פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מ"צעצוע של סיפור" ועד "משפחת סופר-על 2": מצעד סרטי פיקסאר

      לקראת עליית "צעצוע של סיפור 4", שיגיע לאקרנים בשבוע הבא, התיישבנו לעשות את הבלתי אפשרי ולדרג את כל סרטי פיקסאר לדורותיהם - מ"צעצוע של סיפור" הראשון ועד "משפחת סופר-על 2". מי הדהימו במקומות 3-2? איזה קלאסיקות נדחקו במפתיע? וחשוב מכל - מה הסרט הגדול מכולם?

      20. הדינוזאור הטוב (2015. בימוי: פיטר זון)

      בדרך כלל פיקסאר מוציאה סרט אחד בשנה, אבל ב-2015 היא הוציאה שניים: קודם את "הקול בראש" ואז את "הדינוזאור הטוב". זה לא קרה מסיבות טובות, אלא בגלל שהעבודה על פנטזיית הדינוזאורים התעכבה ונמרחה. מועד עלייתה המקורי היה ב-2013, אבל היא נדחתה בשנתיים כיוון שהתסריט עבר שלל שכתובים והצוות מאחורי ההפקה התחלף כמעט לחלוטין. שלא במפתיע, הבלגן הזה הוליד תוצר בעייתי ביותר.

      נקודת המוצא היתה מבריקה: סיפורה של מציאות חלופית, בה הדינוזאורים לא נכחדו אלא ממשיכים להתקיים בצדנו. גם המסרים האקולוגיים היו חשובים, והאנימציה מרהיבה. אבל התסריט לא היה מצחיק או מרגש, ובניגוד לנהוג בפיקסאר, הביצוע לא היטיב לשלב בין הצדדים הקודרים והמתוקים שלו, והותיר טעם מר בפה. התוצאה הנשכחת למדי היא סרט סביר אך לא יותר, ההפך המוחלט מ"הקול בראש" שיצא כמה חודשים לפניו.

      (אבנר שביט)

      19. מכוניות 3 (2017. בימוי: בריאן פי)

      "מכוניות 3" לא מביך, לא עשוי בטעם רע ואפילו אינו מסרטי הילדים הרועשים והצבעוניים מדי שהורים שונאים לראות. הבעיה שלו היא בינוניות קיצונית - הוא לא מציג איכות משמעותית בשום תחום, עם סיפור סטנדרטי מדי, דמויות לא ממש מעניינות ואפס רגעים שנותרים בזיכרון. זה קצת חבל, כי הפרק השלישי בעלילות אלוף המירוצים לייטינג מקווין עושה סוג של פניית פרסה אחרי שני סרטים של הצלחות וניצחונות. הוא מאתגר את הגיבור הזחוח שלו, שם אותו במצבים קשים שמרגישים כמו דרך בלי מוצא ומציב לצידו גיבורה חדשה ושונה מהותית ממנו. בקיצור, היו כאן כל החומרים הנכונים, אבל היוצרים לא השכילו להפוך אותם לחוויה אמיתית. המרוויחים הן חנויות הצעצועים שקיבלו עוד תירוץ למכור מרצ'נדייז של אחד מן המותגים הכי מצליחים של עולם הילדים בשנים האחרונות.

      (נעמה רק)

      מכוניות 3 (יח"צ)
      מתוך "מכוניות 3" (צילום: יח"צ)

      18. אמיצה (2012. בימוי: מארק אנדרוס וברנדה צ'פמן)

      כתם שחור מלווה את ההיסטוריה המפוארת של פיקסאר, והוא היחס של האולפן לנשים. לא רק בגלל שג'ון לאסטר עמד בראשו באין מפריע במשך שנים אף שנהג להטריד מינית עובדות, אלא גם מיעוט התסריטאיות והבמאיות שהיו שותפות ליצירת סרטי האולפן, וגם הכמות הזעומה של גיבורות נשיות שהיו בהן, לפחות עד העשור האחרון.

