אחד הדברים שמאכזבים אותי לפעמים, כאישה אופטימית שמאמינה בעזות שבקדושה, באהבה וגם אוהבת קולנוע - זה לחוות את החוויה הקולנועית כמרוקנת, חסרת פשר ותוכן ואומללה. העזות הטובה מתהפכת לה לחוצפה, לסטייה מיותרת והרסנית. לפעמים השאלה היא: מי צריך את הזבל הזה?
הסרט "חמישים גוונים של אפור" הוא דוגמה לאכזבה קולנועית כזו. רעה. מדללת. כשחמישים גוונים של טמטום יורדים בבת אחת לעולמו של הצופה שמקבל רומן ברביות, דל, חסר עומק ותוכן. הסרט שעוסק בבדיקת הגבולות בתוך מערכת יחסים זוגית שמהווה מודל אלים ליחסי שולט-נשלטת מתבסס על ספרה רב המכר של הסופרת הבריטית אי. אל. ג'יימס. בביקורת הזו אנסה לשכנע אתכם למה לפעמים לא כדאי ללכת לקולנוע ולמה כדאי להימנע מלהעסיק את השכל בדימויים הרדודים של העיבוד הרדוד לסרט ואולי על הדרך יתפתח פולמוס ער (למרות שאני כבר עייפה מפולמוסים) על מהותה הבסיסית של האהבה.
הרומן "חמישים גוונים של אפור" נפתח במפגש בין כריסטיאן גריי (ג'ימי דורנאן) העשיר ולנסטסיה סטיל הסטודנטית היפהפיה שניצבת לקראת סיום לימודי ספרות אנגלית באוניברסיטת וושינגטון. סטיל פוגשת את גריי בשעה שהיא באה לראיין אותו במקום קייט חברתה לעיתון סטודנטים.
מתוך השפה הגופנית הדקה בין השניים אנו ערים למתח ולמשיכה ביניהם, ועד אז זה אפילו חינני, אבל מהרגע שהרומן מתחיל להתממש הוא הופך להיות קולאז' ארוטי מגמגם עטור באוסף של קלישאות סדיסטיות בחסות החשיכה, והקהל מהר מאוד הופך ללהקה מזוכיסטית בחסות האומנות.
אם הייתה ציפייה למעט תחכום, למתיחה מינית על חבל דק, לחולשה נשית מצמררת, הרי שאלו התאדו לדמותו של הגבר היפה והעשיר והאישה ה"קטנה" והמושפלת. היא מתאהבת בגבר שמתגלה כיצור חסר אונים המבקש לשלוט על כל מה שהוא יכול וכך גם עליה. בכוח האהבה הוא מקיף אותה בהדרגה בטבעת חנק של דרישות וגחמות חולניות שהופכות אותה לגופה חלולה וחסרת משמעות. שוב ושוב היא מגלה שאינה יכולה להשתחרר ממנו ומעניקה לו לעשות בגופה כרצונו תוך כדי השפלה והפעלת מרות.
אחד היסודות שהכי מכוונים אליהם בהדרכה בבניין הבית היהודי (לא המפלגה) - היא צייתנות. כלומר, ההנחה היא שכדי שזוגיות תצליח בני הזוג במידת מה צריכים לוותר ולעתים אף להיכנע.
במאה מבולבלת כשלנו יש המפרשים את ההמלצה לא נכון, מעוותים ולוקחים אותה לכיוון מרות והחפצה. כשאגב, יחסי מרות אינם תלויים בהיותך גבר או אישה, חרדי או חילוני. אלא בבריאות הנפשית שלך.
כשאנחנו מדברים על מרות היא עשויה להיות כוללת. היא יכולה להתבטא בהוראות שאנו נותנים או מקבלים בחיים ובחיי המין. זה נשמע הזוי ומרוחק על הנייר או על המסך אבל לדאבוננו אנשים רבים נמצאים במלכוד ללא מוצא כאשר הם נופלים לרשת האהבה הבלתי נשלטת.
כשהדברים לא בשליטה ונוטים לאזור הדמדומים של הדמיון אנו נמצאים במצב שהוא ההיפך מזוגיות בריאה - אלו אולי הגוונים האפורים שבהם אין שחור או לבן - כלומר שבהם בני הזוג לא שמים גבולות ולא יודעים לסרב או לאשר, לומר לא או כן. במקום האפור משתלטים האובססיה והתלות ומערערים לחלוטין את שיקול הדעת והיציבות הנפשיים של המשתתפים במשחק הפרוע ושאינם יודעים ש"אין משתעשעים באהבה".
הנטייה של כח הדמיון היא להימשך אחרי התאוות והחושים ולקלקל את המציאות, לפעור פער בין הרצוי למצוי. אבל מה קורה כשהמציאות עולה על כל דמיון?
חמישים גוונים לוקח ודוחף אותנו לקצה ובאמצעות ריבוי סצנות מיניות הורס את הארוטי באלימות גברית סדיסטית ומזוכיזם נשי.
אחד הדברים המטרידים בסרט "חמישים גוונים של אפור" בבימויה של סם טיילור ג'ונסון, הוא שייתכן מאוד שהסרט הזה הוא בבואה של מציאות אפשרית (באופן נפשי ולאו דווקא פיזי), שהנשים היוצרות מכירות היטב. כלומר, התזה של הסרט, שאישה מסוגלת לשאת בהתעללות מצד מושא אהבתה בשם ה"אהבה" היא תזה שלמרות התקווה שאינה נכונה, אינה מופרכת ואף מדאיגה.
החולשות הנשיות שהסרט מוציא מדמותה של אנסטסיה סטיל (דקוטה ג'ונסון) גיבורת הרומן, הן חולשות נשיות קיימות שצפות כל אימת שאישה נופלת קורבן ליחסי מרות בלתי נשלטים ומוכנה פעמים רבות בכח אהבתה "לכסות" על הכל. או כמאמר הפסוק "על כל הפשעים תכסה האהבה".
רב המכר "חמישים גוונים של אפור" שנחל הצלחה רבה בחנויות הספרים ברחבי העולם צונח בעיבוד הקולנועי ומתרסק דווקא כי הוא מעמיד במרכזו כסיפור אהבה את הכישלון באיזון בין גבר לאישה והופך להיות חמישים גוונים של סצנות גרועות, פאתטיות ומאכזבות בזו אחר זו. המלצה שלי? במקום הסרט לכו לשיעור בנושא "הבית היהודי".