פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      העסק של שפיטה מתקתק נפלא. חבל שהמוזיקה לא חודרת ללב

      צילום: יח"צ, תומר גילת

      על אף כישרונה המתפרץ, קולה המרשים והכריזמה הבלתי מעורערת של רותם שפי, ההופעה שלה שטוחה, ותהיה כך כל עוד תמשיך להסתתר מאחורי שפיטה. חסר אותו מרכיב בסיסי שגורם למוזיקה להתסיס את הדם. חסרה אמת

      "תגידו את האמת", קוראת רותם שפי, שפיטה בשבילכם, במופע הלהקה החדש שלה שהושק בסוף השבוע האחרון. "כשראיתם שההופעה של אתמול הייתה סולד אאוט, נכון חשבתם שהיום אני אזרוק? אבל לכם אני נותנת משהו שלא נתנתי להם (הטעות במקור) - את הבתולין שלי". הקהל המשולהב במועדון התיאטרון ביפו מגיב בשריקות ומחיאות כפיים סוערות.

      שפיטה, כמעט-נציגתנו לאירוויזיון 2019, פרצה לתודעה התל אביבית-להט"בית ב-2013, לאחר שנים של הופעות קטנות בברים שלא הצליחו להתרומם להרבה יותר מזה. אז שחררה שפי ליוטיוב סרטון בדמות האלטר-אגו שלה, בחורה ערביה מוחצנת וססגונית בשם שפיטה, והצפיות הרקיעו שחקים. לא מפתיע, אם כן, ששפי בחרה לגשת לתחרות "הכוכב הבא" בתחפושת שהזניקה אותה קדימה. הבחירה התגלתה כמוצלחת, ושפי, על אף שקטפה "רק" את המקום השני, הצליחה למסמר את שפיטה בתודעה הישראלית מספיק כדי שתוכל לקצור את הפירות ולמלא אולמות היום, כחצי שנה לאחר הגמר. אבל האם הגימיק שהעביר את שפי שלב אחר שלב בתכנית ריאליטי יחזיק גם בעוד שנה, שנתיים, כאשר אבק הפריים טיים סביבה יתפוגג? התשובה, ממש כמו לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מורכבת.

      שפיטה (יח"צ , תומר גילת)
      מצחיק עד שלב מסוים. שפיטה (צילום: תומר גילת)

      לאחר מתאבן חביב בצורת עיבוד לשיר "Hello I Love You" של הדלתות, מפציצים שפי ולהקתה בעיבוד היפראקטיבי ל"Material Girl", שיתגלה כאחד מהשניים המוצלחים ביותר לאורך הערב לצד - החזיקו חזק - שיר האל"ף בית. כן, זה שמסייע למורות ללמד את אותיות השפה העברית בבתי ספר יסודיים, עם מספר טוויסטים משעשעים כגון "ש' -שאט אפ, ות' - תודה". אך יותר מהקריצה ההומוריסטית התבלטו שני אלה בערכם המוזיקלי והכבוד שנתנו למקור, תכונות שיחסרו ברבים מהקאברים לאורך הערב.

      במילים אחרות, רבים מהעיבודים של שפיטה הם וולגאריים, בהתאם לדיווה המבצעת. קאבר מוצלח, הרי, הוא כזה שמזהה פוטנציאל גלום במקור, ומעצים אותו מבלי למחוק. אבל שפיטה בכל מהותה איננה נותנת מקום לדבר על הבמה מלבד עצמה, ולא באה לייצג אף אחד: לא ערבים, לא נכים, לא יהודים ולא צ'רקסים. היא על הבמה מטעם עצמה ולמען עצמה, או כפי שתחזור ותאמר שוב ושוב לאורך המופע "אני הזמרת הכי טובה בארץ, תשתחוו לי". וזה מצחיק, עד שלב מסוים.

      הפלייליסט ממשיך עם "בודילישס", "ביטר סוויט סימפוני" (בעיבוד מופלא), ו-"ברוקן" האהוב שביצעה בכוכב הבא. עד כאן, ההופעה עולה על הגל, אבל אז מגיע מונולוג הפמיניזם של שפיטה. היא, או שפי שמאחוריה - לעולם לא ממש ניתן לדעת - נתקפת צמא, ומדדה בשמלה הציפורית הלבנה שלה אל בקבוק המים, מנסה לפתוח אותו. "אני לא מצליחה לפתוח אותו, אני כל כך חלשה, אני צריכה ללכת למטבח", היא ממלמלת למיקרופון. הקהל צוחק. משם היא מדדה אל אחד ממעריציה שבקהל, מבקשת ממנו לפתוח לה את הבקבוק. הסוגייה נפתרת, אבל שפי ממשיכה: "אתם רואים? זה פמיניזם. לא לשנוא גברים. לא להגיד להם 'אני יכולה', אלא לדעת שאת יכולה ובכל זאת לתת להם לעזור לך. ככה הם לא ישנאו אתכן". הקהל מריע, אבל למה, בעצם? לפמיניזם החדש? אבל אם החלופה ששפי מציעה היא להסתיר את כוחנו כנשים, איך זה פמיניזם? והאם היא בכלל מתכוונת למה שהיא אומרת או שהכל זה בדיחה של הפוך-על-הפוך?

      שפיטה הופעה מופע מועדון התיאטרון יפו (יח"צ , קוקו)
      לכעוס או לא? שפיטה (צילום: קוקו)

      וזה העניין המתסכל ביותר בדמותה של שפיטה: עוד יותר מאשר היא מכעיסה במסרים הפרובוקטיביים שלה, היא מכעיסה בכך שאינך יודע אפילו אם יש טעם לכעוס עליה. אף פעם לא ברור האם נאמרו ברצינות ומי, בכלל, עומדת מאחוריהם.

      שחיטת הפרות הקדושות לא נגמרת שם. לרקדנית שהשתתפה בערב החמיאה שפיטה בדרכה המקרינג'ה, "כל הכבוד, ממש לא רואים שהייתה פעם גבר". שפיטה יודעת שחלק ניכר מהקהל שלה הם חברי קהילת הלהט"ב. היא יודעת אילו הדים יכול ביטוי כזה שלה לעורר, ולכך בדיוק היא שואפת בכל טקסט-ביניים: לעורר מבוכה. ובמקרה של שפיטה, טקסט-הביניים מקבל לעתים מעמד מרכזי יותר מאשר של השיר, כי שפיטה, יותר מאשר מוזיקאית, היא שואו. ספק אם המעריצים הנלהבים שכיתתו רגליהם למועדון ביפו מאזינים לה בפלייליסט הפרטי שלהם במהלך נסיעה או יום עבודה.

      החיבור בין הקהילה הגאה לשפיטה לא מפתיע. למעשה, שפיטה היא דראגיסטית. אך בעוד שמופע דראג קלאסי מביא מוחצנות נשית עם פריווילגיה גברית, שפי מביאה מוחצנות ערבית עם פריוולגיה יהודית. על השאלה האם מדובר באקט גזעני תענה שפי בהמשך, אבל לפני זה תקפיד להעליב כמה אנשים אחרים, למען השוויון.

      שפיטה (יח"צ , תומר גילת)
      בקטע טוב. שפיטה (צילום: תומר גילת)

      "איך לא שלחו אותי לאירוויזיון, הא?" ממשיכה הדיווה. "וואי וואי מה הייתי עושה לאירופאים האלה. ובמקום זה קיבלתם שעה של שיעמום", היא מפטירה בהתייחסה לקובי מרימי ומוסיפה מיד, "לא, בקטע טוב". מאחורי הצורך שלה - או של שפי - לבעוט במוסכמות, מסתתרת ילדה מייבבת שמכה באגרופיה על רצפת הסופרמרקט כדי לזכות בתשומת לב. היא בסך הכל ליצנית הכיתה, וככזאת, היא לא מנסה להרע לאף אחד, אבל גורמת לכולם אי נעימות מתמדת. יתכן שמאחורי הפרובוקציה מסתתרת איזו תכנית מבריקה, אך בשום שלב של המופע לא תזכו להבין מהי.

      "קראו לי גזענית", היא ניגשת לבסוף לביקורת המרכזית שמושמעת כלפיה. "אמרו שאני עושה בלק פייס. יודעים מה מפריד בינינו לבין גזענות? מקלחת. וואנס בן אדם אסתטי איט דאזנט מטר". שוב, מה בעצם נאמר כאן? האם האמירה הגזענית ביותר בעולם או סתם אחת טיפשית וחסרת פשר? אם חשבתם שבהמשך הכל יתבהר, אתם רק הולכים להתבלבל. "אני גזענית", מודה שפיטה, "אבל בניגוד אליכם שונאת את כולם במידה שווה". וכך ממשיך לו הערב, עם שלל הצהרות וססמאות סותרות, שלא מצחיקות מספיק כדי להצדיק את עצמן ומותירות חלל גדול של כלום. המון רעש, והתוכן ז"ל.

      שפיטה (יח"צ , ספיר מלכי)
      הצילה רייטינג. שפיטה (צילום: ספיר מלכי)

      "אז בואו נמשיך עם עוד נאמבר מהתכנית הפח הזאת שהצלתי לה את הרייטינג", מקדימה שפי לקראת ביצוע של "אימג'ן", ובכך מתמצתת פחות או יותר את דמותה. על אף כישרונה המתפרץ, קולה המרשים והכריזמה הבלתי מעורערת של רותם שפי, ההופעה שלה שטוחה, ותהיה כך כל עוד תמשיך להסתתר מאחורי שפיטה. כרגע - מדובר בעסק מתקתק. הכל כביכול עובד מעולה: הלהקה, החאפלה, הביצוע. אבל חסר אותו מרכיב בסיסי, אותה אנרגיה סמיכה שגורמת למוזיקה לחדור לנו לנשמה ולהתסיס את הדם. חסרה אמת.

      יהיה מעניין לפגוש את שפי בעוד עשר שנים, כשהכישרון עדיין יעמוד בעינו אבל אישיותה תהיה מגובשת יותר, מוכנה להשיל מעצמה מגננות. מעבר לכך שנוכל ליהנות מקולה האמיתי (והאינטימי הרבה יותר - כפי שיגלה לכם שיטוט ביוטיוב), אולי נזכה לגלות גם מה דעותיה האמיתיות של שפי, במקום להתפתל מאמירות מקוממות כגון זו שבה חתמה את המופע: "מוחמד על התאורה. הוא ערבי, אבל לא מסריח. מוחמד, התקלחת, נכון?". לפי סקירה ממושכת של הקהל, אגב, לא מופרך להניח שמוחמד היה הערבי היחידי באולם.