      גם כשהאולפן ניסה לראשונה לתקן את העוול בתחילת העשור עם "אמיצה", שכיאה לשמו העמיד במרכזו גיבורה ועסק בהעצמה נשית, זה קרה בדרך עקומה. ברנדה צ'פמן, שיזמה את הפרויקט וגם החלה לעבוד עליו, נדחקה הצידה לטובתו של מרק אנדרוס, שהחליף אותה על כיסא הבימוי. נוסף לכך, גם הסרט עצמו לא מזהיר, ולבטח מחוויר לעומת להיטים מאוחרים יותר בכיכובן של דמויות נשיות.

      (אבנר שביט)

      אמיצה (יח"צ)
      מתוך "אמיצה" (צילום: יח"צ)

      17. משפחת סופר-על 2 (2018. בימוי: בראד בירד)

      עוד מקרה לא מאוד שכיח בו פיקסאר הפסידה את האוסקר בקטגוריית סרט האנימציה הארוך, אף שהיתה מועמדת לו. במקרה זה, את הפסלון גרף "ספיידרמן: ממד העכביש" של סוני, שאכן הציג אנימציה חדשנית ומבט מרענן על ז'אנר גיבורי העל, בעוד "משפחת סופר-על 2" נראה כאילו יצא מפס ייצור הוליוודי, והיה נטול ברק.

      עולם האנימציה והסופר-הירוז התקדם רבות מאז ש"משפחת סופר-על" החדשני לזמנו יצא לאקרנים לפני עשור, אך פרק ההמשך לא השכיל ליישר עם כך קו. בראד בירד אמנם עדיין ידע כיצד לטפל ביד אמן בדינמיקה המשפחתית, וכל הקטעים העוסקים בכך מרגשים, חכמים ומצחיקים, אבל שאר הסרט צפוי למדי ונראה כמו לא יותר מאשר העתק דהוי של המקור.

      (רותם יפעת)

      16. מכוניות 2 (2011. בימוי: ג'ון לאסטר)

      הסרט האחרון שביים ג'ון לאסטר בפיקסאר לפני עזיבתו בבושת פנים הוא גם התוצר של האולפן שמתהדר בציון הכי נמוך ברוטן טומטוז. בעוד הפרק הראשון בסדרת "מכוניות" היה מעניין הודות לעולם הייחודי שהוא ייצר, השני ניסה ליצוק ליקום הזה משהו נוסף באמצעות שילובה של עלילת ריגול בינלאומית. זה לא עובד בשום צורה, מה עוד שבניסיון להוריד ככל האפשר את גיל קהל היעד הפוטנציאלי, העלילה התגלתה כפשטנית להחריד.

      (רותם יפעת)

      15. מוצאים את דורי (2016. בימוי: אנדרו סטנטון)

      כמו "משפחת סופר-על 2" ו"בית ספר למפלצות", גם ההמשכון של "מוצאים את נמו" לא זכה להערכה מיוחדת, אבל הוא חביב למדי ומוכיח שבין קלאסיקות בלתי נשכחות וכישלונות מאכזבים, פיקסאר מסוגלים גם ליצור סרטים שהם נחמדים מאוד - לא יותר, אבל לא פחות.

      כמו ברבים מן הסרטים המאוחרים של האולפן, גם כאן עומדת במרכז העלילה דמות נשית: דורי, הדגה שהיתה משנית בסרט הראשון וכאן כבר הופכת לגיבורה, ואנו עוקבים אחריה בעודה מחפשת את אביה ואת אמה. בדרכה היא תפגוש גלריה עשירה להפליא של דמויות, שכולן כתובות, מעוצבות ומדובבות נהדר. אז אמנם הלהיט הזה אינו עמוק במיוחד, אבל בהחלט נעים לצלול לתוכו ולהשתכשך בו.

      (אבנר שביט)

      מוצאים את דורי (יח"צ)
      מתוך "מוצאים את דורי" (צילום: יח"צ)

      14. באג לייף (1998. בימוי: ג'ון לאסטר)

      תסמונת האלבום השני, גרסת פיקסאר - מדובר בסרט חביב לגמרי שדי נשכח עם השנים, חי בצילו של "צעצוע של סיפור" והיום מוזכר בעיקר בהקשר לדו קרב שלו עם "עבודת נמלים", הסרט הראשון של המתחרים מדרימוורקס. "באג לייף" כבר בן 21 והאנימציה שלו מלכתחילה היתה מראש סוג של ניסוי כלים בטכנולוגיה מתפתחת במהירות, אז מובן מאליו שלא הכל בו שרד את פגעי הזמן. הרקעים והסביבות לא ממש מרשימים, והדמויות קשות ומבריקות ממש כמו כוכבי "צעצוע של סיפור".

      אך בזכות דמויות מלאות חיים, סיפור בנוי היטב וכמות מכובדת של רגש ויצירתיות, עדיין יש בסרט חן. בשעתו, הוא היה ההוכחה שלאנשים האלה מפיקסאר יש עוד משהו להציע מעבר לסיפורי צעצועים. בפרספקטיבה של שני עשורים של הצלחות, "באף לייף" אינו יצירה קולנועית מרשימה במיוחד, אבל כאגדת ילדים חמודה עם קצת ערך חברתי, היא עדיין עובדת.
      .
      (נעמה רק)

      13. מכוניות (2006. בימוי: ג'ון לאסטר)

      בין 2003 ל-2010, בכל שנה בה הוציאה פיקסאר סרט עלילתי ארוך חדש, היא גם זכתה באוסקר - למעט 2006, אז "מכוניות" הפסיד ל"תזיזו ת'רגליים". הפסד זה מסמל את הבוז התקשורתי, הממסדי והציבורי לסדרת הסרטים הזו, שתמיד נתפסה כנחותה. רבים אף אמרו כי הסיבה היחידה שהאולפן מתחזק אותה היא בשל המוצרים הנלווים שלה, מכוניות צעצוע וכדומה, המניבים לה מאות מיליוני דולרים.

      אך האמת היא שסרטי "מכוניות" דווקא קסומים למדי, ולמרות העיסוק בכלי רכב, גם אנושיים ביותר. ההסתייגות היחידה שאפשר לומר עליהם זה שבניגוד לתוצרים האוניברסליים של פיקסאר, כאן מדובר בסרטים שממש מזקקים לתוכם את האופי האמריקאי, אבל זה נכון גם לגבי הרבה יצירות קולנועיות אחרת הנחשבות כיום לקלאסיקות עולמיות, וממש לא מבטל את ערכם. המשובח בהם הוא כמובן הפרק הראשון בסדרה, שגם מציג את פול ניומן בתפקיד הדיבוב היחיד שלו בסרט אנימציה, ולמעשה בעבודתו הקולנועית האחרונה.

      (אבנר שביט)

      12. משפחת סופר-על (2004. בימוי: בראד בירד)

      15 השנים שחלפו מאז "משפחת סופר-על" הקהו מעט את הצלחתו האדירה. כיום, סרטי גיבורים שמודעים לעצמם ולעולם בו הם מתקיימים הפכו כבר לכמעט קלישאה. אלא שהיצירה הנהדרת של בראד בירד ראתה את הנולד ארבע שנים לפני הסרט הראשון ביקום המורחב של מארוול, וידעה לפרק את הז'אנר בתקציבים צנועים הרבה יותר.

      גם בצפיות חוזרות, מרתק לגלות כמה חכם הסרט בניתוחו את השלכות קיומם של גיבורי-על בעולמנו - ההרס והחורבן שהם מותירים, המתיחה של כללי הטוב והרע וההשפעות של כל אלה על חייהם הפרטיים. החלק האחרון הוא זה שמבדיל גם כיום את "משפחת סופר-על" מיצירות אחרות בז'אנר, והופך אותו לדרמה קומית משפחתית נהדרת, עם ובלי כוחות על טבעיים.

      (אילן קפרוב)

      11. מוצאים את נמו (2003. בימוי: אנדרו סטנטון)

      בסרט החמישי שלהם, פיקסאר העניקו לראשונה את שרביט הבימוי למי שגם כתב את התסריט: אנדרו סטנטון. לכאורה מדובר בפרט שולי, אבל הוא מסביר איך זה שמדובר באחד הסרטים הכי אישיים ומרגשים של האולפן, וזאת למרות למרות התרחשותו במרחב עצום בסדר הגודל של האוקיינוס.

      הייחוד של הסרט מתחיל באופיין של הדמויות הראשיות: אב יחידני ודאגן, שחובר לדגה עם מצב קוגניטיבי ייחודי - יש לה זיכרון של דג. שני הגיבורים המעט חריגים יוצאים למסע מצחיק ומפחיד, שמפתיע בכל פעם מחדש. החיבור בין האב החששן לדגה שלא זוכרת מייצר קומדיה רומנטית בתוך סרט מסע לילדים: דבר שנדמה כי רק פיקסאר יכולים לעשות.

      (רותם יפעת)

      10. קוקו (2017. בימוי: לי אנקריץ' ואדריאן מולינה)

      הסרט המקורי האחרון עד כה של פיקסאר - אחריו בא ההמשכון ל"משפחת סופר-על 2", ובקרוב כמובן גם הפרק הרביעי ב"צעצוע של סיפור". ייתכן שמיקומו הנמוך יחסית נובע מהיותו כה טרי בזיכרון, ובעוד כמה שנים הוא כבר יטפס גבוה יותר בקאנון, שכן מדובר ללא ספק בפנינה על-זמנית.

      פיקסאר שוב הצליחו לעשות כאן את הלא ייאמן, בכמה מובנים שונים: גם לגעת לראשונה בתרבות המקסיקאית באופן שלא עורר שום האשמות על חוסר תקינות פוליטית או ניכוס תרבותי; וגם לעסוק בפולחני המוות של המדינה באופן מלא חיים. "קוקו" מתפקע מצבעים, שירים, דמויות ורגשות, ואף שהוא מתרחש ברובו בעולם המתים, מובטחים לו חיי נצח.

      (אבנר שביט)

      9. בית ספר למפלצות (2013. בימוי: דן סקנלון)

      אחד הסרטים הכי ייחודיים במכלול היצירה של פיקסאר. גם כי הוא הפריקוול היחיד שלהם עד כה, ועלילתו מתארת את האירועים שקדמו ל"מפלצות בע"מ", ובעיקר בגלל תפיסת העולם שנמצאת ביסודו. תפיסה זו חריגה יחסית לסרטי ילדים, ובכלל מהווה אנטיתזה למנטרה שהוליווד מאז ומעולם מנסה למכור לנו, לפיה כדי להצליח ולהגשים חלומות, די בעבודה קשה ובאמונה עצמית.

      כאן, אנחנו לומדים יחד עם גיבור הסרט שאין בכך אמת, וחריצות וביטחון עצמי לא בהכרח יביאו אותך למחוז חפצך. עם זאת, הם בהחלט יוכלו לעזור לך להגשים את עצמך, ולגלות שהאושר וההצלחה נמצאים במקום שלא ידעת על קיומו. זה נכון לדמות הראשית כאן, מייק, שחולם להיות מפחידן מן המניין, וזה תקף גם לגבי כל הצופים והצופות. כאן טמונה גם תמצית הקסם של פיקסאר: אצלה, גם סרט על בית ספר להפחדה יכול לדבר לכל אחד.

      (רותם יפעת)

      בית ספר למפלצות (יח"צ)
      מתוך "בית ספר למפלצות" (צילום: יח"צ)

      8. מפלצות בע"מ (2001. בימוי: פיט דוקטר)

      אנחת רווחה נשמעה בקרב מעריצי פיקסאר כשהתברר בשנה שעברה כי פיט דוקטר יחליף את ג'ון לסטר כמנכ"ל החברה. הקולנוען הכישרוני, שהוכיח את עצמו שוב ושוב כיוצר עם יושרה וקול אמנותי ייחודי, החל את דרכו כבמאי בסרט הזה, קומדיה קטנה לכאורה עם לב ענק וקהל מעריצים נאמן (לרבות כותבת שורות אלה, שיודעת אותו בעל פה). גם כאן יש עולם כמו-אנושי עם טוויסט פנטסטי, ובתור כזה הוא מציג בניית עולם עשירה ומהודקת יותר מהרבה סרטי ילדים אחרים שניסו לעשות זאת.

      סוד הקסם הוא לא רק ההמצאות, לא רק אוסף דמויות המשנה המעולות, גם לא האנימציה החדשנית שעדיין נראית נהדר עשור וחצי אחר כך, ואפילו לא הסיפור הקצבי שלרגע לא עוצר לנוח. מקור ההצלחה הוא מערכות היחסים המרגשות באמת, הן זו של סאלי והתינוקת האנושית בו, והן בין שני השותפים לדירה שקרובים זה לזה יותר מזוג נשוי ועדיין נשארים אפלטוניים, הרבה לפני שברומנס נהייתה מילת באזז שחוקה. אה, וזו גם אחת הקומדיות הכי מצחיקות שפיקסאר אי פעם עשו, עם דיבוב מושלם באנגלית וגם בעברית.

      (נעמה רק)

      7. וול-אי (2008. בימוי: אנדרו סטנטון)

      למעלה מעשור אחרי יציאתו, הדבר המדהים באמת ב"וול-אי" הוא לא האומץ לשים נושא כמו איכות סביבה במוקד של סרט מצויר, אלא העובדה שהלהיט זוכה האוסקר הציב במרכזו גיבור שכמעט ואינו מדבר.

      הרי סרטי אנימציה מלאים רובם ככולם בדמויות שלא מפסיקות לשוחח בקדחתנות, כחלק מהתובנה שהן צריכות "להחזיק" את הצופים, הצעירים לרוב. חמש שנים לפני גרוט ב"שומרי הגלקסיה", הגיע אנדרו סטנטון והוכיח שגם דמות עם אוצר מילים מוגבל יכולה לכבוש את ליבנו, אפילו אם היא הדמות הראשית, אפילו אם היא רובוט. אך בתוך המכונה הקטנה הזאת פועמים לב, סקרנות, יופי ונחישות לעשות טוב, המוכיחים שאף פעם לא מאוחר לתקן, וטוענים אותנו מחדש באופטימיות עצומה בכל צפייה חוזרת.

      (אילן קפרוב)

      מתוך הסרט וול-E (imdb)
      מתוך "וול-אי" (צילום: יח"צ)

      6. צעצוע של סיפור 2 (1999. בימוי: ג'ון לאסטר)

      כיאה להיותה סדרת הסרטים הכי עקבית באיכותה של פיקסאר, שלושת סרטי "צעצוע של סיפור" מדורגים כאן בהפרש צמוד ביותר. אז למה דווקא השני התמקם הכי נמוך מבין השלושה? אולי במקרה, ואולי כי הוא נופל איפשהו באמצע בין שני גבהים. הראשון הוא הרי הראשון אי פעם, האח הבכור והמרשים שגרם לכולנו להתאהב באולפן הצעיר ובאנימציה ממוחשבת - והשלישי הוא שיא רגשי שובר לב עבור המוני ילדים שגדלו על וודי, באז וחבריהם, וסרט שזכה להצלחה היסטרית בכל חזית.

      בין שני אלה, נמצא הסרט הקטן הזה, עוד סיפור חמוד וחכם על צעצועים שמחפשים מקום בלבו של ילד שלא מפסיק להשתנות. לרגעים, "צעצוע של סיפור 2" אפילו התעלה על קודמו, עם כמה סצנות מבריקות ורעיונות מעניינים, שהבעיה היחידה איתם הוא שהסרט השלישי אשכרה מממש אותם. בקיצור, זה אולי לא סרט חובה, אבל לחלוטין שווה צפייה, ולו רק בגלל השיר המרסק של ג'סי.

      (נעמה רק)

      5. צעצוע של סיפור 3 (2010. בימוי: לי אנקריץ')

      הפרק האחרון עד כה בסדרת "צעצוע של סיפור" היה כה מושלם עד שרבים ורבות תהו למה צריך פרק נוסף בסדרה. ובכן, את זה נגלה בקרוב. בינתיים ניזכר בהתרגשות בחלק השלישי שלה. גם בו פיקפקו בזמנו, אך הוא הצליח להשתוות ברמתו לשני הפרקים שקדמו לו, ואולי אף להתעלות עליהם - תלוי את מי שואלים. במצעד שלנו, הוא הקדים בשלוש נקודות את הפרק השני בסדרה אך הפסיד בנקודה לפרק הראשון, שכזכור גם היה הסרט הראשון של פיקסאר, וגם הסרט העלילתי הארוך הראשון באנימציה ממוחשבת, כך שאולי השיג את הניצחון מטעמי נוסטלגיה והכרה בערכו ההיסטורי.

      כך או כך, זה כמובן לא מונע מ"צעצוע של סיפור 3" להיחשב כאחד מן התוצרים הטובים של פיקסאר, ובכלל כאחד מסרטי האנימציה המשובחים של העשור - ולבטח אחד הבוגרים והקודרים שבהם. דמותו של הדובון הסדיסט לוצו שמככבת בו היא ככל הנראה המרושעת ביותר בגלריית הדמויות העשירה שהאולפן הוציא תחת ידו, מה שמוכיח כי סרטיו יכולים לככב לנו בחלומות, אבל גם בסיוטים.

      (אבנר שביט)

      צעצוע של סיפור 3 (יח"צ)
      מתוך "צעצוע של סיפור 3" (צילום: יח"צ)

      4. צעצוע של סיפור (1995. בימוי: ג'ון לאסטר)

      נוסטלגיה הפכה ברבות השנים למושג שנזרק בהקשר של כל דבר שמזכיר לנו משהו אהוב. מעטים המקרים בהם המובן המקורי שלו - כאב שנוצר מתוך געגוע - באמת בא לידי ביטוי במלוא הכוח. זה קרה ב"צעצוע של סיפור", וזאת בזכות חדר הילדות עם הצעצועים הישנים, תמימות הילדות, וההבנה שכל אלה חולפים כל כך מהר. כמה אומץ צריך כדי להפוך את כל אלה לסרט, בטח כשהוא הראשון של אולפן אנימציה.

      במובנים רבים, "צעצוע של סיפור" הוא דמותה של המהפכה שהביאה פיקסאר לעולם - סרטי אנימציה רב שכבתיים ושופעי תובנות, שמכילים מסרים המכוונים לילדים ומבוגרים גם יחד. וודי, באז, רקס וסלינקי אמנם נלחמים על רלוונטיות בעולם משתנה, אבל מעל הכל הם מזכירים לנו כמה קצרה הדרך בין הילדות לבגרות, וכמה היא מוערכת רק בדיעבד.

      (אילן קפרוב)

      3. רטטוי (2007. בימוי: בראד בירד)

      להגיד שיצירה על חיות מדברות מתגלה במפתיע כאנושית ביותר זו כבר קלישאה ענקית בעולם שאחרי "בוג'אק הורסמן", אבל יש קלישאות שחייבים לחזור עליהן מדי פעם. "רטטוי" הוא סרט מופת מרגש בגלל ההומניות שלו והמסר המובהק בעד הזדמנות שווה גם למי שמגיעים מהרקע הכי פשוט ולא שגרתי. הסיפור על רמי, העכברוש הגאון, הוא גם הסיפור על לינגוויני המבולבל שכל כך קל לאנשים לא להבחין בו - וגם הסיפור של קולט, שעשתה הכל נכון רק כדי שפעם אחר פעם יזלזלו בה וידלגו עליה כי אין לה את הכרומוזום הנכון. וכן, זה גם הסיפור של המבקר שרק רוצה שירגשו אותו, לא מתפשר על פחות ומהמר על כל הקופה כשרגע האמת מגיע. ומעל הכל: זה סיפור על עכברוש מבשל, אז מי ציפה שהוא יהיה אחד מסרטי האנימציה הגדולים אי פעם?

