פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מותו של ה"ביחד"

      לפני קצת יותר מחמישים שנה היה הזמר העברי משופע בשירי הלל לצבא ולאומה, שירים שנועדו לרומם את הנפש והרוח. מלחמת ששת הימים שינתה את הנרטיב ואת הטון המוזיקלי, שעבר מהכלל לאינדיבידואל

      הזמנים, כפי שאומרים האנשים, היו אחרים. היינו צעירים, רזים, עזים והרפתקנים. רצינו לנצח, להביס, לכבוש. השיח הציבורי עדיין לא הכיר אז, לפני ששת הימים, את המושג "כיבוש" בקונוטציה הנוכחית והשלילית שלו. המילה "חופש" נגזרה באופן ישיר מהמילה "ניצחון" - וגם המוזיקה, הפורמט הטהור ביותר של חופש, הייתה כזאת: ממלכתית, נחושה, פונקציונלית, תכליתית וחדורת רוח קרב.

      בימים ההם של ישראל התינוקת, הילדה והנערה (מקום המדינה ועד מלחמת לבנון הראשונה) - שירים לא נכתבו, הולחנו, עובדו והופצו סתם כך. הם נוצרו פעמים רבות, לצורך מטרה מובהקת: עידוד המוראל הלאומי. בזמנו היינו זקוקים לאחד כזה במובן הבסיסי והמעשי ביותר: באמת היה מלחיץ, מפחיד, לחיות בארץ במהלך תקופת ההמתנה של מלחמת ששת הימים, לדוגמה. שלא לדבר על ימי חוסר הוודאות הקיומית של מלחמת השחרור ומבצע קדש.

      העם, ובכללו הצבא, היה חייב, נפשית ומנטאלית, ליטול כדורי מרץ, אופוריה, נחמה וגאולה כדי לשרוד. הוא עשה את זה לאורך התקופות באמצעות שירים כמו "נאצר מחכה לרבין","רבותי ההיסטוריה חוזרת", "מחר", "גשר אלנבי", "האמיני יום יבוא", יא משלטי", "יש לי יום יום חג", "מוכרחים להמשיך לנגן" וכו'. השירים האלה היו הציפרלקס של אז, נוגדי חרדות שמטרתם לסייע לנו להתמודד עם החיים במקום המשוגע ביותר עלי אדמות.

      הציפרלקס הזה עבד יופי ועשה לנו הרבה טוב על הנשמה - אבל עכשיו נראה שכבר אין לנו בו עוד צורך. את החרדות הקיומיות של עם ישראל החליפו עם השנים טרדות יומיות, או לכל היותר דאגות לעתיד. את השימוש התדיר בגוף ראשון רבים, שאפיין את ישראל הצעירה והפמיליארית, החליף גוף ראשון יחיד, שמאפיין את ישראל הבוגרת והרב-גונית. את הקרבות ההרואיים מהשירים ההם ("גבעת התחמושת", "באב אל וואד", "שארם א שייח", "הכותל") החליפו הרהורים אישיים שבין אדם למלחמתו ("כאב של לוחמים", "חייל של אהבה"). את הניצחונות הגדולים החליפו הסכמי הפסקת אש מעורפלים. את המארשים המרשימים החליפו אקורדים מינוריים צנועים וקודרים.

      זמרים מופיעים בפני חיילים בתקופת מלחמת ששת הימים (ארכיון צה"ל ומערכת הבטחון, צלמי במחנה , מנחם גוטמן ודוד אלדן)
      יפה ירקוני, אריק לביא (צילום: מנחם גוטמן ודוד אלדן)

      למעשה, ספק אם במהלך שלושת העשורים האחרונים נכתב אפילו שיר מוראל אחד - אף על פי שהיו כאן לא מעט סיבות, כביכול, לכתוב עוד המון שירים כאלה. מה זה אומר עלינו כעם? האם איבדנו את המוטיבציה ההיא שהביאה אותנו עד הלום? מדוע הפסקנו לעודד את עצמנו, לפרגן לעצמנו, להחמיא לעצמנו ולעוף על עצמנו בשירים? עד כמה, אם בכלל, היעדרם של השירים האלה משפיע על יכולות הלחימה של צה"ל? השירים ההם הלכו וכנראה שכבר לא ישובו עוד - אבל המון שאלות נותרו.

