עיצוב גרפי ועריכת וידאו: דורון שיינר
מעט מוזר להתייחס לכמה מהסרטים הכי רווחיים בהיסטוריה כמקופחים, אבל סרטי קיץ סובלים גם במאה ה-21 מתדמית הבידור הלא מחייב. בפועל, דווקא התפיסה הזאת הובילה את האקדמיה האמריקאית לקולנוע (בעקבות המחאה על ההדרה של "האביר האפל") להגדיל את כמות הסרטים המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר, ולהשפיע משמעותית על זהות המנצח הסופי בטקסים של השנים האחרונות. אחרי שסימנו לעצמם ניצחון קטן וחשוב במגדל השן של הוליווד, הגיע הזמן לתת גם לסרטי הקיץ את מקומם הראוי בשרשרת הוויכוחים האינסופית על רשימות קולנועיות.
הרשימה שלפניכם כוללת 25 מתוך אלפי הסרטים שעלו לאקרנים ברחבי העולם בין החודשים מאי-אוגוסט, במהלך 17 השנים האחרונות. בפרק הזמן הזה גדל היצע הסרטים משמעותית, וכתוצאה מכך זינקה משמעותית גם כמות הנפלים שנאלצנו לחלוק באולמות הקולנוע. ובכל זאת, גם בעונה שבה השטיחים האדומים מאופסנים עמוק במחסנים, קיבלנו כמה וכמה סרטים שהותירו חותם על הצופים והמבקרים, חלקם אף שינו תפיסות קולנועיות והולידו דור של חיקויים שניסו לשחזר את סוד קסמם.
הליך הבחירה בו נקטנו לא התבסס בהכרח על העדפותינו האישיות. הנוסחה הורכבה מהצלחה ביקורתית וקופתית, אבל גם מסרטים שהעניקו ביטוי לגישות וז'אנרים שונים, ייצגו קולות מגוונים, עוררו שיח ולעתים מחלוקת, ואפילו כאלה שהצליחו לעלות לתודעה ממקומות שאינם ארצות הברית של אמריקה. ניסינו לא לקפח את הרציניים והגיקים, את חובבי המיינד פאק ואת מבכרי האקשן הטהור, את המצוירים והאנושיים. ועל אף מאמצינו הכנים, איננו משלים את עצמנו כי הבחירה הזאת תתקבל בהסכמה מלאה. אנחנו מזמינים אתכם לחלוק אותה, להגיב, לסתור ואפילו, אם רק תרצו בכך, להסכים.
25. מחוז 9 (2009)
שלושים שנה אחרי שהגיעו לכדור הארץ בחללית מסתורית, משוכנים בני גזע חייזרי במחנה פליטים רעוע ביוהנסבורג, דרום אפריקה. כשמתקבלת ההחלטה לפנות אותם מביתם, תאונה הופכת פקיד ממשלה נכלולי (שרלטו קופלי) לבן ברית מפתיע עבורם.
טונות של אומץ וכישרון הפכו את סרט הביכורים של ניל בלומקאמפ להרבה מעבר ללהיט קיץ שגרתי. בין היתר הציג הבמאי הדרום אפריקאי פרשנות יצירתית ורלוונטית לטכניקת הפאונד פוטג', וטשטש בעזרתה את הגבולות בין מד"ב למציאות. בנוסף, השליטה שלו בעיצוב סצנות בכלל, וסצנות אקשן מפוצצות בפרט, גרמה לכל חלק בסרט להיות מסעיר, שונה ומרגש.
רגש הוא גם המושג הכי חשוב בהקשר של "מחוז 9". בעוד סרטי קיץ אחרים גורמים לנו לסעור, הרגשות שהוצפו כאן היו שונים ומפתיעים לחלוטין: אשמה, זעזוע וחשש מהעתיד לבוא. החוויה של "מחוז 9" היא של דרמת אוסקרים עם תקציב של בלוקבאסטר. וכשכל החבילה הזאת של צילום, בימוי, משחק וכתיבה מגיעה ארוזה במוצר שאינו מבוסס על שום יצירה קודמת, קשה שלא להתפעל אפילו יותר.
(אילן קפרוב)
24. אשמת הכוכבים (2014)
עיבוד לרב המכר של ג'ון גרין, על סיפור אהבה בין נערה ונער, שניהם חולי סרטן כרוניים.
בקולנוע המסחרי יש ז'אנרים רבים שהקהל אוהב אבל התקשורת והממסד נהנים לבוז להם, או לכל הפחות לא להעריך אותם כראוי: למשל, קומדיות פרועות, להיטי אנימציה ופנטזיות קומיקס. ניגע בכולם בהמשך, אבל קודם כל נתחיל עם הסוגה שסופגת יותר חצים מכולן: סרטי ה-YA, אותן דרמות סנטימנטליות, נטולות אפקטים מיוחדים ושאר סממנים גיקיים, הפונות בעיקר לקהל הנערות, אוכלוסיה מושמצת מלכתחילה, ואולי לכן המבקרים מרשים לעצמם להתנשא מעליהן בכזו נוחות ופטרונות.
ההפסד כולו שלהם, כמובן. במקרה של "אשמת הכוכבים", למשל, הסנובים פספסו סרט קיץ שהצליח לתאר באופן מדויק ואמין להכאיב את החוויה של להיות חולה וגם של לאהוב אדם חולה. לא מגיעות לדרמה היפהפייה הזו נחירות בוז. להפך: היא ראויה למלוא ההערכה על האופן הרהוט, הרגיש והיפה כל כך בו תיארה את הנורא מכל. סרט מושלם ושובר לב. אם עיקמתם מולו את פרצופכם המתחכם, האשמה היא בכם, לא בכוכבים.
(אבנר שביט)
23. קצה המחר (2014)
קצין מנהלה בצבא האמריקאי (טום קרוז) שלא ראה יום קרב מימיו, נזרק באחת אל משימת התאבדות במלחמה מול גזע חייזרי קטלני שפולש לכדור הארץ. בכל פעם שהוא מת בשדה הקרב, הוא חוזר אל תחילת היום ומנסה את מזלו שוב כשהוא מלווה בלוחמת קשוחה בעלת עבר מעורפל (אמילי בלאנט)
"Live, Die, Repeat": הסלוגן של "קצה המחר" הוא במידה רבה גם תמצית הסרט, וההוכחה המי יודע כמה שפשטות מנצחת בהרבה מקרים ניסיון תסריטאי להתחכם. דאג ליימן הצליח לקחת את נוסחת לולאת הזמן המוכרת, לעטוף אותה בהומור ואקשן איכותיים ויעילים, ולייצר סרט קצבי, מהנה וקליל כמו סרטי הקיץ שטום קרוז היה בעבר הסמל הגדול שלהם.
הפלא האמיתי של "קצה המחר" היא שמדובר בסרט מקורי, כזה שמצליח להציג עולם וקונפליקט, דמויות ותופעות על טבעיות, תוך שהוא דוהר קדימה בקידום העלילה. אם תפשפשו בתוך הסיפור הזה, מן הסתם יימצאו חורים למכביר, אבל היעילות הקולחת שבה הכל ב"קצה המחר" משתלב יחד, גורמת לעניין הזה להיות פחות רלוונטי. וכמובן, אי אפשר בלי אמילי בלאנט המופלאה והלא מוערכת דיה, שמחזיקה את הסרט הזה על כתפיה לא פחות מהגבר חובב הריצות שעומד לצדה.
(אילן קפרוב)
22. ג'ולי וג'וליה (2009)
סיפורה של ג'וליה צ'יילד (מריל סטריפ), כוהנת המטבח המיתולוגית של ארצות הברית, מסופר במקביל לזה של ג'ולי פאוול (איימי אדמס) - בלוגרית מברוקלין של שנת 2012, שמחליטה לתעד את עצמה בעודה לוקחת את האתגר לבשל את כל המתכונים מספרה האיקוני של צ'יילד במשך שנה.
שלוש שנים לפני שהלכה מאיתנו, הותירה אחריה נורה אפרון מתנה קולנועית אחרונה ומקסימה. הסרטים של אפרון היו תמיד מיקס של אנושיות, הומור ואותנטיות מבריקה מחיי היום-יום. אף שסך ההכנסות שלו לא רחוק מ"כשהארי פגש את סאלי" (בחישובי האינפלציה הנדרשים), הסיפור הזה על אהבה, אוכל ונחישות להוכיח, טס מתחת לרדאר, וחבל שכך.
"ג'ולי וג'וליה" הוא מסוג הסרטים שמתאימים לכל מזג אוויר, לכל פורום - בין אם רומנטי, בודד או חברי - וכמעט לכל גיל ממתבגרים וצפונה. לרוב סרטים כאלה מגיעים עם בוא החורף, כשהכרבולית קוראת לנו להתחמם מול סיפור מנחם ומרומם, אבל כאן נדמה שהחום האנושי מתחבר למזג האוויר העונתי. האהבה לאוכל, האמונה בחוזקן של מערכות יחסים, הקאסט הנהדר, הצילומים היפהפיים של פריז וברוקלין - כולם מתחברים למתכון פשוט ומוצלח שעושה חשק לחזור בכל פעם מחדש.
(אילן קפרוב)
21. סוף העולם שמאלה (2004)
דרמה המתרחשת בעיירת פיתוח בסוף שנות השישים, ומתארת את החיים בה דרך סיפור חברות בין שתי נערות: האחת עולה מהודו והאחרת מצפון אפריקה (נטע גרטי ולירז צ'רכי).
לאחר ש"כנפיים שבורות" ו"חתונה מאוחרת" בישרו את הגל החדש של הקולנוע הישראלי ואת תור הזהב (היחסי) הנוכחי, הגיע "סוף העולם שמאלה" והוכיח שגם בדורנו, הקיץ הקופתי לא שמור אך ורק לבלוקבסטרים תוצרת הוליווד. כל מה שקשור בו הציב סטנדרטים חדשים: גם ממדיו האפיים וערכי ההפקה הנוצצים שלו, וגם הישגיו המסחריים האסטרונומיים.
נוסף לכך, הסרט גם סימל את הקאמבק של אבי נשר לארץ לאחר שנים של גלות באמריקה, וביסס את מעמדו כבמאי הישראלי העכשווי הפופולרי ביותר. מאז "סוף העולם שמאלה" הקפיד להוציא סרט חדש אחת לכמה קיצים, ותמיד שבר קופות. כמו כן גילה את נטע גרטי ואת לירז צ'רכי, ואולי חשוב מכל, בישר את מה שיהיה אחד מנושאי הדיון המרכזיים של התרבות המקומית בכלל והקולנוע הכחול-לבן בפרט בעשור וחצי האחרונים: קיפוח העולים הלא אשכנזים והאפליה המתמשכת שלהם בחברה הישראלית.
(אבנר שביט)
20. אקס מן: ההתחלה (2011)
ב-1962 מגייסת ממשלת ארצות הברית את עזרתם של מוטנטים בעלי יכולות על-אנושיות, במטרה לעצור רודן מרושע שמנסה להצית מלחמת עולם שלישית.
אחרי הכישלונות של "המפלט האחרון" ו"וולברין", נדמה היה שהיקום המורחב של אקס-מן נמצא במשבר שאין ממנו חזרה. הפריקוול של מתיו ווהן הצליח לא רק למשוך אותו מתוך הבור, אלא גם להמציא אותו מחדש. מייקל פסבנדר, ג'ניפר לורנס וג'יימס מקאבוי הפיחו רוח חדשה בגרסאות הצעירות של הגיבורים שנשחקו אחרי עשור על המסכים, וביחד עם החזון העיצובי של ווהן - הקנו לו אווירה של מותחן היסטורי.
שש שנים לפני שפטי ג'נקינס עיצבה את דמותה של דיאנה פרינס באמצעות מלחמת העולם הראשונה ב"וונדר וומן", עשה זאת ווהן עם הצל הכבד שהטילה מלחמת העולם השנייה. ההשפעות ההיסטוריות האלה הקנו לסרט קדרות, אבל זאת התאזנה עם תסריט שנון וקולח ואקשן מהנה. בלי "אקס-מן: ההתחלה" אמנם היינו חוסכים מעצמנו את "אקס-מן: אפוקליפסה" הנוראי, אבל קשה להאמין שהיינו זוכים לקבל את "לוגאן" המופלא.
(אילן קפרוב)
19. טד (2012)
פנטזיה קומית שבה מגלם מארק וולברג צעיר בוסטוני שבילדותו ביקש משאלה: שדובון הצעצוע שלו יתעורר לחיים. כך הוא קיבל חבר לחיים, שנשאר בצדו גם בבגרותו.
הקומדיה הפרועה אמנם דועכת לאחרונה, אבל רוב הזמן הייתה מהז'אנרים הרווחיים של העשור וחצי שחלפו: תקציבים נמוכים יחסית והכנסות מטורפות כמעט כמו הבדיחות עצמן. עם זאת, הממסד והביקורת לא זרמו עם הקהל ונטו לבטל את המהתלות הללו. בכך הם הפסידו את המעלות שהיו בטובות שבהן, למשל אבחנות דקות על האנושות ועל החברה, מסרים חתרניים ולא פעם גם נשמה ולב רחב מהסוג שגם במלודרמות הכי יומרניות אי אפשר למצוא.
התקופה הזו הייתה מלאה בקומדיות נהדרות שהיו ראויות לרשימה הזו, למשל "החבר'ה האחרים", "אחים חורגים", "אנקורמן", "בתול בן 40", "הדייט שדפק אותי" ועוד. בסופו של דבר, מפאת קוצר היריעה, בחרנו רק בשתיים - "מסיבת רווקות", אליו נגיע בהמשך ו"טד", שבולט מעל כל השאר בגלל שהוא המרגש מבין המהתלות האמריקאיות העכשוויות: שיר הלל מחמם לב לילדות, לתמימות ולחברות אמת. הלוואי על כולנו חבר כמו טד.
(אבנר שביט)
18. הארי פוטר והאסיר מאזקבן (2004)
הסרט השלישי בסדרת הסרטים המבוססת על סדרת רבי המכר מאת ג'יי קיי רולינג, מתרחש בשנתו השלישית של הארי בהוגוורטס. מורה חדש להגנה מפני כוחות האופל לוקח אותו תחת חסותו, בעוד אסיר מסוכן נמלט מהכלא השמור של עולם הקוסמים ומחפש אחרי הקוסם הצעיר.
מודים ומתוודים, לא היינו מחסידי סדרת סרטי "הארי פוטר". היא בוודאי החווירה לעומת הספרים, וסבלה לא אחת ממשחק רע ובימוי מוזר. היוצא דופן מבין שמונת הסרטים היה זה שיצא תחת ידיו מלאות הכישרון של אלפונסו קוארון. זוכה האוסקר המקסיקני ("כוח משיכה") הגיע אליו היישר מהאנטיתזה המוחלטת לסרטי ילדים ("ואת אמא שלך גם", שביים שלוש שנים קודם לכן, ואליו עוד נגיע), והוכיח בפעם המי יודע כמה שסרטי ילדים לא חייבים להיות "ילדותיים".
"הארי פוטר והאסיר מאזקבן" הוא סרט אפל רגשית ואמנותית, אבל בניגוד לסרטים רבים אחרים שמנסים להיות אפלים לשם הרושם - כאן האפלה מחוברת טוב מכל סרט אחר בסדרה לחומר המקור. הסוהרסנים (Dementors) שואבי הנשמות, אנשי זאב, רצח, נקמה - הטיפול בכל אלה רגיש, סוחף ובעיקר לא עושה הנחות גיל, וכל זאת בסרט שבו וולדמורט, הנבל המרכזי של הסדרה, בכלל לא מופיע.
(אילן קפרוב)
17. איירון מן (2008)
חיי הראווה של המיליארדר וסוחר הנשק האקסצנטרי טוני סטארק ?(רוברט דאוני ג'וניור) נכנסים לסחרור כשהוא נופל בשבי ארגון קיצוני באפגניסטן. אחרי שהצליח להימלט מהשבי, עובר סטארק מהפך מחשבתי ומפתח חליפה ייחודית שמאפשרת לו להילחם בכוחות המבקשים לערער את האיזון העולמי.
שילוב המילים "גיבור על" הצליח להפוך במחי עשור בלבד למאוס ורפטטיבי, כמו גורלה של כל תופעה מרעננת באשר היא. ועדיין, גם בהסתכלות הצינית על הז'אנר של ימינו, קשה שלא לאהוב את "איירון מן". הסרט של ג'ון פאברו היה לא רק הראשון בתולדות היקום הקולנועי המורחב, אלא גם הטהור מכולם: שילוב של פאן, הומור ומודעות עצמית, אקשן מעולה ועיסוק חכם בנושאים שנמצאים על סדר היום.
יתרה מכך, יש משהו נאיבי ב"איירון מן" הראשון, זה שלפני ההתמכרות הטוטאלית ל-CGI ולמריחה הסיפורית שמותחת סרטי גיבורים על מעבר לרף 150 הדקות. ב-126 כאלו בלבד הספיק "איירון מן" להציג את הגיבור הכי כיפי בארסנל של מארוול, להכניס אותו למשבר, להוציא אותו ממנו, ולהכניס אותו לאחד חדש. וכל זאת בלי רקע שצריך לגרור מסרטים קודמים, בלי קרוסאוברים מהטלוויזיה, פשוט סרט פעולה מגניב, יעיל ומהנה - פתאום זה נראה כל כך פשוט.
(אילן קפרוב)
16. המיניונים (2015)
קומדיית אנימציה המתפקדת כמעין פריקוול לסדרת סרטי "גנוב על הירח", ומציגה בפנינו את סיפורם המלא של היצורים הצהבהבים המככבים בהם, הלא הם המיניונים.
המיניונים הפכו לדמויות האהובות על ילדים בכל העולם וגם בישראל כמובן, ולא בכדי: הם באמת המצאה גאונית, שאסור להקל ראש בערכה. מעבר להיותם של היצורים הללו חמודים ומצחיקים, יש משהו ברוח שלהם שממשיך את הקו של האמנים האנרכיסטים הגדולים ביותר - כן כן, עד כדי כך. יש הרואים בהם כלא יותר מאשר צעצועים לילדים בחופש, אבל למעשה יש לנו עסק עם לא פחות מאשר גלגול עכשווי של ציירי דאדא ושל צ'רלי צ'פלין.
כזכור, המיניונים הופיעו לראשונה בסדרת "גנוב על הירח" והמשיכו להיות חלק ממנה, כולל בפרק הטרי של הסדרה שיצא ביוני האחרון וכתש כמובן את הקופות. אך הם היו במיטבם כשההצגה הייתה כולה שלהם, בסרט שהוקדש אך ורק להרפתקאותיהם, ואף שכוון לכאורה כילדים, התגלה כהברקה בכל קנה מידה. בצד כל זה יש לו גם חשיבות כלכלית-תעשייתית: להיט האנימציה הזה הגיע מאולפן אנימציה צרפתי, והצלחתו ואיכותו הוכיחו שההגמוניה בתחום כבר לא של אמריקה בלבד.
(אבנר שביט)
15. שומרי הגלקסיה (2014)
טייס פורע חוק בשם פיטר קוויל נתקל בעצם מסתורי המכיל עוצמה אדירה, שאחריו דולקים כמה מהנבלים החזקים ביקום. נסיבות הגורל מאלצות אותו לחבור לקבוצה צבעונית במיוחד של פושעים אינטרגלקטיים, שגורל העולם תלוי ביכולתם לשתף פעולה.
הדור שלא ידע את היסטריית "מלחמת הכוכבים" קיבל אופרת חלל מופלאה משלו, מידיו המיומנות של ג'יימס גאן. מן הסתם לא מזיק שהכוכב שלה (כריס פראט) הוא טייס פזיז ובז למוסכמות (מישהו אמר האן סולו?), כוכבת המשנה (זואי סלדנה) היא בד אס לוחמנית (הנסיכה ליאה?) והעוזר הנאמן שלהם (וין דיזל) הוא יצור קסום עם לקסיקון מצומצם במיוחד. כמה עוד הוכחות צריך לנוסחה שעובדת בכל פעם מחדש?
"שומרי הגלקסיה" מוצלח כל כך גם בגלל הנוסטלגיה של הפסקול הממכר שלו, אבל הרבה יותר כיוון שהחיבור בין הדמויות שבו יוצר שלם גדול מסך החלקים שלהן. בנפרד, כל אחת מהן היא אוסף של קלישאות - הכי רחוק מהנוסחה המהונדסת היטב של סרטי הגיבורים. אבל יחד הם מייצרים פסיפס של הומור, מרמור, אומץ וחוסר מודעות שמנצנץ גבוה מעל כל הכוכבים הבוהקים האחרים של מארוול.
(אילן קפרוב)
14. לאכול בגדול (2004)
סרט דוקומנטרי בו הבמאי מורגן ספרלוק מתעד מה קורה לו כשהחליט לבסס את התפריט החודשי שלו אך ורק על מוצרי מקדונלד'ס.
בפני עצמה זו אולי לא יצירת הדוקו הכי טובה או מרגשת בנמצא, ובטח לא הכי יפה למראה. אבל אי אפשר לקחת ממנה את השינוי התודעתי שעשתה: מורגן ספרלוק, יוצר צעיר ואלמוני בזמנו, הצליח במו ידיו המשומנות מטיגון לשים על השולחן את הדיון בטיב האוכל שאנחנו אוכלים. הרבה בגללו, תעשיית הג'אנק-פוד בכלל ומקדונלד'ס בפרט נדרשו לעשות מיתוג מחדש, ולנסות לשכנע את הציבור כי המזון שהם מגישים הוא לא נורא כל כך, מה שלא עצר את הצניחה ברווחים שלהם ואת פריחתן של המיציות האורגניות למיניהן.
בכך שגרם לעולם להמיר את הצ'יזבורגר בטופו, ספרלוק המחיש גם את כוחו של הדוקו האקטיביסטי והראה שגם בקיץ סרטים יכולים לעורר מחשבה, ושגם במאה ה-21 קולנוע יכול לשנות ולהשפיע. אז לא, אל תגדילו לי בשקל תשעים, אני כבר אוכל פופקורן קינואה שהבאתי מהבית.