      זה אחד הסרטים הבוגרים וחכמים ביותר של האולפן, קסום ופשוט כמו שהוא מלא בניואנסים, עם דמויות עמוקות ומורכבות שמסרבות לנגן על תו אחד (טוב, אולי חוץ מהנבל). הוא יפה כמו גלויה ונע בכל כך הרבה חן ואלגנטיות, שקשה להסיר ממנו את העיניים גם אם סתם נפלתם עליו במקרה. כדובדבן אחרון בקצפת נמצא הסיום המושלם, עם סצינה אחת שהפכה לקלאסיקה כמעט מיידית. מה חבל שזה סרטו הגדול באמת האחרון של הבמאי בראד בירד, אבל אנחנו עדיין מחכים בסבלנות.

      (נעמה רק)

      רטטוי (יח"צ)
      מתוך "רטטוי" (צילום: יח"צ)

      2. למעלה (2009. בימוי: פיט דוקטר)

      לא רק ש"למעלה" זכה באוסקר לסרט האנימציה הארוך ולמוזיקה המקורית הטובה ביותר, הוא גם היה מועמד לפרס התסריט המקורי ולפרס הסרט באורך מלא הטוב ביותר, ובעולם מושלם, עשר דקות הראשונות שלו היו זוכות באוסקר לסרט הקצר הטוב ביותר: אלה מגוללות את סיפורו של זוג אוהבים מילדות ועד זקנה, כשבמקום מילים אנו מקבלים בלונים. מדובר באחד הקטעים המרגשים ביותר שנראו על מסך הקולנוע, ולא רק בתוצרים של פיקסאר, אלא בכלל.

      מובן גם שהפתיח המרגש משרת את המשך הסרט, ובונה בצורה מבריקה את דמות הגיבור: קשיש נרגן שרק רוצה להגשים את המשאלה של אהובתו המנוחה. כמיטב המסורת של פיקסאר, בדרך להגשמת החלום הוא יגלה דבר או שניים על עצמו, ויפגוש ילד חביב ומגושם, כלב מדבר וציפור אקזוטית, המרכיבים יחדיו את אחת מגלריות הדמויות הכי עשירות ומלאות צבע ואופי בתולדות האולפן.

      (רותם יפעת)

      1. הקול בראש (2015. בימוי: פיט דוקטר)

      רוב קרבות המיקום במצעד היו צמודים ביותר: בין מקום חמש לשש מפרידה נקודה, ובין מקומות ארבע לחמש ושלוש לארבע - שלוש נקודות. לעומת זאת, הקרב על הצמרת הוכרע בקלילות: "הקול בראש", המציג את סיפורה של ילדה העוברת דירה עם משפחתה וחווה משבר נפשי, ניצח בפער של שמונה נקודות. במונחים של כדורגל, הוא זכה באליפות כמה מחזורים לפני תום העונה, והאמת שהתואר היה מונח בכיסו עוד כשיצא עם כל המתמודדים לדרך.

      כפי שהכתוב במצעד ממחיש, היו לפיקסאר שלל הישגים אמנותיים, אבל אף אחד מהם לא משתווה למה שעשו פה. הצורה בה הם חודרים לראשה של הגיבורה, ובכלל לתודעה האנושית, היא כה מורכבת, כה כואבת, כה הומנית וכה מצחיקה ומלאת הבעה ורגש, ש"הקול בראש" הוא לא רק התוצר הכי טוב של האולפן, אלא גם מועמד לגיטימי לתואר סרט העשור; כזה שאין מנוס אלא להדביק אליו את הביטוי המאוס "החיים עצמם", כי זה מה שהוא.

      בעוד עשור, כשוודאי יערכו פעם נוספת מצעד שכזה, מעניין יהיה לראות אם פיקסאר תצליח או אפילו תנסה להוציא תחת ידיה סרט שיתעלה מעל "הקול בראש" וידיח אותו מצמרת הדירוג. זה לא יהיה קל.

      (אבנר שביט)