היו זמנים בקאן

רגע אחרי שפסטיבל קאן הסתיים, הגיע הזמן לסכם אותו, וכיוון שהוא התנהל השנה בצמוד לתחרות הזמר האירופאית - נעשה זאת בשיטת הניקוד של האירוויזיון. גם הפעם, פסלנו את צוות השיפוט הבלרוסי, ובכל זאת נותרו לנו לא מעט נקודות לחלק, מהסרט הגרוע ביותר ועד התופעה המרנינה ביותר.

רוב הסרטים שנסקור כאן עוד יופצו בארץ, או יוקרנו בה במסגרות סינמטקיות למיניהן. במידה ואנו מציינים את השם בעברית, זהו כמובן תרגום זמני ולא רשמי.

החלק השני בסדרת הסרטים של עבדלעטיף קשיש על חייהם מלאי ההורמונים של צעירים וצעירות בעיירת חוף צרפתית, הוגדר בצדק כתוצר הכי רקוב ומחליא שהוצג בקאן מזה שנים. עם זאת, יש לו משום מה לא מעט מעריצים, גם בתקשורת וגם בקרב אוצרים של פסטיבלים אחרים, אז חשוב להסביר מה כל כך לא בסדר איתו.

החלק הראשון של "מכתוב, אהובתי", שהוצג בפסטיבל ונציה לפני שנה וחצי, נראה היה כאילו דובר קוסאשווילי ביים את הקליפ ל"Work" של ריהאנה. החלק השני כבר חמור בהרבה, ונדמה שיו הפנר ביים אותו. שם מתאים יותר מבחינתו היה "ישבן על הזמן" או "ללקק ת'תות". הוא נמשך לא פחות משלוש שעות וחצי, שכמעט כולן מתרחשות בדיסקוטק, ובמשך כל הזמן הזה, מצלמתו של הבמאי מתמקדת רק בדבר אחד - אחוריהן של הגיבורות הצעירות. האתנחתא היחידה מגיעה במהלך סצנת סקס מפורשת המבוימת באופן הראוי לזבלון פורנו, בו אחד הגברים לוקח את כוכבת הסרט לשירותים ומענג אותה אוראלית במשך 14 דקות, בעודו מחפש את התנוחה האסטרטגית הטובה לעשות זאת. ברגעים האיומים האלה הצופה מרגיש כאילו הוא עצמו כלוא בתא, עם ראשו בתוך האסלה.

נכמר הלב על אופליה באו, הכוכבת הצעירה והאלמונית של הסרט שגם עומדת במרכז הקטע הזה, וחמקה מן הפסטיבל מיד לאחר הקרנת הבכורה, בלי להתייצב למסיבת העיתונאים והראיונות. התגובה של הבמאי כשנשאל על כך היתה תוקפנית וחולנית כמעט כמו הסרט עצמו, וכך היתה באופן כללי ההתנהלות שלו מול התקשורת. כל זה, כמו גם הדיווחים על השיטות הלא יאות בהן נקט לאורך הצילומים, מעידות כי אנחנו מקבלים כאן הצצה לראשו של אמן שהיה ההבטחה הגדולה של הקולנוע הצרפתי בזכות קלאסיקות מודרניות כמו "הגרגר והדג", אבל מאז השערורייה סביב "כחול הוא הצבע החם ביותר" פשוט איבד את זה לחלוטין.

למרות זאת, הוא ממשיך לקבל גיבוי מוחלט מפרנסי הפסטיבל, וזאת בשל האמונה הצרפתית חסרת הפשרות בחופש האמנות והביטוי. מעניין איך אופליה באו מרגישה עכשיו. ספק אם אימרות השפר של וולטר מנחמות אותה.

"מכתוב, אהובתי: אינטרמצו" הוא ליגה בפני עצמו, מה שהציל הרבה תוצרים אחרים, בעיייתים ו/או מיותרים אך לא רקובים, מן הצורך הלא נעים להתמודד על התואר המביך "הסרט הכי פחות טוב שהוקרן השנה בפסטיבל". מדובר, בין השאר, בסרטים האלה, שכולם נכללו בתחרות הרשמית: "אטלנטיק" התמוה של מאטי דיופ, הבמאית האפריקאית הראשונה בהיסטוריה שהשתתפה בתחרות הרשמית, ונראה כי הפרס הגדול של חבר השופטים בו זכתה הוענק לו מסיבות של פוליטיקת זהויות; "פרנקי" הפטפטני והמייגע בכיכובה של איזבל הופר; "אחמד הצעיר" של האחים דארדן, זוכי פרס הבימוי, שאכן נהנה מעבודת בימוי מעולה, אבל גם מתהדר בתסריט איסלמופובי למדי; "הו מרסי" של ארנו דפלשן, שלמרות תצוגת משחק נהדרת של ליה סיידו בתפקיד הראשי, הזכיר לכל היותר פרק בינוני של "חוק וסדר"; "הבוגד" של מרקו בלוקיו, סרט מאפיה שלעתים דמה לדרמת טלוויזיה ולעתים לתיאטרון, ואף פעם לא במובן הטוב של המילה; ו"סיביל" הצרפתי, בכיכובן של וירז'יני אפירה ואדל אקסרקופולוס, שהיה פשוט קשקוש בלבוש.

שניים מן הבמאים-מותגים היחידים שעוד נותרו בימינו הציגו השנה סרטים חדשים בתחרות הרשמית של קאן, וזכו להערכת יתר ביקורתית: גם בשל היותם הטפלונים הגדולים בתעשייה, וגם כיוון שעבודותיהם החדשות עוסקות בקולנוע, מה שתמיד מפיל את המבקרים הרלוונטיים מהכיסא.

במקרה של אלמודובר, מדובר ב"כאב ותהילה", סרטו האישי והחושפני ביותר, בכיכובו של אנטוניו בנדרס כאלטר-אגו שלו. בעיני זו דרמה מתישה למדי ולא מרגשת, אבל אין ספק שהכוכב הוותיק, שותפו הקבוע של הקולנוען, עושה בה את תפקיד חייו. בצדק רב הוא קיבל כאן את פרס השחקן, העיטור היוקרתי עד כה בקריירה שלו.

טרנטינו, מצידו, נחת בפסטיבל ברעש ובצלצולים עם "היו זמנים בהוליווד", בו בראד פיט וליאונרדו דיקפריו מציגים גרסה אלטרנטיבית לאירועים שהתרחשו באמת בתעשיית הקולנוע האמריקאית בשלהי שנות השישים. הסיומת של הסרט לא פחות מגאונית, אבל קודמות לה כשעתיים ורבע משעממות וזחוחות למדי. במאזן הכללי, רק ראוי שהוא יצא מטקס חלוקת הפרסים בידיים ריקות. מה עוד, שהבמאי ענה בצורה ילדותית וכוחנית לשאלה מצד עיתונאית אמריקאית איך זה שלמרגו רובי יש כאן כל כך מעט שורות דיאלוג, וזה ודאי לא מוסיף לו כבוד והערכה.

חברות בין גברים היא לא נושא שהקולנוע מרבה או מיטיב לעסוק בו, אבל הפעם עמדה במרכז שני סרטים לא רעים שהוצגו בפסטיבל: "מתיאס ומקסים" של קסבייה דולן, שהיו בו לא מעט רגעים תמוהים אבל גם הרבה קטעים יפים; ו"The Climb" של מייקל קובינו, שפיצה על תסריט של סיטקום עם בימוי וירטואוזי ומפתיע.

עוד כמה תוצרים שלא היו גדולים, אבל בהחלט היה בהם משהו: "Beanpole" של קנטמיר בלגקוב, זוכה פרס הבימוי בקטגוריית מבט מסוים, העוקב אחר שתי נשים ברוסיה אחרי המלחמה, עם כל הקלישאות של עולם הפסטיבלים אבל גם עם עוצמה רבה; "באקוראו" של קלבר מנדוסה פילו הברזילאי, שחלק את פרס חבר השופטים עם "עלובי החיים" והיה מעט מפוזר ולא ברור, אבל כמו ברוב זוכי הפסטיבל, גם בו היתה אמירה חברתית חריפה - במקרה זה נגד אימפריאליזם וקפיטליזם; "The Whistlers" של קורנליו פורומוביו הרומני, מותחן עוקץ חלקלק ומקורי על פושעים המשתמשים בשריקות כדי להערים על המשטרה; "אליס וראש העיר", סרט צרפתי שהיה מן הבולטים והמוערכים במסגרת הצד השבועיים של הבמאים, ואנאייס דמוסטייה ופבריס לוקיני הנהדרים מבצעים בו באופן מושלם תסריט חכם על עולם הפוליטיקה של ימינו; "מראדונה", הדוקו של אסיף קפאדיה ("איימי") על האליל הארגנטינאי, שהיה מרתק לחובבי וחובבות כדורגל, אבל סבל מכך שגיבורו חסר כריזמה קולנועית, ולא מסוגל להחזיק סרט שלם על גבו; ו"ג'ו הקטן" של ג'סיקה האוזנר, שזיכה את אמילי ביצ'ם האלמונית למדי בפרס השחקנית הראשית, והוא אכן סרט יפה על נושא שגם בו הקולנוע לא מרבה לעסוק - חווית האמהות.

לפני שנעבור לתותחים הכבדים, מילה על המוזיקה. לא פעם, הפסקול לא פחות טוב מהסרט עצמו, וכך גם היה במהדורה זו של הפסטיבל, שהציעה פלייליסט משובח - "ואז רקדנו" לא רק חשף אותנו למוזיקה גיאורגית מסורתית ומקפיצה, אלא לשימוש תקדימי ב"Honey" של רובין; " The Wild Goose Lake" הסיני הוקרן רגע לפני תחרות הזמר בתל אביב והרקיד את הצופים עם קלאסיקת האירוויזיון "ג'ינגיס חאן", וגם עם "רספוטין" של בוני אם; "הבוגד" של מרקו האיטלקי פיזם לכל אורכו את "L'italiano", המוכר אצלנו בגרסה הישראלית שלו, "אני חוזר הביתה" של דורון מזר; אלמודובר וטרנטינו פינקו כהרגלם עם פסקולים משובחים, והיו כמובן גם את כל השירים של אלטון ג'ון ב"רוקטמן", שאחרי הצפייה בו קשה היה שלא להלך לאורך הריביירה ולפזם את "I'm Still Standing". עם זאת, למרות התחרות הקשה, יש מנצח ברור בתחרות הפסקול הטוב של הפסטיבל - "מתיאס ומקסים" של קסבייה דולן, שהגיש פלייליסט עשיר ואדיר, ובו בין השאר בריטני ספירס, ארקייד פייר, עמיר חדד וגם פט שופ בויז, שהסרט הציג את אחד השימושים הקולנועיים הכי יפים בשיר שלהם ("Always On My Mind"), ואת אחת הסצינות היפות בפסטיבל.

כיאה לרוחן של האפודות הצהובות, הקולנוע הצרפתי השבע והבורגני שוב חוזר להיות קצת מיליטנטי יותר. ראינו את זה כאן בשנה שעברה עם "במלחמה", והשנה עם "עלובי החיים", מעין תשובה מודרנית ל"השנאה", הקלאסיקה משנות התשעים שבהשראת "עשה את הדבר הנכון" של ספייק לי, חזתה את הפיצוץ הקרב ובא בפרברי פריז.

"עלובי החיים", צריך להבהיר, לא קשור בשום צורה לספר של ויקטור הוגו. לאדג' לי, במאי פריזאי צעיר ממוצא אפריקאי שזה סרטו הארוך הראשון הראשון, עוקב כאן אחר שגרת יומם של שלושה שוטרים בפרברים, המוצגים כמעין שטח אקס-טריטוריאלי, שתושביו מתייחסים לעצמם כנכבשים, ולממסד המשטרתי בתור הכובשים, מה שכמובן מוביל להתנגשות אלימה. הקולנוען המתחיל מציג את כל זה במיומנות מרשימה, שסידרה לו חוזה בסוכנות אמריקאית ולסרט חוזה שמן באמזון ואת פרס חבר השופטים בתחרות הרשמית (יחד עם "באקוראו" הברזילאי). הבימוי האינטנסיבי משרת כאן את האמירה החריפה, המשמיעה קול זעקה, שאולי לא נופלת על אוזניים ערלות. הנשיא עמנואל מקרון כבר הודיע שיזמין את היוצר להציג בפניו את הסרט.

עשור לאחר סרטו העלילתי הארוך האחרון, "הזמן שנשאר", שב איליה סולימאן לקאן עם סרט נוסף, יפהפה ונהדר, "זה חייב להיות גן עדן" שמו, שזכה בצל"ש מיוחד מטעם חבר השופטים של התחרות הרשמית, וגם בפרס הביקורת הבינלאומית.

סולימאן מגלם כאן את עצמו - "במאי פלסטיני, אבל כזה שעושה סרטים מצחיקים", כפי שאחת מן הדמויות מגדירות אותו כאן, בעודו מסתובב בין נצרת, פריז וניו יורק, מנסה בעיקשות להרים הפקה על המצב הפלסטיני שאיש לא מתעניין בה ברצינות.

סולימאן מככב, אבל כמעט לא מדבר - יש לו שתי שורות בלבד לאורך הסרט, ובכלל אין כאן יותר מדי דיאלוגים, מה שכרגיל אצל הבמאי הפלסטיני משאיר פתח להרבה הומור ויזואלי סטייל באסטר קיטון וז'אק טאטי. לחובבי הצד הישראלי, תמצאו כאן רק סצינה אחת רלוונטית, המערבת שני חיילי צה"ל, משקפי שמש ובחורה פלסטינית עם כיסוי עיניים.

אין הרבה מילים בסרט, אבל לכל מילה יש הרבה משמעות. בסצינה אחת, מציגים את סולימאן למפיקה בינלאומית והיא אומרת "הוא רוצה לעשות קומדיה על ישראלים ופלסטינים? זה כבר מצחיק". בסצינה אחרת הולך הבמאי לקורא בקלפים שאומר לו "תהיה מדינה פלסטינית, אבל לא בדורי ולא בדור של הילדים שלנו". לקראת הסיום, חבר לא פלסטיני אומר לו "כולנו שותים כדי לשכוח, רק הפלסטינים שותים כדי לזכור".

למרות שלא מדברים יותר מדי, הסרט אומר הרבה דברים על זהות ועל שייכות, ועל העובדה שהעולם כבר משתעמם מן הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל לא יכול לברוח ממנו. יש כאן המון משפטים נפלאים, ובכל זאת נרשה לעצמנו לומר כי את האמירה הכי מהדהדת של סולימאן מוטב לסכם דווקא דרך משפט שכתב מישהו אחר - "בסוף כל משפט שאתם אומרים באנגלית/צרפתית, יושב פלסטיני עם מצלמת קולנוע"

בשמונה השנים שחלפו מאז "עץ החיים" המהולל, הפך טרנס מאליק לתו תקן לסרטים בלתי ניתנים לצפייה. השנה, הוא סוף כל סוף התקמבק בקאן עם סרט ראוי - לא סתם ראוי, מפעים ממש.

"חיים נסתרים" פרי עטו משתמש בסיפורו של החוואי האוסטרי פרנץ יגרשטטר, מסרבני המצפון הבולטים בתקופת מלחמת העולם השנייה, כדי להעלות שאלות שהן באמת ובתמים ברומו של עולם, ובראשן השאלה הגדולה מכולם - "בזמן שהיטלר עשה ככל העולו על רוחו, איפה היה אלוהים?".

זה אחד מאותם סרטים נדירים בהם יש גם צורה וגם תוכן. הבימוי משתמש בנופים האוסטרים ובפנים של הדמויות כדי ליצור שירה קולנועית, אבל לא סתם לשם רהב, אלא כדי להעביר רגש וכמובן גם כדי לדון בצורה מאלפת בסוגיות מרתקות. כמעט עשור אחרי "עץ החיים", מאליק שוב הזכיר כי הוא לא סתם קולנוען, אלא גם משורר, תיאולוג ופילוסוף. ורק שאלה אחת נותרה פתוחה - אם ליהק לתפקידים הראשיים שחקן גרמני (אוגוסט דיהל) ושחקנית אוסטרית (ולרי פכנר), שניהם מצוינים, למה הם מדברים אנגלית ולא גרמנית?

מסתמן כי קן לואץ', תומך ה-BDS הבולט בעולם הקולנוע, לא יסכים לכך שסרטו החדש יוקרן בישראל. חבל, כי כל העולם צריך לראות אותו, כדי להבין לאיזה עוולות חברתיות כולנו שותפים.

כמו בסרטו הקודם "אני, דניאל בלייק", גם כאן עוסק לואץ' בגבר קשה יום מצפון אנגליה. הפעם, זהו אדם שכדי להציל את ביתו ואת משפחתו, נאלץ להסכים לתנאי עבדות כעובד קבלן בחברת שליחויות: בלי ביטוח, בלי תנאים סוציאליים, ועם לחץ בלתי אפשרי שמחייב אותו להשתין בתוך בקבוק כי אין לו אפילו זמן לעצור את האוטו ולצאת ממנו, ומובן שכל זה מוביל בסופו של דבר לתוצאות הרות אסון. מדובר בסרט הכי טוב ונוקב שנעשה עד כה על אחת התופעות הבולטות בימינו - האובריזציה של הכלכלה המודרנית, ובתוך כל הזעם והכאב יש גם הרבה הומור, שכמצופה מן הקולנוען חובב הכדורגל, כולל בונוס מיוחד לאוהבי מנצ'סטר יונייטד.

רצה הגורל ושניים מן הסרטים המפעימים בפסטיבל היו דרמות תקופתיות אנטי-פטריארכליות, המבוססות על המיתוס של אורפאוס ואורידיקה, שלאחרונה כיכב גם ב"It's Never Over" של ארקייד פייר.

הראשון הוא "דיוקנה של אישה צעירה בלהבות" של סלין סיאמה הצרפתית, שהתסריט זוכה הפרס שלו עוסק ברומן קצר ובלתי אפשרי המתפתח בין אצילה והציירת שנשלחה להכין את דיוקנה אי שם בשלהי המאה ה-18. מדובר בסרט מתעתע, שעל פניו נראה כמו תוצר קלאסי ומאובן של הז'אנר התקופתי, אך עם הזמן מתפתח לכדי יצירה חתרנית ואמוציונלית להפליא, כזו שהיד שלך רועדת בהתרגשות כשאתה כותב עליה.

סרטה הקודם של הבמאית, "חבורת בנות", כבר היה מועמד ראוי לתואר סרט העשור, ועכשיו היא הצליחה להתעלות עליו. זאת, הרבה בזכות העבודה של שתי הכוכבות שלה, אדל האנל ונעמי מרלן, שהבמה כולה שלהן, כיוון שזמן המסך של כל הדמויות הגבריות כאן מסתכם בדקה בדיוק.

השני הוא "Invisible Life of Eurídice Gusmão" של הבמאי הברזילאי קרים איינו, העוקב אחר שתי אחיות בריו של שנות החמישים, שכל כך אוהבות ומעריצות זו את זו עד שהן משוכנעות כי דבר לעולם לא יפריד ביניהן - אבל אז מגיעים הגורל, והפטריארכיה.

זה מסוג הסרטים האהובים עליי, שסגנון העשייה שלו כל כך משונה ומיוחד, עד שהוא חסר זמן ומקום, ולא ברור מאיפה הגיע. לעתים נראה שחסידה הניחה אותו על מפתן האולם. סרט חלומי, שבשל שעת הקרנתו, הנסיבות והעייפות, נמנמתי בו לרבע שנייה, וכשהתעוררתי - לא הייתי בטוח אם היה באמת או שחלמתי אותו.

לאיש לא היה ספק מי ראוי לזכות בדקל הזהב - ואכן, באופן נדיר למדי, לא היו שום מחלוקות בחבר השופטים של התחרות הרשמית, והוא החליט פה אחד להעניק את הפרס היוקרתי ל-"Parasite" של בונג ג'ון-הו, שהפך בכך לקוריאני הראשון המתכבד באחד הפרסים היוקרתיים בעולם הקולנוע.

כמו ב"רכבת הקרח", סרטו דובר האנגלית היחיד, גם "פרזיטים" דובר הקוריאנית עוסק בעולם בו יש גבולות ברורים בין מי שיש לו כסף ומי שאין לו. זאת, דרך סיפור על משפחה עשירה ומשפחה ענייה, ועל מה שקורה כשהגבול ביניהן נחצה.

התשובה, כמובן, היא כאוס מוחלט, אבל ג'ון-הו מתאר אותו בצורה שאינה רק מופרעת לחלוטין, אלא מחושבת, מורכבת ומתכוננת להפליא. כל כך התלהבתי מהסרט עד שצפיתי בו פעמיים בפער של 12 שעות, וכך גם יכולתי להתרשם באיזו מלאכת מחשבת מדובר. מופת של כתיבה תסריטאית, של עבודת מצלמה, של שילוב בין הומור ודרמה, של תצוגות משחק ושל מה לא. זה גם היה הלהיט היחיד בקאן שסחט מחיאות כפיים עוד במהלך ההקרנה עצמה, וזאת במהלך סצינה המשלבת בין אפרסק וטבסקו (ולא קטשופ כפי שנכתב כאן בטעות בדיווח המקורי).

למרות שהרבה מתחרים ראויים לכך, את הדוז פואה לא נעניק לסרט מסוים, אלא לאהבת הקולנוע באופן כללי. נכון, קאן היא בועה בתוך בועה שמלכתחילה שואבת לתוכה את המכורים והמכורות, ועדיין מדובר במספרים מרשימים ביותר. וכך, היו אנשים שמשך ההמתנה שלהם בתור ל"היו זמנים בהוליווד" של טרנטינו היה אפילו ארוך יותר מהסרט עצמו, כלומר כמעט שלוש שעות. מה לא עושים כדי להבטיח במקום בהקרנה הכי מדוברת של הפסטיבל? וזה נכון גם לגבי תוצרים בפרופיל נמוך יותר. ל"המגדלור" בכיכובם של ווילם דפו ורוברט פטינסון לא הצלחתי להיכנס בשתי הזדמנויות שונות, אף שהתמקמתי מחוץ לאולם שעה וחצי לפני עליית המסך.

כמו האירוויזיון, אמנות הקולנוע הוספדה כל כך הרבה פעמים, אבל גם רגע לפני סופו של עוד עשור, התורים בקאן מוכיחים עד כמה היא חיה ובועטת. כשעמדתי בהם במשך כל כך הרבה שעות בגלל שכל כך הרבה אנשים אחרים רצו גם כן לצפות בסרט, כשנרטבתי בגשם, התייבשתי בשמש ונשלחתי מתוסכל הביתה כי כבר לא היה לי מקום, אמרתי לעצמי שאם עוד פעם אשמע ממישהו שהקולנוע מת - אבעט בו.