(אבנר שביט)
13. וונדר וומן (2017)
עיבוד לחוברות הקומיקס של DC, המציג בפנינו את סיפורה של גיבורת-העל וונדר וומן, מילדותה בארץ האמזונות ועד שנקראה להציל את היקום במלחמת העולם הראשונה והפכה למה שהיא.
מבחינה פרובנציאלית-פטריוטית, זה כמובן הסיפור הקולנועי הגדול של המאה הזו: איך תוך שלוש שנים, שחקנית שהופיעה ב"שושנה חלוץ מרכזי" הפכה לשם הכי חם בהוליווד, לכוכבת הלוהטת של הקיץ ולאייקון פמיניסטי - שנוי במחלוקת אמנם, אבל עדיין אייקון, והכל תוצרת ראש העין.
אך גם אם את האמזונה הייתה מגלמת אמריקאית, יווניה או טוניסאית, הלהיט היה ראוי כמובן לצמרת הרשימה, וזאת בשל שורה ארוכה של ציוני דרך שקבע: הוא הראה כי גם סרטי גיבורות-על יכולים לשבור קופות, הוא ניצב כסרט הקופתי אי-פעם שביימה אשה, וההמשכון שלו סידר ליוצרת פטי ג'נקינס את החוזה הגבוה אי פעם שקיבלה במאית בהוליווד. בקיצור, מעתה והלאה, כשנדבר על סופר-הירוז וכשנדבר על מעמדן של הנשים בהוליווד, נעשה זאת בחלוקה ההיסטורית הבאה: לפני "וונדר וומן" - ואחריו.
(אבנר שביט)
12. מסיבת רווקות (2011)
קומדיה בכיכובן של קריסטן וויג, מליסה מקארת'י, רוז ביירן ורבות אחרות, המתרחשת כמשתמע משמה על רקע חתונה קרבה היוצרת מאבקי כוחות בקרב חברותיה של הכלה.
לאחר שנים של קומדיות עמוסות טסטוסטרון, הגיע הסרט הזה והוכיח שגם הלצות נשיות יכולות לשבור קופות. בכך הוא פתח דלת לשלל חיקויים, מ"רווקה" ועד "אמהות רעות", אבל אף אחד מהם לא התעלה על המקור וגם לא השתווה לו. גם כי "מסיבת רווקות" עדיין מצחיק יותר מכל מי שבא אחריו, אבל בעיקר כי היה מרגש יותר, וכלל לא מעט סצנות מופלאות על חברות, בדידות והשקרים שבהם כולנו חיים.
בנוסף, כוללת הקומדיה הזו גם את אחד המשפטים היפים ביותר שנשמעו על המסך בקיצים האחרונים. זה קרה בעת שהכלה העתידית, שחתונתה מניעה את עלילת הסרט, פנתה לאחת מחברותיה הקנטרניות ותהתה - "למה את לא מסוגלת פשוט לשמור דברים בבטן ואז ללכלך עליי מאחורי הגב כמו שכולן עושות?". לעומת זאת, אין שום סיבה לשמור טינה ל"מסיבת רווקות" וגם אין איך להשמיץ אותו. אפשר רק ללחוץ את ידי כל המעורבות והמעורבים בו ולומר להם בכנות מלאה, שגם בפרספקטיבה של שנים, הם יצרו פנינה נפלאה.
(אבנר שביט)
11. דנקרק (2017)
ב-1940 כותרו מאות אלפי חיילים צרפתים ובריטים על חופה של עיירה קטנה על ידי הצבא הגרמני. חיילים ואזרחים בריטים משלבים כוחות בניסיון לפנות אותם מהחוף המופגז, לפני שיהיה מאוחר מדי.
ההיעדר הכמעט מוחלט של תסריט, המשחק בזמנים, המהפכנות של השימוש במצלמות IMAX: הכל בסרט המלחמה של כריסטופר נולאן צועק חדשנות. העובדה שהבמאי הבריטי התעקש למתן כל כך את השימוש באפקטים מיוחדים - ולצדה הפסקול עוכר השלווה ורעש מנועי הקרב הצוללים מלמעלה - מייצרת חוויה ריאליסטית מאין כמוה של אימת שדה הקרב.
יתרה מכך, "דנקרק" הוא סרט כמעט נטול גיבורים. כל אחת מדמויותיו משמשת נקודת מבט אחרת, חוויה אחרת של אותו הקרב. האויב בו אינו מזוהה בסימנים ו"הצד הטוב" רואה בעצמו פחדן שנס משדה הקרב. סרטי מלחמה באשר הם התמודדו עם המשימה הקשה של האדרת המלחמה בעצם העיסוק בה. נראה ש"דנקרק" עלה על הנוסחה המדויקת: סרט מרהיב ביופיו על סיטואציה שאף אחד לא יוצא ממנה טוב באמת.
(אילן קפרוב)
10. ואת אמא שלך גם (2001)
דרמת התבגרות על שני צעירים מקסיקאים שכל אחד מהם משתייך למעמד אחר לחלוטין, היוצאים למסע שישנה את חייהם עם צעירה המבוגרת מהם.
אין ברשימה הזו כמעט סרטים שאינם דוברי אנגלית, לא מתוך בחירה שלנו חלילה, אלא פשוט כי להיטים בשפות אלה בדרך כלל לא יוצאים בחופשת הקיץ, השמורה מסורתית להוליווד: בצרפת, למשל, עסוקים בווקאנס, כך שגם שוברי הקופות המקומיים, "אסטריקס" ו"מחוברים לחיים", לדוגמה, יוצאים בסתיו, בחורף או באביב. "ואת שלך גם", אחד הסרטים המצליחים אי פעם בשפה זרה, הוא יוצא דופן: גם להיט קיצי, וגם הפקה לא אמריקאית, מקסיקאית במקרה זה.
