בלי ברירה, בלי פשרות: "סופרג'יסטיות" מציג באומץ מהפכה בתחילת דרכה

הסרט החדש בכיכובן של קארי מאליגן, מריל סטריפ והלנה בונהם קרטר, מעלה על נס את גבורתן של נשים שלא בחלו באמצעים כדי לקבל את זכותן הבסיסית. דווקא לאור הרושם שהוא מותיר על הצופה, מדהים לגלות כמה הדרך עוד ארוכה

עמית אשל
03/01/2016
יח"צ - חד פעמי

רגע אחרי ש-2016 נכנסה לחיינו, "סופרג'יסטיות" לוקח אותנו מאה שנים אחורה בזמן לסמטאות האפלות של ההיסטוריה בבריטניה של שנת 1912. הסרט, שמגולל את סיפורן של קבוצת נשים שנלחמות למען זכויותיהן באמצעים שנעים על הגבול הדק בין התארגנות טרור לבין מאבק לגיטימי, אמנם מצייר תמונה שנדמית בדיונית לצופה הממוצע במדינה דמוקרטית, אך הרלוונטיות שלו להיום שבה ומהדהדת לכל אורכו בניסיון להבין את כברת הדרך שעשתה החברה – ולאן מועדות פניה מכאן.

"סופרג'יסטיות" הוא אחד מהסרטים החשובים של השנה בקולנוע, עיבוד הוליוודי לסיפור שהעיסוק בו נשמר עד היום בעיקר למאמרים אקדמיים ארוכים בפקולטות למדעי החברה ולמדעי הרוח במקרה הרע, או לסרטי דוקו עמוסי אילוסטרציות בערוצים נישתיים במקרה הטוב. הסרט מפשיט את ההיסטוריה ומאפשר לה לחדור למצפון בצורה כנה וכואבת. מוד ווטס (קארי מאליגן) היא כובסת שמתגוררת בתוך הפיח הלונדוני. לצד הדאגה האינסופית לבנה היחיד, היא נאלצת להתמודד מדי יום עם הטרדות מיניות, עבודה סיזיפית, כינויי גנאי, ובסופו להעביר את השכר הזעום שהיא מרוויחה לבעלה. הכסף, המשפחה, מערכת החוק ולמעשה העולם כולו שייכים לגברים.

עוד בוואלה!

התחרות המתוקה ביותר בעולם חוזרת לישראל

בשיתוף גרבר
הכסף, המשפחה, מערכת החוק והעולם שייכים לגברים(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

בשולי העולם המעמדי הזה מתחילות נשים להתאגד סביב המאבק למען זכות הבחירה. שורשיה של התנועה הסופרג'יסטית נעוצים אמנם בין היתר אמנם בזכות הבחירה, אך עם הזמן הם מתרחבים ונשים מתחילות לדרוש יחס שונה בשלל נושאים. הממשלה מפילה את החוק להצבעת נשים, והן, מעטות מול רבים, נאלצות לצאת למאבק. "נאלצות" היא מילה חשובה מכיוון שלא מדובר סרט הירואי. "סופרג'יסטיות" לא עוסק בגבורה ובאומץ, אלא בנחישות. במאבק עיקש וחסר פשרות שמגיע ממעמקי חוסר האונים.

התהליך המורכב והקשה שעוברת ווטס מתואר בעקביות אמינה, עד כמה שניתן לכווץ התחבטויות של שנים ותהליכים היסטוריים לשעה וחצי. הוא מתחיל ב"אני לא סופרג'יסטית, אני רק מתעניינת", ממשיך ב"אני לא סופרג'יסטית, אבל לאיזה עולם אביא את בתי?" ומגיע לשיאו ברגע שבו היא מבינה שכבר לא נותר לה דבר להפסיד: "אז הנה, 'אני סופרג'יסטית'". הסיפור הזה מזכיר את תופעת "אני לא פמיניסטית או משהו, אבל אגאדיר באמת הגזימו", שהתפוצצה בישראל בקיץ האחרון. הפחד מהגדרות ומתיוגים, מוצדקים ככל שיהיו, נותר רלוונטי וכנראה גם יישאר כך.

