצויים, הברוקר שמנסה לשכנע אותנו שמה שהוא עושה טוב לנו ולא לכיס שלו ועומד גם על טעות נפוצה - שגיאת הנדירו?ת, זו שגורמת לנו להעריך דברים יותר מהשווי האמיתי בזכות היותם לא שכיחים, לכאורה (מכירות פומביות הן שוב דוגמה טובה).
דובלי, שממליץ דרך קבע להימנע מצריכת חדשות, מייצג את הקו השפוי יותר בעולם העסקים המדיניות השמרנית שטוענת שסיכון צריך להיות רציונלי ולא בגדר הימור. הוא לא מתבייש לתקוף את תעשיית הניו אייג', שפשתה בכל מקום בשני העשורים האחרונים. "ספרי 'איך לעזור לעצמך' ו'איך להתעשר במהירות' הם דוגמאות נוספות למעשיות צרת אופקים", הוא כותב, "המחברים החריפים שלהם אוספים ערימות של הוכחות כדי לנפח את התאוריות הכי בנאליות, כמו 'מדיטציה היא מפתח לאושר'. כל קורא שמחפש עדות לא מאששת יטרח לשווא: בשום מקום בספרים האלה לא נמצא אנשים שחיים את חייהם בסיפוק בלי מדיטציה, או אלה שלמרות המדיטציה עדיין עצובים".
אלא שיש גם דברים שדובלי עצמו לא מספר. "אמנות החשיבה הצלולה" גרר עמו סערה לא קטנה. דובלי שופע פרגונים לטאלב ואף פותח עמו את רשימת התודות: "תודה לחבר שלי נסים ניקולאס טאלב, שנתן לי השראה לכתוב את הספר הזה, על אף שהוא יעץ לי שלא לפרסם אותו בשום תנאי". רק לאחר הפרסום התברר מדוע, כשטאלב והפסיכולוגים הקוגניטיביים כריסטופר שברי ודניאל סימונס האשימו את דובלי בגניבה ספרותית.
ב-2013 פירסם טאלב מאמר שכותרתו היתה (בתרגום חופשי) "לחשוף גנב ספרותי סדרתי: רולף דובלי". במאמר מספר טאלב מדוע שיתף את דובלי ברעיונותיו: "בשיחותי עמו נתן לי את הרושם שהוא רוצה ללמוד על טעויות קוגניטיביות מנקודת המבט של סופר רומנים. הייתי בהלם כשפתחתי את הספר, לא חשבתי שיכלול בו תאוריות שלי". בהמשך המאמר מציג טאלב דוגמאות לתזות שהעלה ושדובלי שירבב לספרו. במאמר תגובה טען דובלי: "טאלב ואני חברים עשר שנים. הגנתי עליו כשכולם ביקרו אותו על 'ברבור שחור'... הוא היה הראשון שקיבל העתק מהספר, הוא תמך בהוצאתו... לפתע, משום מקום, שלח לי מייל שבו הוא מאשים אותי בגניבה ספרותית (בשפה מאוד מלוכלכת)... מרבית האשמותיו של טאלב מגוחכות". עם זאת, גם בכתב ההגנה דובלי אינו מספק הוכחות לכך שלא גנב ואינו עושה יותר מדי על מנת להפריך את הטיעונים של טאלב, טיפוס קשה בפני עצמו. את ההאשמות של שברי וסימונס דובלי דווקא אישר, התנצל והוציא תוספת עם תיקונים וקרדיט לשניים.
כך או אחרת, "אמנות החשיבה הצלולה" הוא ספר ראוי וחשוב, ויתרה מזאת: הוא הרבה יותר קוהרנטי ופשוט מ"ברבור שחור", כך שקנאת סופרים הרבתה חוכמה. אין בכך כדי להצדיק את הגניבה הספרותית, לכאורה, שביצע דובלי, אולם זו אינה המהות. העיקר הוא שסופסוף קם גל נגדי וראוי לתרבות האינסטנט העסקית, זו שכביכול מלמדת איך לעשות כסף קל ומפילה בפח אין ספור קוראים המפרנסים בעיקר את המחברים.