      "אלה היו שירים שנועדו לעצב את רוח העם", מסביר הפזמונאי יורם טהרלב שאחראי לכמה מהבולטים שבהם ("שירו של צנחן", "תמיד עולה המנגינה", "פשוט שריונר", "גבעת התחמושת" ועוד ועוד), "זה לא היה רק עניין של עידוד, אגב. השירים ההם גם רצו לפאר את צה"ל, את העם ואת המדינה - מה שנגמר כמובן במלחמת יום הכיפורים, שהייתה קו שבר שאחריו הגיעו שירים יותר ביקורתיים. חלק מהשירים האלה נועדו לחזק את הביטחון העצמי של העם וגם שלי עצמי. קח לדוגמה את 'אין כבר דרך חזרה': זה שיר שבראש ובראשונה נועד להשכיח את מה שהיה ולהתמקד בעתיד. מה שהיה, היה, נגמר. אם זה טוב ואם זה רע - אין כבר דרך חזרה".

      בהחלט אין.

      "נכון, היום זה מורגש מאוד. אבל אז זה לא נכתב בהיבט הביקורתי, אלא מכיוון שהעם פשוט היה זקוק לשירים האלה. חשוב גם לזכור ש'נאצר מחכה לרבין', למשל, נכתב בתקופה מאוד-מאוד קשה בארץ. אלה היו שלושה שבועות של פחד מאוד גדול. אנשים באמת פחדו והיו זקוקים למשהו שירכך להם את הפחד ויעזור להם להתמודד איתו".

      טהרלב נוטה לחלק את השירים האלה לארבע קטגוריות עיקריות: שירים עצובים לזכר הנופלים, שירי אופוריה שתיארו את ההתלהבות מהניצחון הענק בששת הימים, שירי תודה והערצה לצה"ל ושירים שהביעו תקווה שהמלחמות יסתיימו ושהגאולה תגיע. "לא הייתי אומר שאלה ממש שירי שלום, אבל הם בהחלט מביעים תקווה - ועם הזמן חדרו אליהם גם אלמנטים אמוניים של גאולה. בכל מקרה גם אותם, כמו את השירים משאר הקטגוריות, אפשר לקטלג כשירי עידוד.

      "בשנה שאחרי מלחמת ששת הימים כתבתי ללהקת 'פיקוד דיזינגוף' (יוצאי להקות צבאיות שהקימו להקה "אזרחית", ר"ב) את השיר 'העולם כולו נגדנו'. עכשיו, זה שהעולם כולו נגדנו זה כמובן דבר עצוב ומדכא, אבל כתבתי שם שככה זה היה תמיד, אז לא נורא. כלומר, זה לא שיר מדכא. זה סוג של עידוד. העולם כולו נגדנו - ובכל זאת שרדנו. אגב, גם בשירים על הנופלים יש לפעמים אלמנטים של אופוריה. קח למשל את 'בשביל אל הבריכות' של חווה אלברשטיין. זה שיר שמביע עצב נקי על חייל שהלך ולא חזר - אבל לא כתוב שם שהוא מת. אולי הוא לא מת, אולי הוא לא שכח את מה שהבטיח. זו אופוריה".

      להקת הנח"ל 1969 (לשכת העיתונות הממשלתית)
      להקת הנח"ל, 1969 (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית)

      עושה רושם שמה שנשאר היום מארבע הקטגוריות של השירים האלה זה רק הקטגוריה של שירי הנופלים. למה לדעתך?

      "שירי הזיכרון נשארו כי יש מי שמטפח את זה. אתה יודע, בכל שנה לקראת יום הזיכרון צה"ל עורך תחרות לשירים חדשים כאלה. באופן טבעי יש מי ששומר על הגחלת הזאת. לעומת זאת, את הלפיד של תחושת הגאווה שליוותה את ששת הימים אין מי שיישא - והסיבה לכך היא שהחברה השתנתה. הרי היום אנשים גם שואלים 'מה זה גבעת התחמושת?' וטוענים שזה היה קרב מיותר. אתה מבין? לעודד אנשים בזמן שהם לא רוצים עידוד זאת מטרה שאף אחד לא ירצה לנסות להיכנס אליה".

      מה גם שהחברה הישראלית פחות מאוחדת ומגובשת מכפי שהייתה אז.