סופרג'יסטיות.
נשים שלא נותר להן מה להפסיד

נשאלתי לא אחת אחרי הצפייה אם מדובר ב"סרט בנות". מעבר לעובדה שאני לא כל כך בטוחה שהז'אנר הזה אכן קיים, חשוב להבהיר שזה לא סרט אסתטי. הוא לא יפה, הוא לא נעים, הוא לא מייפה את המציאות החד משמעית: הסופרג'יסטיות יצאו למאבק אלים ללא עכבות על מנת להשיג את מבוקשן. הן הטמינו מטעני נפץ בתיבות דואר, יידו אבנים, פגעו ברכוש ולעתים אף בנפש. הממשלה והמודיעין לוקחים אותן מאוד ברצינות כארגון טרור, ולא לשווא.

"אנחנו לא רוצות לעבור על החוקים, אנחנו רוצות לחוקק אותם", אומרת אמלין פאנקהארט, ממובילות המאבק, באחד מן המפגשים החשאיים שמתקיימים עם הסופרג'יסטיות בסרט. השורה המעניינת הזו היא אחת השורות היחידות שנכתבו עבור מריל סטריפ, שמקבלת זמן מסך לא פרופורציונלי בטריילר לסרט ובפוסטרים המקדמים אותו, בעוד היא עצמה נראית בו במשך דקות ספורות בלבד. רוחה של הדמות אמנם מלווה את הסרט, ומריל סטריפ עושה מריל סטריפ כמו שרק היא יודעת באותן הדקות שבהן היא מצולמת, אך כאן זה נגמר. עם זאת, אל נא תיפול רוחכם – הלנה בונהם קרטר, שמקבלת זמן מסך רב בסרט, נפלאה כרגיל ולצדה קאסט שהוא תוצאה של ליהוק מצוין.

סרט מצוין גם עם תרומה מינורית של מריל סטריפ(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)
ברחבי העולם נשים עדיין נאנסות, נרצחות, מבוזות, מבוישות וממושטרות על רקע מגדרי. רצח של בן זוג את בת זוגו עדיין מכונה לעתים "רצח על רקע רומנטי" ורצח בתוך המשפחה עדיין מכונה "רצח על רקע כבוד המשפחה"

עם סיום הסרט באחד מהאירועים ההיסטוריים הזכורים והמזעזעים בקרב הסופרג'יסטיות (זו אמנם ההיסטוריה, אבל חבל להרוס, אז נשמור את הפירוט במערכת), מופיעה רשימת המדינות שבהן קיבלו נשים זכות הצבעה לפי סדר כרונולוגי. כצפוי, קולות תמיהה רמים נשמעו בקהל כשהגיעה השנה 1971 ולצדה נכתבה המילה "שווייץ". מה שמחזיר אותנו ל-1912 ולתהיית הרלוונטיות של הסרט לימינו אנו.

הסופרג'יסטיות נאבקו מאבק לבן, אפילו פריווילגי. הן היו נשים ממעמד הביניים בבריטניה שיצאו למלחמה חסרת פשרות על מנת לקבל את זכות הבחירה. בינתיים, עד היום, במדינות מסוימות באפריקה מתקיימים טקסים ברבריים של מילת נשים ובערב הסעודית נשים לא יכולות לנהוג או להתלבש בניגוד לכללים הנוקשים. ברחבי העולם נשים עדיין נאנסות, נרצחות, מבוזות, מבוישות וממושטרות על רקע מגדרי. רצח של בן זוג את בת זוגו עדיין מכונה לעתים "רצח על רקע רומנטי" ורצח בתוך המשפחה עדיין מכונה "רצח על רקע כבוד המשפחה", כאילו לרומנטיקה ולכבוד יש איזשהו קשר לרצח. רשימת הדוגמאות עוד יכולות להתארך, אבל הן בעיקר מזכירות שזכות ההצבעה היא פריצה בדרך שעדיין לא נגמרה, ושלפמיניזם אין רק צורה אחת או מטרה אחת, אלא חזיתות רבות עם פנים שונות, קולות שונים ואמצעים רבים.

ברקע העלמת העין מצד החברה והרשויות, האלימות, ההתנגדות והמציאות שהופכת לנזילה ולסובייקטיבית, "סופרג'יסטיות" מעניק בוסט של תקווה, ארוזה באריזה מתוקצבת ומטלטלת של כמה פיסות היסטוריה חשובות. הוא מניע את גלגלי החשיבה והביקורת העצמית, ומאלץ את הצופים והצופות להסתכל ימינה ושמאלה, אחורה וקדימה – מה עשינו במאה שנה, היכן אנחנו עכשיו ולאן מועדות פנינו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully