פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לבחוש או לערבב: הסיפורים מאחורי הבחירות בכוכבי סרטי ג'יימס בונד לאורך השנים

      את שון קונרי לא רצו, על דניאל קרייג לא שמעו, קלינט איסטווד, קרי גרנט ויו ג'קמן עלו ונפלו וזו רק ההתחלה של ההיסטוריה הארוכה של הסיפורים מאחורי הבחירות בג'יימס בונדים השונים

      לבחוש או לערבב: הסיפורים מאחורי הבחירות בכוכבי סרטי ג'יימס בונד לאורך השנים

      בשבוע הבא יגיע לאקרנים בארץ וברחבי העולם "ספקטר", הסרט החדש בעלילות ג'יימס בונד, וכן הרביעי וככל הנראה האחרון בו יגלם אותו דניאל קרייג. פרישתו של הכוכב תסמן את סיומו של פרק נוסף בהיסטוריה המפוארת של המרגל הקולנועי המפורסם מכולם, ושוב ייפתח קרב ירושה על התפקיד הנחשק, שרבים חלמו עליו במשך השנים ורבים לא פחות ויתרו עליו רק בשל מעמסת האחריות שנלוות אליו.

      כיוון שזו אחריות כה גדולה, לפחות במושגים קולנועיים, כל כך הרבה לבטים ליוו את תהליכי הבחירה של כוכבי הסרטים השונים, וכל כך הרבה שמות הוזכרו כמועמדים לגלם אותו. יהיה קצר יותר למנות את השחקנים שלא זכו לכבוד הזה מאשר להתחיל לפרט את אלה שכן היו בתמונה. בעולמות מקבילים ובמציאות אלטרנטיבית, היינו דנים עכשיו בשאלה מי היה בונד טוב יותר – קלינט איסטווד או ליאם ניסן.

      במציאות שאנו מכירים, מי שנבחר לככב ב"מר נו" מ-1962, הפרק הראשון בסדרת בונד, היה שון קונרי. הדמות הפכה מזוהה עם השחקן הסקוטי, והוא ניצב כסטנדרט שעל פיו שופטים את כל הבאים אחריו, אך בזמן אמת, הליהוק שלו התקבל בשליליות. הקהל שאל "שון מי?", הבמאי טרנס יאנג זעק "זה אסון" ומאוכזב מכולם היה בורא דמותו של המרגל הבריטי, הסופר איאן פלמינג, שהגיב כמו אמא פולנייה המייחלת כי בנה יתחתן עם רופאה או עורכת דין ומגלה כי הוא נישא לסטודנטית לקולנוע.

      התגובה של פלמינג נבעה משני גורמים: הבקיאות שלו בכוכבי התקופה, ומגלומניה קלה וטבעית למדי מצדו, שהובילה אותו לשאוף לכך שאת יציר כפיו יגלם השחקן הכי לוהט בשטח. לכן, הרכיב רשימת מכולת בה פשוט כלל את כל השמות הגדולים של תחילת הסיקסטיז, ובראשם קרי גרנט, רקס הריסון, ריצ'רד ברטון ודיוויד ניבן. שם נוסף שעלה הוא של צעיר בריטי פחות מוכר מאלה, אבל מוכר יותר מקונרי – רוג'ר מור. כך החלה תופעה שתחזור על עצמה שוב ושוב: שחקנים מוזכרים כמועמדים רציניים לתפקיד כבר בשלב מוקדם של הקריירה שלהם, אך בסופו של דבר מקבלים אותו רק שנים לאחר מכן.

      כך זה התחיל: הרגעים הראשונים של קונרי כבונד

      מור, למשל, נדרש לחכות יותר מעשור, שכן את זכות הבכורה על בונד קיבל כמובן קונרי. פלמינג אמנם לא רצה בו, אך המפיק אלברט ברוקולי הבין כי הסקוטי האלמוני וגבה הקומה הוא היחיד שמשלב בין שתי התכונות הנדרשות באותה עת מכוכב הסדרה – גם מספיק תמיר, מחוספס ומסוקס כדי להיות מורם מעם, אך גם די מעורר אהדה ואמפטיה כדי לסחוט הזדהות מן הקהל. בקיצור, כמו שזימרו ב"דרייב" על ראיין גוסלינג: גיבור אמיתי, ואדם אמיתי.

      בזכות יכולתו לשלב בין שני המאפיינים הללו, הוביל קונרי את סרטי בונד למעמד של אחת התופעות התרבותיות הבולטות בשנות השישים. בהודעתו על פרישה מן התפקיד ב-1969, הותיר אחריו נעליים שכמעט בלתי אפשרי למלא. ואכן, יורשו ג'ורג' לנזבי לא השכיל לעשות זאת, ונרשם בהיסטוריה כיחיד שגילם את המרגל פעם אחת בלבד. כיום, יש הרואים ב"שירות הוד מלכותה" שלו מן הטובים בסדרה, אך בזמן אמת היה מדובר במפח נפש.

      תבוסתו של לזנבי היתה כה גדולה, עד שהיום קשה שלא לתהות למה בכלל ליהקו אותו מלכתחילה. אך בזמן אמת, זה היה צעד די הגיוני: האוסטרלי ניצב בשלהי הסיקסטיז כדוגמן המוביל בעולם, סמל לצ'ארמריות של חבר העמים הבריטי, כך שהתבקש לנסותו בתפקיד. בקווים גסים, אפשר להמשיל זאת לכך שדיוויד בקהאם ילוהק היום לשחק את המרגל.

      זה החזיק מעמד רק סרט אחד. קונרי שב לגלם את בונד ב"יהלומים הם לנצח" מ-1971, ואז הותיר את השטח לרוג'ר מור שהחליפו ב"חיה ותן למות" מ-1973. הכוכב הבריטי כבר היה אז בן 45, דבר המציב אותו כשחקן המבוגר ביותר שנבחר לגלם את המרגל עד כה.

      הגיל המבוגר יחסית לא הפריע, כמו גם העובדה שהיורש של קונרי לא בדיוק היה הגברבר הכי קשוח בסביבה. בתחילת שנות השבעים, לא קשיחות נדרשה לתפקיד אלא דווקא אלגנטיות ושנינות. כבר אז, הסדרה היתה השראה לשלל פארודיות ומחוות עם קריצה, והמרגל הבריטי נהיה לאייקון תרבותי שכל הקשור בו כבר מעושה, מנייריסטי ושחוק לעייפה, כך שלא היה טעם לקחת את דמותו ברצינות תהומית. כדי להתאים את עצמם ולשרוד, סרטי בונד נדרשו לקחת כיוון קליל ומחויך יותר, ומור היה האיש המתאים למשימה.

      ואכן, הבחירה במור הוכיחה את עצמה, והוא שרד בתפקיד יותר מכל אחד אחר – שבע הופעות על פני תריסר שנים. אף שמעט מן הסרטים שלו הם קלאסיקות וכמה מהם אף מן החלשים בסדרה, רובנו גדלנו עליו והתבגרנו איתו, והוא הבונד הראשון שראינו באולם קולנוע.

      רוג'ר מור 1 (GettyImages)
      הכי אגדי או הכי בינוני? רוג'ר מור (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      בשלב מסוים באמצע הדרך, חשב מור לפרוש אך חזר בו, ומי שהוזכר להחליפו בעת חוסר הוודאות היה טימותי דלטון. השחקן הוולשי עוד עלה בזמנו כמועמד פוטנציאל לבוא במקום שון קנרי, ובסופו של דבר קיבל התפקיד הנכסף רק ב-1987, עת כיכב ב"באזור המסוכן". בדיעבד, היה עדיף לו שלא לקבל אותו לעולם, שכן הקדנציה כבונד נגמרה כבר בסרטו השני בתפקיד המרגל, "רישיון להרוג" מ-1989, ובכך פחות או יותר הסתיימה גם הקריירה שלו.

      זה סיפור עצוב, טרגדיה במונחים קולנועיים, גדולה עוד יותר משל לזנבי, והוכחה למה שחקנים רבים ויתרו על הכבוד לככב בסדרה מתוך ידיעה שמדובר בחרב פיפיות, העלולה לחרב את עתידם באותה מידה שהיא עשויה לרומם אותו. דלטון עשה עבודה נהדרת כסוכן 007. לדעת רבים, למשל כותב שורות אלה, הוא היה הבונד הטוב מכולם, וסרטו הראשון גם הצליח לכבוש את הקהל הרחב. אך אז, מסיבות שלא קשורות אליו, באה הנפילה של "רישיון להרוג": הלהיט הפוטנציאל סבל משיווק גרוע ובעיקר מתזמון הפצה בלתי אפשרי, בקיץ 89', שבמקרה היה אחד הלוהטים בתולדות הוליווד, ואילץ את הכוכב החדש להירמס תחת רגליהם של "באטמן", "נשק קטלני 2" ו"אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון", בו כיכב לא אחר מאשר שון קונרי.

      המותג של בונד סבל גם משלל תסבוכות טכניות ומשפטיות סביב הזכויות עליו, וכמובן גם מסיומה של המלחמה הקרה – כל פועלו של המרגל היה מבוסס עליה, אז עם נפילת מסך הברזל, קצת יצא ממנו העוקץ. כתוצאה מכך, התעכב הסרט השלישי בו היה אמור דלטון לככב, וכשהוא החליט כי אין לו חשק לחכות להפקתו, איש לא ניסה לעצור אותו.

      בפרספקטיבה, דלטון הוא סמל לתקופה החשוכה ביותר של בונד, ולמרבה הצער נכנס לדברי הימים כמי שסרט בכיכובו כמעט קבר את הסדרה. הקדנציה שלו הסתיימה בטונים כה מרים, עד שקשה לא לתהות למה בחרו בו מלכתחילה. אך האמת, שהיה זה צעד הגיוני: בנתוניו הפיזיים המרשימים (1.88), בגישתו הקודרת והאפלולית ובפרצופו יפה התואר אך הקשה כאבן, הוא היה המחשה ויזואלית מדויקת למרגל כפי שתואר בכתביו של פלמינג. אפשר בהחלט להמר כי בכל תזמון אחר, הליהוק המושלם על הנייר היה זוכה להזדמנות טובה יותר להוכיח את עצמו גם על המסך.

      קטע ענק: המבטא הצפון-אנגלי של דלטון בורח לו ב"רישיון להרוג"

      אך דלטון היה האיש הנכון בזמן הלא נכון, והמפיקים שמחו להיפטר מן העול שלו ולהמציא את בונד מחדש עם "גולדן איי" מ-1995, בו נכנס פירס ברוסנן לטוקסידו של המרגל. פעם נוספת, היה מדובר במישהו שהשם שלו כבר היה על השולחן: הוצע לו בזמנו, עוד לפני דלטון, להחליף את רוג'ר מור, אך לשמחתו הוא היה לכוד באותה עת בהתחייבות חוזית לסדרת הטלוויזיה "רמינגטון סטיל" ונאלץ לחכות.

      כל עכבה לטובה: כשברוסנן קיבל על עצמו את בונד, התנאים היו נוחים בהרבה מאשר בזמנו של דלטון. גם גישתו המלוקקת, שהזכירה את מור יותר מאשר את קונרי, התאימה לאופיו האופטימי של השוק בין אמצע שנות התשעים לתחילת שנות האלפיים. אף אחד מארבעת הסרטים בכיכובו לא היו יצירות מופת, אבל הם הצליחו כלכלית, החזירו את הסדרה לחיים והעמידו אותה על הרגליים, וכשהמפיקים החליטו כי השחקן כבר מבוגר מדי לתפקיד, הוא פרש ממנו בכבוד.

      אז, באמצע העשור הקודם, החל סיבוב הבחירות האחרון עד כה, ובדיוק כמו בפעם הראשונה, בתחילת שנות השישים, נזרק לחלל האוויר כל שם אפשרי: ג'וד לאו, הית' לדג'ר, קלייב אוון, יו ג'קמן, אריק באנה ויואן מקגרגור הם רק כמה מן המועמדים שפומפמו, אך כפי שקרה לפני "ד"ר נו", גם במקרה זה הפור נפל בסופו של דבר על שם אלמוני למדי – דניאל קרייג. 44 שנים לאחר מקרה שון קונרי, שוב גרמו המפיקים לקהל להרים גבה.

      זו היתה גם סגירת מעגל במובן נוסף: קרייג אמנם נמוך מקונרי בעשרה סנטימטר, אבל הסגנון שלו מחוספס עוד יותר, כך שהבחירה בו החזירה את הסדרה למקורותיה והרחיקה אותה מן הלוק המצועצע של מור וברוסנן. גישתו הצינית יישרה קו עם הטון שהכתיבו סרטי גיבורי העל בקולנוע העכשווי, ואיפשרה לבונד לשמור על רלוונטיות. אז אמנם, "קוואנטום של נחמה" בכיכובו לא היה טוב, וב"סקפטר" טרם צפינו, אך "קזינו רויאל" ובעיקר "סקייפול" מבטיחים כי אם כהונתו אכן תסתיים בכך, היא תיזכר בסך הכל כמוצלחת, והוא יירשם כמי שהעניק למרגל לפחות עוד כמה שנות חיים.

      ג'יימס בונד ספקטר (יח"צ)
      פורש בראש מורם. דניאל קרייג ב"ספקטר" (צילום: יח"צ)

      מי היה מאמין ב-1962 כי בונד יחזיק גם היום? מי האמין בזה ב-1989? מעטים, אבל היא החזקה מעמד הודות לכישוריה האבולוציוניים ובעיקר בזכות היכולת של מפיקיה להתאים את עצמם כל פעם מחדש לרוח הזמן, ולהודות בטעויות במקרים הנדירים שבהם שגו. עכשיו, עליהם להפגין שוב את התושיה הזו ולהמר כהלכה על יורשו של קרייג.

      כרגע, נראה כי שני שחקנים הגיעו לקו הסיום במירוץ הירושה הזה: דמיאן לואיס, כוכב "הומלנד", שהבחירה בו תהיה צפויה ואף משעממת; ואידריס אלבה, שהליהוק שלו הוא כבר אופציה מעניינת בהרבה – אם זה יקרה, יירשם הכוכב כשחור העור הראשון שגילם את המרגל, ומיותר לפרט על המשמעויות התרבותיות והחברתיות של כך. אפשר רק לקוות כי המפיקים יתבססו על ניסיון העבר, ויילכו על האופציה הפחות מובנת מאליה. אחרי הכל, אסור לשכוח את השיעור הכי חשוב שבונד לימד אותנו – את המרטיני יש לבקש מנוער, לא מעורבב.