      "זה נכון. התחושה של ה'ביחד' נעלמה כמעט לגמרי. זה נשאר רק במצבי חירום. בעבר הייתה תחושה של שותפות גורל ושל עשייה ביחד, שמבטיחה את ההמשך ואת העתיד. היום החברה, והמוזיקה בתוכה, עברה הפרטה: משירים ששייכים לעם עברנו לשירים אינדיבידואליים, בעיקר על אהבה. אולי זה בגלל שכל הדברים שאפשר להגיד על מלחמות בשירים כבר נאמרו. לא צריך לחזור שוב על מוטו כמו 'מי שחלם ונשאר לו החלום'. הוא כבר נמצא איתנו ואפשר לשלוף אותו להשתמש בו שוב בכל רגע. אנשים לא רוצים לחזור על מה שכבר נאמר. היהדות עברה חורבנות ואסונות רבים - ולא בכל פעם היה צורך לכתוב קינה חדשה. אני חושב שזה בדיוק מה שקרה לנו בעשורים האחרונים. הכל כבר נכתב".

      גם אביר הזמר העברי דן אלמגור ("בלדה לחובש", "בוא לים", שומר החומות" ועוד ועוד) מסכים עם התובנה הזאת. "הייתה בזמנו אינפלציה נוראה של שירים כאלה", הוא אומר, "היו אז הרבה יותר מדי שירים מלאי עזוז ואני חושב שהעניין פשוט מוצה לגמרי. מה הטעם לחזור עכשיו לאותו מקום ולמחזר את אותן סיסמאות שבשעתו היו משמעותיות ויפות? מה הטעם לכתוב עוד שירים על ירושלים? כתבו כבר הכל. הרי אף אחד לא יעז לכתוב שוב משהו כמו 'אני מבטיח לך שזו תהיה המלחמה האחרונה'. זה יהיה כמעט מצחיק, אירוני, אחרי כל המלחמות שעברנו מאז המלחמה ההיא (יום הכיפורים, ר"ב)".

      "גם בימים ההם לא אהבתי את השירים המתלהמים", מספר המלחין ואושיית השירה בציבור אפי נצר ("פרחים בקנה", "מלכות החרמון", "בלדה לחובש", "גולני שלי"). "בתקופה של לפני מלחמת ששת הימים הייתי במילואים והאמת היא ששאבנו לא מעט עידוד משירים כמו 'החזיקי לנו אצבעות' (רן אלירן, ר"ב) ו-'אנחנו נעבור במיצרי טיראן' (הדודאים, ר"ב), אבל את 'נאצר מחכה לרבין' המתלהם פחות אהבתי. אני חושב שבזמנו אנשים אהבו את זה כמו שאוהדי כדורגל אוהבים לשיר את שירי העידוד שלהם. לדעתי זה היה קצת יותר מדי. המלחמה ההיא הייתה קצרה והניצחון גרם לאופוריה ענקית, אבל אני לא הייתי שותף לה אז ואני לא שותף לה היום.

      להקת פיקוד מרכז 1967 (לשכת העיתונות הממשלתית)
      להקת פיקוד מרכז, 1969 (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית)

      "אגב, 'בלדה לחובש' נכתב רק ב-1969, שנתיים אחרי ששת הימים, אבל משום מה משייכים אותו למלחמה ההיא - ממש כמו את 'פרחים בקנה', שבכלל נכתב ב-1971. הכל משויך בדיעבד. אין לשירים האלה כל קשר לששת הימים. השנים עושות את שלהן ובונות להן היסטוריה משלהן. מה שכן, פעם ללא ספק היינו יותר ביחד - מה שמתבטא אפילו בארוחות המשפחתיות: פעם כולם היו יושבים סביב השולחן ומדברים, והיום כל אחד תקוע בתוך המסך של הנייד שלו. זו גם סיבה לכך שאין היום יותר שירים כאלה, ובמקומם יש שירים של 20 מיליון צפיות ביוטיוב, שאף אחד לא זוכר אותם אחרי חודש".

      מי מקבל בפחות שוויון נפש את השינויים שחלו בחברה הישראלית - אלה שגרמו להיעלמותם של שירי העידוד והמוראל - הוא הזמר הוותיק דני בן ישראל, שעדיין מבצע אותם בפאתוס הראוי באירועי שירה ציבור. "בזמנו", הוא אומר, "הלאומיות והדגל היו פרות קדושות. היום יש לך את כל השמאלנים המז***ים - בכל העולם, לא רק בארץ - ששורפים את הדגל ומחרבנים עליו. לאומיות וגאווה הפכו למילים גסות - אבל אני לא דואג, כי זה עומד להיגמר".