אך יש להבהיר, כי הסרט כאן בזכות ולא בחסד. הבמאי אלפונסו קוארון ("כוח משיכה") והצלם עמנואל לובצקי ("האיש שנולד מחדש") חשפו בו את המבע החדשני והמפעים שלהם, שהפכו לסימני ההיכר של השניים ובאו לידי ביטוי גם בהפקות הענק ההוליוודיות שלהם היו שותפים לאחר מכן. לא פחות חשוב מכך, הן בזכות התסריט והן הודות לצורת הבאתו אל הבד, משכיל "ואת אם שלך גם" לתפוס את תחושות הקיץ, הנעורים והזמניות. בקיצור: פנינה של נעורים זמניים, זוהרים, יפים ועצובים. סרט של פעם בחיים.
(אבנר שביט)
9. רטטוי (2007)
ברית מפתיעה נכרתת בין עכבר עם מיומנויות בישול מפותחות, לבין עובד מטבח צעיר וגמלוני שהתקבל לעבוד במסעדה מפורסמת.
כל סרטי פיקסאר שהתברגו לרשימה הזו בנויים על השילוב הקסום של הרפתקה סוחפת לילדים וגירוי אינטלקטואלי ל"ילדים בוגרים יותר". ב"רטטוי" נדמה שהשילוב הזה רק הולך ומשתבח ככל שחולף הזמן. רמי הוא הסמל של נחישות ודבקות במטרה, של חברות אמת. ובאותה מידה סיפורו הוא גם זה של שנאת הזר והשונה, ואפילו על כוחו של השיימינג עוד בימים שבהם נכתב על מכונות כתיבה ולא בפייסבוק.
בראד בירד, שעומד גם מאחורי "משפחת סופר-על" הנהדר, מצליח ללכוד ב"רטטוי" לא רק את יופיה של פריז באנימציה שובת עין, אלא גם את המניפה השלמה של התנהגויות אנושיות - יש בו רוע וקנאה, פחד ורגשי נקם, אדיבות ואופטימיות, אומץ ותקווה. האותנטיות שבה כל הרגשות והתחושות הללו מתערבבים אלה באלה, מייצרת תוצאה נוסטלגית-מרגשת שמרבית ה"סרטים האמיתיים" היו חולמים להגיע אליה.
(אילן קפרוב)
8. השטן לובשת פראדה (2006)
עיבוד לספרה של לורן וייסברגר, המבוסס על חוויותיה הלא פשוטות כעוזרת האישית של אנה ווינטור, העורכת המיתולוגית של מגזין האופנה "ווג".
רגע לפני שכל בחור נהיה פאשניסטה וכל בחורה נהייתה בלוגרית אופנה, "השטן לובשת פראדה" זיהה בעוד מועד את הטרנד והקדים את זמנו עם הסרט העלילתי הכי טוב שנעשה בדורנו על אנשים שעושים בגדים ובגדים שעושים את האנשים. הקומדיה הזו אולי חסרה ביקורת אמיתית ונטולת רבדים, אבל אם לא בוחנים לעומק אלא רק אותה כשלעצמה, מגלים עשייה קולנועית מושלמת. המנגנון ההוליוודי מתגלה כאן בשיא המיומנות שלו, עם תסריט שנון ועתיר רפליקות פולחניות, תצוגת המשחק העסיסית של מריל סטריפ, הבימוי המתוקתק של דיוויד פרנקל וכמובן, עיצוב התלבושות.
כפי שסדרות משפט ורפואה עודדו צופים להיות עורכי דין ורופאים, "השטן לובשת פראדה" ודאי שלח רבים ורבות בקהל ללמוד באופנה. המבקרים אולי קצת עיקמו את האף בזמן אמת, כפי שהם עושים תמיד לנוכח מה שהם רואים כ"סרטי נשים", אבל מדובר בקלאסיקה אמיתית.
(אבנר שביט)
7. אפס ביחסי אנוש (2014)
קומדיה שחורה בכיכובן של שני קליין, דאנה איבגי ונלי תגר, על שירותן הצבאי של שלוש ג'ובניקיות.
זה שסרט מצליח בקופות, לא מקנה לו בהכרח חשיבות ארוכת טווח. "זוהי סדום", למשל, גם הביא כמעט כ-600 אלף צופים לקופות ישראל, אבל בעייתי לומר כי הותיר חותם משמעותי. לעומת זאת, הלהיט "אפס ביחסי אנוש" חשוב בכל כך הרבה מובנים, שקשה לדעת מאיפה להתחיל.
בין השאר, "אפס ביחסי אנוש" היה הראשון לבטא חוויה של רבים ורבות, ובכך הבטיח את מקומו בפנתיאון כפולחן שיצפו בו גם בעוד עשרות שנים; הוא השכיל להמציא מחדש את הז'אנר הקולנועי הישראלי מכל, הסרט הצה"לי, ולעשות כן בצורה מודרנית, נשית ופמיניסטית; הוא הוכיח לממסד הגברי שסרט שביימה וכתבה אשה, על נשים ובכיכובן של נשים, יכול להכות שוק על ירך בקופות את כל הפקות הענק הגבריות; והוא כל כך הרשים את הקהל והתקשורת בצפון אמריקה, שזכה בפסטיבל טרייבקה והוביל את איימי פוהלר לרכוש את זכויותיו כדי להתקין לו עיבוד מחודש דובר אנגלית. חוץ מזה, הדימוי של נלי תגר ואקדח הסיכות הפך לסמל של הקולנוע הישראלי העכשווי, ובכך הדגיש את היות הסרט "השוטר אזולאי" של דורנו.
