התקופה היא אמצע שנות השמונים של המאה הקודמת. "רשת חברתית" זה כינוי מפונפן לספר טלפונים, בטלוויזיה יש רק ערוץ אחד והמילה "ויראלי" נאמרת רק בקונטקסט שלילי, בעיקר על ידי רופאי קופות החולים. בתוך המציאות הזאת, משיק ארז טל יחד עם חברו אברי גלעד תוכנית הומור דווקא בתחנת הרדיו הצבאית של גלי צה"ל. התוכנית "מה יש" משובצת על ידי עורך התחנה רון בן ישי לשעה המתה של שלוש בצהריים, אך הופכת ללהיט גדול עם אחוזי האזנה מטורפים, ולא במקרה. אחרי שנים של שמרנות יחסית גם בתוכניות ההומור, "מה יש" היוותה קונטרה לכל מה שהיה עד אז ברדיו, ובטח בטלוויזיה הממלכתית. התוכנית ניצלה את היתרון הכי גדול של הרדיו, והמציאה דמויות פיקטיביות שהמאזינים לא ידעו מי עומד מאחוריהן. הדמות המפורסמת והזכורה ביותר מהתוכנית הייתה ככל הנראה האשם תמיד. האשם היה פטריוט נלהב וציוני בכל רמ"ח איבריו, שהיה נותן פרשנות ביטחונית על מעשיהם של אויבי ישראל ימח שמם, שרוצים להשמיד אותנו "ביותר". האשם תמיד לא היה שונה מפרשנים ימנים קיצוניים אחרים שקולם נשמע באותה תקופה (תקופה בה הרב מאיר כהנא כיהן כחבר כנסת מן המניין), והוא אפילו לא היה קיצוני בהרבה מפרשנים ימנים שמרניים של תקופתנו - אבל בכל זאת היה בו משהו קצת שונה - הוא היה ערבי.
דמותו של האשם הייתה כובשת, תרתי משמע, מכיוון שהיא הציבה בפני "עמך ישראל" מראה סטריאופונית. הנה, כשאומרים את אותם הדברים שאנחנו אומרים, אבל במבטא ערבי, פתאום זה נשמע מגוחך ביותר. ומצחיק ביותר. קשה היה שלא לצחוק מדבריו הקיצוניים של האשם, כשהם נאמרים בצורה כל כך חביבה ובטון כל כך נעים - בדיוק ההפך מהסטריאוטיפ הערבי עליו גדלו ילדי ישראל. כמו שאר הדמויות בתוכנית (הילדה פזית, הקריין יוחנן, פרופסור מקס וכו'), הציבור לא היה מודע למי שעומד מאחורי דמותו של האשם תמיד. מעבר למסתורין שהוסיף קצת סקס אפיל בין תוכנית הרדיו למאזיניה, העובדה שהמאזינים לא יודעים "לדמיין" מי השחקן שמבצע את קולו של הדמות האהובה עזרה לשמור את הדמות אותנטית ואמינה.
אלא שהאשם תמיד לא פראייר של אף אחד, וגם לא האיש שמאחורי הקול שלו - יאיר ניצני. אחרי שנים מוצלחות כקלידן של להקת "תיסלם", ניצני התמנה למנכ"ל משותף של חברת התקליטים "הד ארצי", והוא זיהה את הפוטנציאל המסחרי מאחורי דמותו של האשם תמיד. ניצני החליט להכות בברזל כל עוד הוא חם, והוציא תקליט בשם "האשם תמיד מדבר ומזמר". במקביל, הוא מתחיל להתארח באופן קבוע בתוכנית הטלוויזיה "סיבה למסיבה" של רבקה מיכאלי ומצליח לסחוט אפילו קמפיין פרסומי ל"היפר קו-אופ" תחת הסלוגן "אל תצאו פראיירים של אף אחד", המוטו החוזר המפורסם של האשם עוד מימי הרדיו. חשיפת האיש האמיתי שמאחורי קולו של האשם, ובטח ההתמסחרות שהגיעה איתה, "הרגה" את הדמות הפיקטיבית. מכיוון שהסוד מאחורי זהותו האמיתית של האשם נחשף, הוא לא הוזמן להשתתף בעונה האחרונה של "מה יש", וגם התהילה הקצרה שניצני עוד הצליח להפיק מהדמות פסה במהרה מהעולם והפכה לזיכרון נעים ונוסטלגי שמדי פעם כיף (מאוד) לראות ביוטיוב.
10 שנים בדיוק אחרי "מותו" של האשם תמיד, נולד אורי קומאי. ילד טוב צפון תל אביב. הדמות אותה יצר, "דודו פארוק", היא אחת התופעות התרבותיות המרתקות של התקופה, לטוב ולרע. נראה שאין צורך להרחיב במילים באמת על הסערה שיצר דודו פארוק באמצעות שירים מיזוגניים, אלימים וקיצוניים. נראה שגם מיותר לחזור שוב על הבעייתיות של בן טובים עשיר שעושה פארודיה על מוזיקה שמזוהה עם הקצה השני בסקאלה הישראלית. אם המוזיקה סבירה, ההומור יכול לחפות על הבעייתיות. זה לא באמת מיזוגני אם ברור שמעל הכל מדובר בדמות פארודית. זה לא באמת אלים אם אנחנו מבינים שמועבר כאן איזשהו מסר. זה לא באמת מתנשא אם ברור שזה נעשה מאהבה. אלא שקומאי הצליח בתוך שבוע אחד, שהתחיל עם קמפיין לחברת קונדומים (כולל קונדומים ממותגים עם שמו), המשיך עם ריאיון מביך אצל "אופירה וברקוביץ'" (אחד המפעלים הגדולים בעולם לייצור ריאיונות מביכים) והגיע לשיא עם מופע "השקה" מגיל 18 ומעלה באמצע השבוע (ביום בו רבים ממעריציו בגיל הזה, חיילים, לא יכולים להגיע) שהציג אותו בדיוק בתור מה שהוא: בוסר אמנותי שלא מצליח באמת להחזיק במה, עם שירים שעובדים כקליפים ביוטיוב אבל רובם לא באמת יכולים להרים קהל במשך הופעה שלמה ובעיקר דמות לא מספיק מבושלת, שלא ברור אם היא "ערס מוכשר" או "עבריין צעצוע". לעזאזל, אפילו את המבטא של פארוק קומאי לא מצליח לבצע באופן אחיד לאורך שעה שלמה. יאיר ניצני הרג את האשם תמיד בגלל שהוא ניסה (והצליח) להוציא ממנו כמה שיותר כסף, קומאי לפי השמועות לא באמת צריך את הכסף - והוא הרג את הדמות שלו פשוט בגלל שהוא הביא אותו להמונים הרבה לפני שהוא היה מוכן. חבל. ומצד שני, זו יכולה להיות ברכה בתחפושת.
כמעט כל דבר שדודו פארוק עשה הוא הומאז' או פארודיה על משהו אחר, וזה בסדר. כך למשל הלהיט הגדול "אלירן סבג" שחתם את המופע המלא הראשון של פארוק, הוא לא יותר מגרסה הומוריסטית בעברית ללהיט "No Heart" של הראפר 21 סאבאג'. גם תחילת המופע הייתה בסימן הומאז', כאשר פארוק "נכנס מהשמיים" תוך כדי שהוא משתלשל בכבל מתקרת האנגר 11 אל הבמה, עם דילדו ענק שיוצא לו מתוך המכנסיים. הכניסה הזאת, במודע או לא, הזכירה מאוד את כניסתו של סשה ברון כהן, בדמותו של "ברונו" בטקס פרסי ה-MTV ב-2009, אז הוא נחת "בטעות" על ראשו של הראפר אמינם.
מיותר לציין, שכל השוואה בין סשה ברון כהן לאורי קומאי תעשה עוול לשני הצדדים. הדמות הראשונה שיצר ברון כהן, עלי ג'י, היא האבטיפוס לדמותו של דודו פארוק. ראפר ממעמד נמוך שאומר את כל מה שיש לו על הלב בלי לתת חשבון לסמכות. אלא שבעוד דמותו של הראפר הבריטי נבנתה סביב האישיות שלו, פארוק פרץ את הדרך שלו לתודעה דרך המוזיקה שלו, וזה אחלה - אבל אם מדובר בדמות פיקטיבית ששונה לחלוטין מהאיש שמבצע אותה, זה פשוט לא מספיק.
המעטפת סביב פארוק/קומאי מספיק חזקה כדי לגרום לכל העסק לעבוד טוב, וגם לנצנץ בשופוני על הדרך. אבל לשופוני הזה יש טעם של פלסטיק, או במקרה הספציפי הזה - לטקס. חברת הקונדומים R3 לקחה חסות על האירוע, והם לא פספסו שום הזדמנות כדי להזכיר לקהל על כך, אם זה באמצעות דיילות שהסתובבו בקהל וחילקו קונדומים של החברה, בנוסף לסטיקרים, תחתיות לכוסות, מדבקות לטלפונים ועוד שטויות ממותגות וממוסחרות. בנוסף, היו מתחמי צילום ב-360 מעלות, מכונת מזל בה ניתן לזכות בפרסים (עוד קונדומים בדרך כלל) ושלל מקומות לעשות סלפי בתור פארוק עצמו. כמו דיסנילנד, כאשר במקום מיקי מאוס - דודו פארוק הוא הכוכב הראשי. באופן אירוני, האיש ששר על "ביצ'ז" התגלה כזונה תאגידית ברגע שההצעה הכספית הראשונה צצה לפתחו. אה, והיו גם טישרטים פשוטים שנמכרו במחיר של 120 שקל לחולצה. מי היה מאמין, מסתבר שהאשם תמיד באמת יצא פראייר, סך הכל הוציא תקליט וקלטת - חבל שהוא לא חשב למכור כאפיות ממותגות.
הכניסה המלכותית של פארוק לבמה מצליחה להפתיע, וגורמת לרגע להאמין שהולך להיות כאן איזה שואו ענק. הקהל מגיב בהתאם, והשיר השני "יחסים של המין" שזוכה לעיבוד עם נגיעות מטאל, יחד עם להקה מלאה, חטיבת כלי מיתר ורקדניות ליווי אופראיות - כבר מבטיח שיהיה כאן משהו אחר ממה שראינו ביוטיוב. אלא שעם כל הכוונות הטובות, אחרי כמה שירים זה מתחיל לשעמם. למרות הלהקה המוצלחת, כל השירים נשמעים אותו הדבר. הווידיאו ארט שמוקרן מאחורי הבמה הגדולה נחמד, אבל לא מוסיף שום דבר למופע, ולמרות שמצלמות וידאו תיעדו את המופע מכל הכיוונים - לא היו מסכים שהקרינו את דמותו של הזמר. על כל זה צריך להוסיף את הסאונד הנוראי בהאנגר 11, שלא באמת הצליח להעביר את המילים הפוגעניות/משעשעות של הראפר לקהל, שהורכב ברובו מאנשים שנראו כאילו הגיעו לעשות סלפי בקטע אירוני. היו גם לא מעט שרקדו, היו כמה ששרו את כל המילים, אבל לא הייתה שום הרגשה של "וואו, אנחנו נמצאים בהופעה הראשונה של האמן הכי מדובר בישראל בשנתיים האחרונות". אפילו לא קרוב.
יש לציין שאורי קומאי מסתמן ככוכב במה. בהופעה המלאה הראשונה שלו הוא נראה מלא בביטחון עצמי, לא הפסיק לזוז לרגע, והשתמש בחופשיות בכל הבמה ובכל חלקי הגוף שלו כדי להעביר את המוזיקה שלו, טובה ככל שתהיה, לקהל. אלא שפה זה בערך נגמר. מי שציפה להופעה מוזיקלית-קומית מהסוג של "טיסת הקונקורדים", "טניישס די" או "ספיינל טאפ" עם קטעי קישור מתוזמרים ומתוסרטים בין השירים התאכזב. מי שחשב שהשירים עצמם יהיו קורעים מצחוק כמו בהופעות של הראפר "ליל דיקי" כבר ממש יצא מבואס. ההופעה נמשכה בדיוק שעה, ולמעט עקיצה מעט קטנונית לכיוונם של אייל ברקוביץ' ואופירה אסייג שכביכול "זכו בפרס", היא הייתה נטולת הומור לחלוטין. רוב השירים של פארוק מטופשים ומנסים לזעזע יותר מאשר להצחיק, וזה אולי נחמד בהאזנה בלתי רציפה - אבל במשך שעה מדובר באינפלציה של ברבורים פרובוקטיביים. זה חבל במיוחד מכיוון שברגע קטן וחמוד, קומאי ערך דואט של כלי הקשה יחד עם המתופף והוכיח שיש לו חוש קצב מצוין והמון פוטנציאל להביא למוזיקה שלו רמה קצת יותר גבוהה ממה שהוא הציג עד עכשיו.
אורח מיוחד במופע היה קובי אוז, סולן טיפקס שחוגגת השנה 20 שנה להוצאת אלבום הקונספט הקלאסי "דיסקו מנאייק". אוז היה קצת מיותר על הבמה בביצוע של "סמי וסומו", בעיקר כי דודו פארוק הפך את השיר לשלו, החליף את מילות הבתים והשתעשע בצורה חופשית עם העיבוד - והשאיר לאוז רק את הכבוד של לשיר את הפזמון אותו הוא כתב בזמן שהוא עדיין היה בחיתולים. במובנים מסוימים, ולמרות שמדובר באחת הרצועות הפחות מוצלחות ב"דיסקו מנאייק" לטעמי, זה היה רגע השיא של הערב. פשוט כי לרגע נזכרתי איך אמורה להישמע מוזיקה של יוצר שבא לרגש ולא רק לנבוח מילים פרובוקטיביות אל הקהל.
וזאת אולי הבעיה הכי גדולה של דודו פארוק. הוא קצת מצחיק, הוא קצת שר טוב, הוא קצת עושה מבטא מוצלח - אבל הוא לא מרגש לרגע, פשוט כי אנחנו לא מבינים מי הוא או מה הוא רוצה. אוקיי, הוא רב-זיין שמשתעשע מלתת לנשים לבלוע זרע בתואנה שמדובר בערק. ת'כלס משעשע. אבל מה מעבר למשיכה לגוף הנשי ולמותגי אופנה יוקרתיים? בריאיון המזעזע לאופירה וברקוביץ' קומאי לא יצא מהדמות לרגע (ובצדק, בדיוק כפי שסשה ברון כהן לא היה זונח את הדמות של בוראט לפתע באמצע ריאיון), אבל מצד שני נראה שהוא בעצמו לא יודע מה הדמות שלו אמורה להגיד. הוא קשקש דברים על מיקי מאוס ואמנות, אבל זה לא היה יותר מבלבולי שכל חסרי פשר שהוכיחו שלמרות שנים של הכנה, הדמות של פארוק עדיין לא אפויה עד הסוף. זה מבאס מכיוון שבמקום להעביר איזה מסר מגניב, או לכל הפחות להיות מצחיק ושנון - דודו פארוק הופך להיות גיבור של דור צעיר שמעריץ את המסרים שאינם נקלטים אצלו כפארודיה, אלא כדרך חיים שווה - כי דודו פארוק הוא המלך. רק מלך יכול להתפרנס מלקחת 168 שקלים להופעה ואז לצעוק אל המעריצים ששילמו כדי לראות אותו: "כולם על הזין, כולם על הזין שלי?".
ראפ קומי קיים בערך מאז שיש ראפ. ב-1988 הוכיח וויל סמית' (בדמותו של "הנסיך המדליק", אבל הרבה לפני תוכנית הטלוויזיה) שאפשר לעשות את זה גם ברמה גבוהה כשהוציא יחד עם די ג'יי ג'זי ג'ף את להיט ההיפ-הופ "הורים פשוט לא מבינים" שמצד אחד היה קורע מצחוק, ומצד שני היה כל כך מוצלח שהוא זיכה את הצמד בפרס גראמי על שיר ראפ. בישראל אגב, אותו יאיר ניצני לקח בתחילת שנות התשעים תחת חסותו את יהושע סופר, עולה חדש מג'מייקה, והפיק לו את אלבום ההיפ-הופ "חומוס מטמטם" תחת הדמות נייג'ל האדמו"ר, שהפך להיות פורץ הדרך למוזיקת ההיפ-הופ בישראל, אפילו שלא מן הנמנע שכל האלבום היה בדיחה אחת גדולה. כל זה קרה כאמור הרבה לפני שאורי קומאי בכלל נולד, וספק אם הוא עצר ללמוד מהטעויות וההצלחות של האמנים שקדמו לו בתוך תת-הז'אנר המאוד ספציפי שהוא בחר לעצמו.
וחבל, כי הכישרון של קומאי שם, וכשהוא שר את הפזמון החוזר של "דוד המלך" מאות אנשים מצטרפים אליו בהתלהבות - אבל הכישרון שלו לא מספיק מלוטש בשביל להחזיק בעצמו מופע שלם. לעזאזל, הוא עדיין לא מספיק מנוסה בשביל להתמודד עם ריאיון קצר בקשת בלי "לפוצץ" את הריאיון בצורה פתטית. נראה שדמותו של פארוק מכבידה על קומאי, ובמקום לתת לו לפתח את הכישרון שלו היא הופכת לסלע שעשוי להטביע את העתיד שלו בתחום. מישהו צריך להגיד לו את זה. לא כל מה שעובד ביוטיוב יכול לעבוד על במה. לא כל מה שיכול להצחיק ילדים מתבגרים בני 16 יכול לעבוד גם על קהל בוגר. דודו פארוק יכול היה להיות הרבה יותר מאיזה ילד כאפות מעצבן שעושה בלאק-פייס לערסים, והופך לדמות להערצה לאנשים בגיל מסוים, בעוד אנשים מעל גיל מסוים מרגישים צורך לשאול איפה ההורים שלו ולמה הם לא עוצרים אותו מלעשות צחוק מעצמו בטלוויזיה. דודו פארוק יכול היה להיות פורץ דרך מוזיקלי ולעשות מהפכה בעולמות הטראפ וההיפ-הופ המקומיים כפי שסטטיק ובן אל עשו לעולם הפופ הישראלי, אבל במקום זה הוא התאהב בפרסונה שטחית ומשעממת, שבקרוב מאוד תפסיק לעניין פה אנשים. יכול להיות שזה כבר קרה.
אחרי ההתמסחרות הגדולה של "ההופעה המלאה הראשונה" שהרגישה יותר כמו בת מצווש של עבריין צעצוע מאשר הופעת בידור, הבנתי שיכול להיות שעל הבמה עומד העתיד של התרבות הישראלית - אבל קוראים לו אורי קומאי, ולא דודו פארוק. קומאי יצטרך למצוא גימיק ממש מוצלח כדי להחזיר את דודו פארוק למעמד שהוא בנה לעצמו בתור הגבר הסקסי בישראל והתופעה הויראלית הכי גדולה בישראל, מכיוון שבאקלים הנוכחי "הדבר הגדול הבא" כבר נמצא מעבר לפינה. אופציה אחרת, עדיפה יותר, תהיה להוציא לגמלאות את דמותו של פארוק. לא (רק) בגלל המיזוגניה, לא (רק) בגלל הגזענות, לא (רק) בגלל הביקורות - פשוט בגלל שכל אלה כבר מיצו את עצמם. גם הבדיחה הכי מוצלחת לא יכולה להצחיק אם היא מנוגנת במשך שעה בלופ. הדבר הכי טוב שקומאי יכול לעשות למען הדמות שהביאה אותו לתודעה היא להתחיל להיפרד ממנה. זה יכול להיות סימבולי שההופעה הגדולה הראשונה תהיה גם האחרונה. אם לא, הוא יגלה שלבני הנוער שמעריצים אותו יש טווח קשב מאוד קצר, וסבלנות קצרה אפילו יותר - ומהר מאוד הם יעברו אל הטרנד הבא וישאירו אותו לבד על הבמה.
באחד הרגעים המתים בהופעה, והיו הרבה כאלה, נראה שרוב חברי הקהל עסוקים בספירת לייקים באינסטוש על הסלפי האחרון שהם העלו, בעוד חלק אחר נכנס לאתרי חדשות כדי לקרוא על ההתפתחויות החדשות בפרשת אפי נוה, ואז נזכרתי באלבום הקורע שהוציאו אסי כהן וגורי אלפי משירי הצמד "קוקו וסטיב". אני מניח שיש בארץ עדיין עשרות אלפי אנשים שיודעים לשיר בעל פה את כל השירים על הפקח המזרחי, משה הקיפוד וזאת שלא היה צריך לתת לה רישיון - אבל הם המשיכו הלאה לפרוייקטים אחרים ודברים גדולים יותר. הגימיק הגדול הבא של דודו פארוק יהיה להמציא את עצמו מחדש, או ללכת בדרכם של עלי ג'י, בוראט, האשם תמיד, באסם עזיז, קוקו וסטיב - ולהחזיר ציוד, בדרך אל הדבר הגדול הבא. אם הוא ישחק את המשחק כמו שצריך, הוא יוכל אולי להפוך לחבר קבוע בארץ נהדרת בעתיד. אם יתעקש להשכיב את כל הג'יטונים על הדמות הראשונה שיצר, הוא עלול להפוך בתוך כמה שנים לזיכרון נעים ונוסטלגי שמדי פעם כיף (מאוד) לראות ביוטיוב.
