"וואן" הבריטית היא דוגמה חריגה לתחנת רדיו שהצליחה להישאר רלבנטית וחשובה גם בעידן הדיגיטלי. גם בתקופה שבה צעירים נוטשים את הרדיו, זוכה התחנה מבית ה-BBC לרייטינג יומי של כמה מיליוני מאזינים. מעבר לזה, היא עדיין מצליחה להיות חלק משמעותי בקביעת סדר היום של עולם המוזיקה ולייצר להיטים. לכן, כשיצא "Medellin", הסינגל הראשון מתוך האלבום החדש של מדונה, ורדיו וואן החליטו שהוא לא ראוי לניגון, הדבר הפך לשיחת היום. ברדיו וואן הסבירו את ההחלטה בכך שהשיר לא מתאים לקהל היעד שלהם, שמורכב בעיקר מצעירים. מדונה בתגובה אינסטינקטיבית האשימה את התחנה בגילנות (Ageism), כלומר באפליה על רקע גיל.
ההחלטה של רדיו וואן הייתה עניינית ונכונה. למרות שהוא מארח את כוכב הרגאטון החם מאלומה, "Medellin" הוא אכן אינו להיט ולא שיר שמדבר לצעירים. יעידו על כך שאר תחנות הפופ בעולם שהתעלמו ממנו, שירותי הסטרימינג שלא הכניסו אותו לפלייליסטים של הלהיטים החמים והכישלון הקולוסאלי של השיר במצעדים. למרות זאת, התגובה של מדונה וההאשמה בגילנות היו אלו שתפסו את מירב תשומת הלב. הטענה שמלכת הפופ מופלית בגלל שהיא זקנה זכתה לסיקור נרחב בתקשורת וברשתות החברתיות, שהאמינו למדונה וצלבו את רדיו וואן על ההחלטה.
מאותו רגע, החלה מדונה בת השישים - במה שנראה כמו סוג של אסטרטגיה שיווקית - לזעוק "גילנות" בכל הזדמנות. מדונה מזייפת באירוויזיון? גילנות. מדונה עושה בכוח מוזיקת טראפ? גילנות. הכרטיסים לסיבוב ההופעות שלה נמכרים בעצלתיים? גילנות. הנושא הגיע לשיא לאחר שהמגזין של הניו יורק טיימס יצא בכתבת שער ענקית עליה תחת הכותרת "Madonna at Sixty". לצורך הכנת הכתבה, ליוותה הכתבת את מדונה במשך כמה חודשים והתוצאה נראתה מאוד מרשימה. עם זאת, מדונה פחות התרשמה. "נראה שאי אפשר לשנות את החברה", כתבה בחשבון האינסטגרם שלה. "הכתבת הוזמנה אל עולמי, אבל במקום להתמקד במה שחשוב היא כתבה על הבגדים שאני לובשת ועל הגיל שלי. משהו שהיא לא הייתה עושה אם הייתי גבר. אני מצטערת שביליתי אפילו חמש דקות איתה. אני מרגישה שאנסו אותי. כאחת שנאנסה בגיל 19, אני מרשה לעצמי להשתמש באנלוגיה הזאת. מוות לפטריארכיה".
מדונה כבר הובילה בעבר כמה מהפכות חברתיות. ביניהן ניתן למצוא את המהפכה המינית, הפמיניזם המודרני, המחאה נגד הממסד הדתי ואחר כך הרפובליקני, והכנסת הגייז למיינסטרים. אפשר לשער שגם את נושא הגילנות היא תצעיד קדימה ותהיו בטוחים שזוהי תחילתו של השינוי. הבעיה מבחינת מדונה שהיא אמנם העלתה את הנושא לסדר היום, אבל כשמתייחסים עניינית ל"מאדאם X", אלבומה החדש, מגלים שנושא הגילנות כלל לא עולה באלבום הזה. לפחות לא באופן ישיר.
את "מאדאם X" מדונה יצרה בעיקר בפורטוגל, שם היא חיה לאחרונה, תוך כדי שהסתכסכה שם עם כל מי שזז. השהות בפורטוגל הכניסה את מדונה חזק למוזיקה הלטינית, כשאמנים פורטוגלים ודרום אמריקאים מככבים במחצית האלבום עם קטעי רגאטון, טראפ לטיני ופופ לטיני. החצי השני מוקדש לקטעי טכנו-פופ אפלים, בעלי גוון פוליטי, שמדונה יצרה ביחד עם המפיק הצרפתי הוותיק מירווייז (Mirwais).
כך, אחרי הפתיחה של "Medellin", אנחנו עוברים לשני קטעי קונספט מדונאיים משהו. הראשון נקרא "Dark Ballet" והוא שילוב של בלדת פופ עם השפעות אייטיזיות, מלוות בפסנתר נוגה ומילים מתיימרות על מצב העולם. דקה וארבעים לתוך השיר, הפסנתר משתלט עליו והוא עובר מסולמות של מוזיקת פופ לכאלו של מוזיקה קלאסית. בהמשך, ה"באלט" עובר עוד אבולוציה לקטע קברטי ביזארי עם מדונה ששרה באפקט ממוחשב ואז חוזרת לשיר בקולה הרגיל, בתיאטרליות מפחידה. ה"באלט השחור" הוא אחד הקטעים הסוחפים של מדונה מזה שנים והוא כמעט מספיק כדי לנטרל את כל הספקות באשר ליכולת של מדונה ליצור מוזיקה מושלמת, כמו פעם.
אם עוד נותרו ספקות כאלו, הן מבוטלות לחלוטין בקטע הבא, השלישי באלבום, שנקרא "God Control". שם השיר הוא משחק עם הביטוי "Gun Control" ואם אומרים אותו מהר, אפשר באמת להתבלבל. "God" הוא קטע אפוסי מהפנט שהוא שילוב של מדונה של "Erotica" עם זאת של "Vogue", כל זה מתובל בהפקת דיסקו תזמורתית ממוחשבת, שנשמעת כמו קטע קלאסי של הפט שופ בויז. "God Control" הוא מבריק ומדהים ולא ברור למה השיר הזה לא היה הסינגל הראשון מהאלבום. הקטע הכי טוב של מדונה ששמעתי מאז הניינטיז. 6:19 דקות מטורפות שנתקעתי עליהן בלופ חצי יום עד שהצלחתי להמשיך הלאה.
שלושת הקטעים הראשונים באלבום הופקו ונכתבו ביחד עם מפיק הטכנו הצרפתי מירווייז, מי שבעשור הראשון של המילניום הפך למפיק הצמוד של מדונה. בעשור ההוא, מירווייז עזר להמציא את מדונה מחדש. הוא חבר אליה כשהיא היתה כבר בת 40, כוכבת הפופ הגדולה בהיסטוריה, בעוד הוא היה בן 38 ואנונימי לחלוטין. זה היה העידן שבו צצו היורשות הראשונות של מדונה, בריטני ספירס וביונסה, וביחד עם מירווייז מדונה הלכה צעד קדימה מהפופ הפרובוקטיבי שלה, אל הפופ הפוליטי והבוגר, שקיבל ביטוי בעיקר באלבום המרתק "American Life".
Madonna - God Control
בגיל 50 מדונה נטשה את מירווייז והנה בגיל 60 היא קוראת לו שוב. זה קורה אחרי שאלבומה הקודם, "Rebel Heart" המבולבל כשל. כמו בפעם הקודמת, גם הפעם מירווייז נקרא לדגל כדי להצעיד את מדונה קדימה. ומירווייז עושה עבודה מדהימה. ההרמוניה ביניהם מושלמת וניכר שהוא יודע איך להוציא את מדונה הכי טוב שאפשר. למרבה הצער, הוא כתב והפיק עם מדונה רק חלק מהאלבום. חמישה מתוך ששת השירים הפותחים ואז עוד כמה שירים בשליש האחרון של האלבום, שכולל בסך הכל 15 קטעים.
הקטעים בלי מירווייז הם משהו אחר לחלוטין. הקטע הרביעי באלבום, "Future" ביחד עם קוואבו, הופק על ידי דיפלו. זה קטע טוב, שיר עם מסר הומני יפה. זהו השיר השני שמדונה ביצעה על בימת האירוויזיון בתל אביב, בהופעה שבסופה זוג התהלך יד ביד, אחד עם דגל ישראל על גבו, השני עם דגל פלסטין. מה שכן, למרות שזה קטע טוב, יש תחושה שהוא קצת תלוש מרצף ההפקות של מירווייז, שחוזר לשני שירים נוספים לאחריו.
הראשון הוא "בטוקה" המקושקש ואחריו "Killers Who Are Partying" המצמרר. השיר, בעל הליווי המינימליסטי, הוא שיר שבו מדונה מזדהה עם כל המוחלשים והמדוכאים של העולם, כולל עם ישראל. "אני אהיה גיי", היא שרה בשורה הראשונה של השיר, "אם ישרפו את הגייז". בצורה דומה היא ממשיכה בהזדהות עם אפריקה, עניים וילדים לפני שהיא פוצחת בבית השני. "אני אהיה האיסלם", היא חוזרת, "אם האיסלם יהיה שנוא". את התמיכה באיסלם היא מאזנת במשפט הבא, אז היא שרה: "אני אהיה ישראל, אם ישראל תהיה כלואה". בתמיכה הזאת בישראל מדונה מצטרפת למוריסי ולניל טננט מהפט שופ בויז, אמנים שכמו מדונה מקושרים תדמיתית לצד הליברלי של המפה הפוליטית. כמו מדונה, גם אלו הביעו בשנים האחרונות תמיכה פוליטית מובהקת בישראל, אם בשיריהם ואם בהצהרות מחוץ להם.
Madonna, Quavo - Future
אחרי "Killers" מגיעים שלושה קטעים בלי מירווייז, קטעי פופ לטיני חביבים. מי שהרים גבה לגבי החיבור של מדונה עם מוזיקה לטינית, צריך להיזכר שהאלבום הראשון של מדונה הופק על ידי מפיק ההאוס-לטינו הפורטו-ריקני ג'ליבין בניטז, כך שהז'אנר לא זר לחלוטין למדונה. ועוד לא דיברנו על "La Isla Bonita". הקטעים האלו הם חמודים, אבל הם לא אלו שמשאירים כאן את החותם.
הבדלי העניין והאיכות בין הקטעים הלטיניים לאלו עם מירווייז ממש מורגשים, וכשזה חוזר בקטע העשירי, "Extreme Occident", אנחנו זוכים בשיר עם המילים הכי מעניינות באלבום. מדונה מספרת בו על ההתפתחות האישית, הפוליטית והחברתית שלה. היא מתחילה את השיר בכך שהיא מספרת שבעבר הייתה ימין קיצוני וגם שמאל קיצוני, דברים שכמעט שכחנו. אז היא היתה החלום הרטוב של אמריקה הרפובליקנית של עידן רייגן. לא מאמינים? לא צריך לפשפש יותר מדי בדיסקוגרפיה שלה כדי להיזכר שבאייטיז היא היתה בתחילה "הנערה החומרנית" ואחרי זה היא היתה זאת שהטיפה נגד הפלות ב"Papa Don't Preach". עכשיו היא מרגישה שזה רודף אחריה והיא מנסה לכפר על זה.
אחרי כל הערבוביה הלטינית/פוליטית הזאת, האלבום מסתיים עם "I Rise", השיר היחידי באלבום שמנסה לישר קו עם הפופ העכשווי, איפה שרבים רוצים למצוא את מדונה. את השיר מדונה כתבה עם בריטאני האזארד, הכותבת הצעירה שאחראית על כמה מהלהיטים הגדולים ביותר של השנתיים האחרונות. בין הקטעים שהאזארד כתבה ניתן למצוא את "Havana" של קמילה קאבלו, "Girl Like You" של מארון 5, "Feels" של קאלבין האריס ו"Swish Swish" של קייטי פרי, כך שאתם יכולים להבין שמדובר בכותבת הכי תותחית כיום בפופ. הקטע הזה הוא הזדמנות מצוינת לבחון האם הגילנות שמופנית כלפי מדונה רלבנטית. האם אישה שתחגוג בקיץ יומולדת 61 יכולה לבצע שירים של כותבת ששיריה מבוצעים בדרך כלל על ידי כוכבי השעה? ובכן, "I Rise" הוא אחלה שיר. מדונה נשמעת בו מצוין והיא משאירה עם השיר הזה תחושה שכל מי שכבר הספיד אותה, הולך לקבל משהו סופר-רלוונטי באלבום הבא שלה. לא שלאלבום הזה חסר, כן?