      למה אתה חושב ככה?

      "כי די, הם הגזימו. בוא'נה, זה כבר מגיע לרמות של פרברסיה ואין לי ספק שזה פוגע גם במוראל של הצבא. אני גם יודע בדיוק מתי הכל התחיל, אגב: במלחמת לבנון הראשונה. הייתי באותו זמן במילואים וחייתי בהרגשה שהצבא הוא דבר קדוש - ופתאום אנשים התחילו להפגין נגד המלחמה. כבר אז חשבתי שזה מעודד את כל החולרות והנחנחים, שזה נותן להם רוח גבית להשתמט. זו לדעתי הייתה נקודת השבר שבה נגמר הסיפור של השירים הלאומיים. ראיתי את זה קורה לנגד עיניי. ראיתי איך כל הלינגו השמאלני הזה צובר תאוצה. ראיתי את המניאקים האשכנזים, הפוצים האלה, מתחילים לדבר בשם צדק חברתי".

      השיח הזה הלך והתעצם מאז ועד היום.

      "ברור, וככה נראית גם המוזיקה שלנו. כולם נהיו לוחמים חברתיים כמו האפס הזה, אביב גפן. ראיתי אותו פעם ב'דה ווייס' ושמעתי אותו אומר למישהי 'בואי, אני אעשה לך עיבוד עם שני מחשבים'. שני מחשבים, עלק. החבר'ה האלה מהברנז'ה הם אפסים מוחלטים שצריך להוריד להם קצת את האגו. צריך לעשות מוזיקה נורמלית, שתופסת את כל העם. מוזיקה עממית שיש בה שילוב של מזרח ומערב. הרעיון שלי הוא להקים להקה ענקית שתייצג את כל העושר התרבותי של 70 גלויות ישראל. אני מחפש לזה עכשיו מפיק ואני בטוח שזה יצליח בגדול. הרי העם ימני ברובו, לאומי ומסורתי - והוא צמא מאוד לדברים האלה".

      יכול להיות, אבל אריאל זילבר - אחד החשודים היותר מידיים מבין בעלי הפוטנציאל לכתוב את שיר המורל החדש של ישראל - לא בעניין. "אני לא יודע למה לא כותבים שירים כאלה יותר", הוא אומר, "אין לי מושג. אני בעצמי תמה בנוגע לזה - אבל עזוב אותי, אין לי חשק להיכנס לזה. זה רק מעצבן אותי".

      "הגשש החיוור" מבדרת את חיילי פיקוד דרום.מלחמת יום הכיפורים. (לשכת העיתונות הממשלתית)
      "הגשש החיוור" מבדרים את פיקוד דרום (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית)

      אפשר, בהכללה, לומר שהשלאגר האחרון שביטא מורל צה"לי פר אקסלנס, והפך בשעתו (ימי מלחמת יום הכיפורים) ללהיט היסטרי, הוא "אין לך מה לדאוג" של עוזי פוקס, שכלל בין השאר את השורה המנצחת "נלחמים כמו אריות, מורל ממש גבוה". הסיפור שמאחוריו סופר כבר פעמים רבות (קובי אושרת הלחין את המלים של גלויה שנשלחה לתלמה אליגון מאח שלה בזמן המלחמה), אבל מה שבאמת ייחד את השיר באותה תקופה היה דווקא הלחן המז'ורי והעיבוד המנענע.

      "רוב השירים שיצאו אז לרדיו היו די קשים מבחינת הלחן", אומר פוקס, "יותר כבדים, יותר כואבים. אנחנו, שהיינו כבר חצי שנה בתוך המלחמה, אמרנו משהו אחר לגמרי: 'בואו נלך ונשמח את כל מי שנמצא במלחמה ביחד איתנו' - וכך עשינו. אני בטוח שהשיר הזה תרם המון למורל של החיילים, ובכלל של המדינה באותם ימים. זה עשה לחיילים מצב רוח - למרות כל האבדות והכאב העצום. עשינו משהו כמו שבע-שמונה הופעות ביום, לפעמים מול חמישה חיילים במוצב, תחת ירי, וזה ממש עודד אותם. הייתי שר והם היו עושים סביבי מעגל, קופצים ומצטרפים אליי בפזמון. אגב, גם במהלך מבצע "צוק איתן" ראיתי בטלוויזיה חבורה של חיילים בכניסה לעזה מתחבקים ושרים את זה בקולי קולות".