(אבנר שביט)
6. וול-אי (2008)
סרט האנימציה האיקוני של פיקסאר עוסק ברובוט קטן לסילוק אשפה, המתגורר על כדור הארץ הנטוש והמזוהם מפסולת אחרי שבני האדם עזבו אותו לטובת מגורים בחלל. מפגש מפתיע סוחף אותו למסע מרגש, מצחיק ומסעיר בחלל, כשגורל האנושות כולה מונח על "כתפיו" הצנומות.
העשור הראשון של המילניום הנוכחי מיצב את פיקסאר כסמל של חדשנות ורעננות יצירתית בהוליווד. מאז התחלפו חלק מהשבחים בביקורת על מסחור והתמכרות להמשכונים, אבל "וול-אי" היה ונותר סמל תור הזהב ההוא של אולפני האנימציה. בראש ובראשונה ניכר בו גם היום אומץ אדיר על הנכונות לעסוק בנושא איכות הסביבה, זה שגם היום מרביתנו מפהקים כשהם שומעים עליו, למרות שינויי האקלים הניכרים.
הרבה לפני שגרוט הפך לגיבור תרבות, וול-אי לימד אותנו שלקסיקון שכולל כמעט אך ורק את שמו (ואת שמה של "איבהההה"), יכול להיות מרגש ונוגע ללב, ולאפשר לו לתקשר עם הסביבה בדרך שכולה קסם. עניין קסום לא פחות הוא היכולת לייצר סרט מנבא רע, שמבקר את האמביוולנטיות והעצלות האנושית, אך באותה מידה מלא תקווה בעתיד טוב יותר, מלא אמונה באהבה וביכולתם של אנשים (ורובוטים) קטנים לעשות דברים עצומים.
(אילן קפרוב)
5. התחלה (2010)
מותחן המד"ב של כריסטופר נולאן מגולל את סיפורו של קוב (ליאונרדו דיקפריו), גנב מיומן המתמחה בגניבת סודות מקצועיים באמצעות טכנולוגיה מתקדמת המאפשרת לו לחדור אל חלומותיהם של קורבנותיו. משימה מסתורית המתגלגלת לידיו מאתגרת אותו ללכת בדרך ההפוכה, ולשתול רעיון במוחו של מנכ"ל רב עוצמה.
המיינד פאק הפך לאחרונה לטרנד אהוב על יוצרי טלוויזיה (בין היתר ב"אלים אמריקאים", "לגיון", "מר רובוט" וכמובן "טווין פיקס" המתחדשת), אבל עם כל הכבוד אף אחד מהשמות האלה לא משתווה למשחק של נולאן במוחנו. קשה להאמין במובנים של היום ש"התחלה" אכן נוצר: סרט מקורי שאפתני ועתיר תקציב, עם רעיון מופשט על עולמות חלום והחוקיות שמתרחשת בהם, ערים שמתקפלות לתוך עצמן, אנשים שמטפסים על קירות ופילוסופיה שלמה על קיום שהייתה מבעיתה כל ראש אולפנים הוליוודי היום.
דווקא בגלל כל אלה מדובר באחד הסרטים המרשימים, מעוררי המחשבה והמרהיבים חזותית שבהם חזינו. כל כך הרבה תיאוריות נבנו סביב הסרט והסביבונים, סביב רמות החלום השונות, סביב הלימבו והגורל של קוב - תופעה שלא חזרה על עצמה בנוגע לסרט קולנוע בשבע השנים שחלפו מאז. בתוך החלומות שבתוך החלומות הללו הצליח נולאן לברוא גם דמויות מרתקות, לשאול שאלות על קיום ומחירן של בחירות, ולצד כל אלה גם ללכוד את כולם - המבינים והמבולבלים.
(אילן קפרוב)
4. ממזרים חסרי כבוד (2009)
פנטזיית מלחמה הבוראת מציאות אלטרנטיבית, בה יהודייה צרפתיה שנמלטה מן הנאצים (מלאני לורן) וקבוצה של חיילים יהודיים מצבא ארצות (בראד פיט ואחרים) יוצאים למסע נקמה ברוטלי בגרמנים ובהיטלר.
בניגוד לרוב הסרטים של טרנטינו, "ממזרים חסרי כבוד" הגיע לארצות הברית בקיץ, בשלהי אוגוסט ליתר דיוק, כשלושה חודשים לאחר בכורתו העולמית במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן, ולכן הוא כשיר להיכלל ברשימה זו. האמת, אפשר לכלול אותו בכל מצעד שלא יהיה, שכן זוהי מלאכת מחשבת יוצאת מן הכלל, או על משקל משפט המחץ שיורה בראד פיט בסיומו - זו יצירת ה-מופת של הבמאי.
טרנטינו השכיל להמציא כאן מחדש את ז'אנר סרטי מלחמת העולם השנייה, ובעשותו כן להרהר כהרגלו באופן מבריק ומעמיק בשאלות של אמת מול מיתוס ושל מקומה של השפה בחיינו. נוסף לכך, כמיטב המסורת של הבמאי, "ממזרים חסרי כבוד" גם הכניס לאוצר המילים שלנו שלל מטבעות לשון, למשל "או רבואר שושנה!" וגם הפך שחקנים אירופאיים אלמוניים יחסית כמלאני לורן, מייקל פאסבנדר וכריסטופר וולץ לכוכבים. חוץ מזה, בזכותו הפך צביקה פיק לקרוב משפחה של הקולנוען, וזו כבר היסטוריה בפני עצמה.
(אבנר שביט)
3. מקס הזועם: כביש הזעם (2015)
אישה קשוחה מחליטה למרוד בשלטונו האכזרי של רודן המתרחש באוסטרליה הפוסט-אפוקליפטית, ולצאת בלוויית קבוצה של אסירות לחפש אחר הבית ממנו נחטפה. נווד מסתורי ושתקן חובר אליה, בעוד כוחותיו של הרודן דולקים אחריהם במרחבי המדבר.
היו זמנים שבהם ההיתלות בציטוט מ"מבצע סבתא" הייתה חדה ומקורית, אבל אלה חלפו מזמן. ובכל זאת, קשה להיזכר בסרט קיץ שהתחיל במהירות 200 קמ"ש, לא עצר ולא האט אפילו לרגע כדי לשאוף אוויר במשך שעתיים תמימות. הקצב של "מקס הזועם: כביש הזעם" פועל כמו כוח ג'י על הצופה, יש בו את הכוח הקולנועי הקסום, שנדמה שכמעט אבד מהעולם, להדביק אותנו למושב.
מעבר לעריכה הנפלאה, צילומי המדבר המרהיבים, הכוראוגרפיה של סצנות האקשן והבימוי המוקפד כל כך של מילר, "מקס הזועם: כביש הזעם" הוא תחבולה נפלאה של סרט פמיניסטי במסווה של מצ'ואיזם, אוקטן גבוה ומשאיות ענק. עם כל הכבוד למקס הבוער מתחושות נקמה של טום הארדי, זו פיוריוסה של שרליז ת'רון שהופכת את הסרט למיוחד ושונה. במידה רבה ניתן לראות בו את אחד מחלוצי ז'אנר ההעצמה הנשית, שהולך וצובר תאוצה בימים אלה.
(אילן קפרוב)
2. הקול בראש (2015)
סרט אנימציה החודר לראשה של ילדה במשבר, ומגלה כי קיימת בו מפקדה המנוהלת בידי חמש רגשות שונים: הפחד, הגועל, הכעס, העצב והשמחה.
סרט שיצר קונצנזוס נדיר בזמן אמת, ובדיעבד רק הולך ומשתפר. יצירה מורכבת ועשירה להפליא, שהדמיון והיצירתיות שלה מדהימים בכל פעם מחדש. הדבר היחיד שמונע מאיתנו להתענג עליהם שוב ושוב הוא ש"הקול בראש" פשוט סרט מרגש ועצוב מדי, ולכן צפיות חוזרות בו הן חוויה קשה מנשוא.
בקיצור, "הקול בראש" הרוויח ביושר את מקומו כאן ובכל מיני רשימות ומצעדים אחרים, וגם את האוסקר שבו זכה. אבל האמת היא שיותר מכל הפרסים הקולנועיים מגיע לו פרס נובל לשלום, על הדרך בה הוא מזמר שיר הלל לבני האדם, על כל הרגשות, הפחדים, החרדות והאהבות שלהם. וזה בעצם הסיפור של המאה ה-21: הסרט הכי הומני ואנושי שנעשה בה הוא באנימציה.
(אבנר שביט)
1. האביר האפל (2008)
קל וכמעט טבעי להשליך על סרטים אהובים הקשרים רלוונטיים שיוכיחו את עמידתם לאורך זמן, אלא ש"האביר האפל" לא זקוק למחוות כאלה. כבר ב-2008 עסק כריסטופר נולאן בשאלה פשוטה: מה יקרה אם נוותר על נורמות חברתיות וחוקיות, ונתמסר לכאוס. פחות מעשור לאחר מכן, העולם שמחוץ לאולם הקולנוע הוא התגלמות הבחירה הזאת, והמחירים שהוא משלם מגשימים את נבואות הכאוס שהתחבאו מאחורי האקשן.
"האביר האפל" היה הסרט שהוציא סוף סוף את הקומיקס מתדמית הגרוטקסה והקאלט שאליו תמיד שויך. לא עוד דמויות אובר-צבעוניות עם תסריטים מטופשים, אלא סרט שבו הגיבור הוא הכי אנושי ופגיע שניתן לקבל. ומעל לכל, "האביר האפל" הוא בעצם הסרט של הג'וקר - ככל הנראה הנבל הטוב ביותר שנראה על מסך הכסף במאה ה-21, והאיש שהפך במחי השקפת עולמו את הסרט בכיכובו לקלאסיקה מיידית.
(אילן קפרוב)
בעת גיבוש הרשימה הזו, היו מחלוקות כמעט על משבצת בה, אבל דבר אחד היה ברור מלכתחילה: "האביר האפל" יככב במקום הראשון. הטרגדיה של הית לדג'ר תרמה מן הסתם להילה סביבו, אבל גם בלעדיה, הוא שונה מכל מה שקדם לו והציף רף חדש לכל מה שבא אחריו. זה הסרט שמיצב את כריסטופר נולאן כקולנוען המסחרי הבולט של דורנו, ואכן, שני תוצרים שביים לאחר מכן ("התחלה" ו"דנקרק") מככבים אף הם ברשימה והופכים אותו לשיאן שלה; זה הסרט שביסס את מעמדם של סרטי גיבורי-העל כתופעה הקולנועית הבולטת והגדולה של זמננו; זה הסרט שלא רק הכניס סכומי כסף עצומים, אלא גם פרנס ועוד יפרנס שלל מאמרים אקדמיים.
ואולי חשוב מכל: בהיותו הפרק המטלטל ביותר בטרילוגיית "באטמן" של כריסטופר נולאן, הלהיט העצום הזה מסמל את הדרך בה הצליחה סדרת הסרטים לחזות את הכיוון האפל אליו הולכת החברה האמריקאית, ובכך המחיש שוב כי אין כמו הקולנוע המסחרי כדי לשקף את התת-מודע הקולקטיבי. וכך, מה שכבר בזמן אמת נראה כיצירת מופת מונומנטלית, השתבח עוד יותר בדיעבד וניצב ללא עוררין מעל כל סרט קיץ אחר שנעשה בזמנו.
(אבנר שביט)