      זה באמת מרגש, אבל למה בעצם לא יוצרים שירים חדשים כאלה, היום?

      "אני באמת לא יודע. אני מניח שזה קשור לתחושת הציונות, שהייתה אז במדינה ונעלמה. הייתה אז ממש תחושה של אחווה בין האנשים. אמהות עמדו בצדי הכבישים והריעו לחיילים. הייתה סולידריות מקצה לקצה. היום כולם שופטים את כולם, כולם נכנסים בכולם, הכל נפרץ, הכל השתנה".

      לטובה או לרעה?

      "תשמע, הצבא שלנו הוא טוב ולא יעזור כלום - אבל כן, אני בהחלט חושב ששירים עם קצב יותר גבוה ואווירה יותר שמחה יכולים לסייע להרמת המורל. העניין הוא שהיום כבר לא מדברים בשפה הזאת. היום הצבא הוא צבא והעם הוא עם. יש פחות קשר בין השניים. הביחד ירד מאוד בקטע הזה".

      האמת היא שלא רק שירי המורל הקרביים נעלמו מהשטח. גם שירי לאומיות סטנדרטיים יותר, כמו "כאן" של אורנה ומשה דץ משנת 1991, הופכים לנדירים יותר ויותר משנה לשנה. "אני יכולה להגיד לך ש'כאן' השפיע מאוד על עולים מרוסיה", אומרת אורנה דץ, "חלק מהם, ביניהם כאלה שאני מכירה אישית, עלו לארץ ממש בזכות השיר הזה. אין בו ציונות, אגב. יש בו רק פטריוטיזם. זה שיר ישראלי שלא אומר שום דבר פרט לאהבת הארץ. אין בו פוליטיקה, אבל יש בו משהו שכל ישראלי יכול להזדהות איתו. הוא פשוט אומר שאנחנו בונים את הבתים שלנו כאן. אין פה התרסה. יש רק עובדות. זה בפירוש מספיק, לדעתי, בשביל לעודד ולעורר גאווה".


      בנימה אישית:

      סבי האהוב, חיים קונביץ ז"ל, היה, בנוסף לעבודתו כגזבר עיריית רמת גן, ה"אב המאמץ" של חטיבת הצנחנים לאורך כמה עשורים טובים. במסגרת זו הוא היה נוסע, בימי מלחמה כמו בעתות שלום, לחלק צ'ופרים ללוחמי החיל בגדודים, בחטיבה ובמוצבי הגבול. הבגאז' שלו תמיד היה מפוצץ במתנות לצנחנים: מחזיקי מפתחות, שעונים, עטים, פנקסים, פנסים ואולרים מתוחכמים שיש בהם את כל הנ"ל ביחד. אלבומי התמונות היו עמוסים בתצלומים שלו לצד רמטכ"לים, שרים ושאר קודקודים. נדמה לי שהוא ומשה דיין, למשל, היו די אחוקים.

      יום אחד בערוב ימיו הוא קיבל מעמוס אטינגר (מנחה "חיים שכאלה" ופזמונאי) טקסט שכתב במיוחד לערב חטיבה חגיגי של הצנחנים, שהתקיים לרגל משהו חשוב כלשהו (שאני לא בדיוק זוכר מהו). זה היה אמור להיות "המנון הצנחנים החדש", לפי איך שאטינגר תיאר אותו. סבי סיפר לאטינגר שיש לו נכד (אני) שמתמחה בהלחנת שירים (לא בדיוק) והציע להעביר אליי את הטקסט להלחנה.

      אנשים רחשו כבוד רב לסבי - ולגמרי בצדק. אטינגר לא שאל שאלות. הטקסט הגיע אליי והלחנתי אותו יחד עם חבר טוב - המוזיקאי דור בן ברוך, שותפי לצמד "אורדע" (הוא הלחין את הבתים ואני את הפזמון). הקלטנו סקיצה מאוד (מאוד) פרימיטיבית לשיר, צרבנו אןתה על דיסק והעברנו אותו לסבא חיים, להתרשמות. הוא לא הבין את זה ככה. למחרת בבוקר הוא סיפר לנו שהוא הכין כמה עשרות עותקים מה"שיר" ושלח אותם לחבריו (ביניהם שאול מופז, אהוד ברק וגבי אשכנזי) בתוך אריזה מהודרת שעליה נכתב "המנון הצנחנים החדש".

      השיר נקרא "אתה מוכן למלחמה". הנה הוא: