"האנשים היחידים שמעניינים אותי הם המטורפים. אלה המטורפים לחיות, מטורפים לדבר, מתאווים לכל הדברים בו זמנית, אלה שלעולם אינם מפהקים או אומרים דבר נדוש אלא בוערים, בוערים, בוערים כמו זיקוקי נרות רומאיים על פני הלילה" - ג'ק קרואק, בדרכים (תרגום: שאול לוין)
בסרטו המקסים של מרטין סקורסזה "הוגו" מ-2011, הולכים שני גיבורי הסרט הוגו ואיזבל על גדות נהר הסיין בפריז, כשמאחוריהם קתדרלת הנוטרדאם במלוא תפארתה. איזבל מספרת שהוריה המאמצים מסרבים לתת לה ללכת לקולנוע, דבר שנשמע להוגו כמו התעללות של ממש. הוא מספר לה כיצד אביו המנוח היה לוקח אותו לקולנוע. "אבא שלי סיפר לי על הסרט הראשון שראה אי פעם", הוא אומר, "הוא נכנס לחדר חשוך, ועל מסך לבן הוא ראה טיל עף אל תוך העין של האיש בירח. הוא נכנס היישר פנימה. הוא אמר שזה היה כמו לראות את החלומות שלו מתגשמים באמצע היום". זה היה שיר האהבה שכתב סקורסזה לעולם הקולנוע, עם התמקדות והוקרה ספציפית לז'ורז' מלייס, אחד מחלוצי הראינוע, ומי שנחשב לסנדק של סרטי הפנטזיה, האשליה והמד"ב (מי שבמקרה פספס את "הוגו" הנהדר, מוזמן לסור ממש כרגע לנטפליקס הקרוב לביתו ולהשלים את הצפייה).
שמונה שנים אחרי כן ומרטין סקורסזה סיים סוף סוף את העבודה על הסרט המשותף עם בוב דילן, שמתעד את מסע ההופעות הלא-פחות-ממושלם של המוזיקאי, יחד עם להקת אול-סטאר ורסטילית שליוותה אותו במשך שנתיים במין קרנבל ויזואלי-מוזיקלי ברחבי ארצות הברית. לסקורסזה הייתה גישה מלאה לחומרי ארכיון מרתקים, בנוסף לראיונות עם משתתפי הטור המקורי ודילן עצמו - אבל הוא בחר לפתוח את הסרט דווקא עם דמותו של ז'ורז' מלייס, אותו במאי קולנוע שהילל ב"הוגו". הפעם זהו מלייס האמיתי, בקטע מסרטו "האישה הנעלמת" מ-1896, בו הקולנוען עצמו מגלם קוסם שמעלים את העוזרת שלו (ז'אן ד'לסי, אשתו של מלייס) באמצעות טריק פשוט - חלק יקראו לזה "עריכה", חלק, כמו סקורסזה, יקראו לזה "קסם קולנועי".
כך סקורסזה קורץ לצופה המרוכז כבר עם שוט הפתיחה של הסרט שיש כאן איזשהו טריק, ונותן לצופים את האפשרות לבחור אם להציץ מאחורי הפרגוד ולגלות איך נוצרת האשליה - או פשוט להתרווח במושב וליהנות מהקסם. מכאן והלאה מתחיל הסרט של נטפליקס בעל השם הארוך "Rolling Thunder Revue: A Bob Dylan Story by Martin Scorsese" (בעברית הוא מופיע תחת השם הלקוני "בוב דילן במסע הופעות 1975") בחיפוש אחר האמת והשקר, והפער שנפער בין שני קצוות המציאות עם הזמן. בין אם בחרת בכדור הכחול או האדום - התוצאה מפעימה.
לצופה הקז'ואלי שמתעניין קצת בהיסטוריה של התרבות האמריקנית ומחבב את המוזיקה של בוב דילן מצפה חוויה אדירה. קרוב לשעתיים וחצי של חומרי ארכיון משוחזרים ברמה גבוהה, עם כמה קטעי הופעות של אחד מגדולי המוזיקאים בכל הזמנים בשיא כוחו, כשהוא מבצע קלאסיקות שלו מהסיקסטיז בעיבודים חדשים ומופרעים לצד שירים חדשים מתוך האלבום "Desire" שטרם יצא לאור בזמן סיבוב ההופעות. הוא יורה את המילים מפיו כמו נשק אוטומטי. פולט כל תו כמו פצצת מרגמה. יורק כל הברה כאילו זו תהיה ההזדמנות האחרונה שלו להישמע. אין בו שום זיוף, לא בשירה ולא במסר. "הכל נסלח כשאני רואה את בוב שר. זה כל כך... לא ראיתי בשום מקום כריזמה כמו שלו, לא עד אז ולא מאז", אומרת עליו ג'ואן באאז למצלמה של סקורסזה - והיא לא טועה. מי שראה את דילן מופיע בעשרים השנים האחרונות או יותר, לא יבין מי זה הפרפורמר המהפנט הזה שמתפוצץ על הבמה.
אלא מי שיביט קצת יותר קרוב, ישים לב שלא מדובר בסרט דוקומנטרי רגיל, בעיקר כי הוא לא מתיימר להיות מיצג היסטורי - אלא יצירת אמנות שלמה שעומדת בפני עצמה. או במילים אחרות: הרבה מהדברים שמוצגים בו כסיפורים שקרו באמת - הם שקרים מוחלטים. זה נאמר בפירוש בסרט על ידי בוב דילן עצמו כשהוא מסביר למה הוא עטה על עצמו מסכה בזמן חלק מההופעות בסיבוב המדובר: "אמורות להיות מסכות לכולם. כשמישהו עוטה מסכה, הוא יאמר את האמת. כאשר הוא אינו עוטה מסכה, זה מאוד לא סביר". דילן מדבר בפנים גלויות כשהוא אומר את זה, ומחייך ישר אל תוך המצלמה, כמו מנסה לרמוז: "כל מה שאתם הולכים לראות עכשיו זה שקר".
ואכן, זהו לא דוקו רגיל במובן של חקר האמת. ומצד שני זה גם בהחלט לא מוקומנטרי מהסטייל של "ספיינל טאפ", אלא איזשהו משהו באמצע שטרם ראינו. כאילו לקחו את "דוקו עכשיו!", יחד עם "אמריקן ונדל" ויצקו לתוך סיר יחד עם "מופע שנות השבעים" וקורטוב של "זליג" ו"טניישס די" והוסיפו לזה שעות על גבי שעות של חומרי ארכיון מצולמים והשאירו קצת יותר מדי זמן על הגז. התוצאה מופרעת, חד פעמית ומרתקת לצפייה. שילוב של מחווה קולנועית לאמן האשליות ז'ורז' מלייס במקביל למכתב תודה והערכה למשורר הביט ג'ק קרואק, האיש שדילן טען שמילותיו שינו את חייו. ג'ק היה אוהב את הסרט הזה.
מעריצי דילן כבדים שהניחו את ידם על הסרט הנדיר "רנאלדו וקלרה", אותו ביים דילן בזמן הטור עצמו - יזהו הרבה מקטעי הארכיון בסרט. חלק מהקטעים המתוסרטים מהסרט של דילן, חוזרים בסרט של סקורסזה כקטעים אותנטיים. אלא שלא צריך להיות דילנופיל מומחה כדי להבחין בכמה "טריקים" מלוכלכים מדי של סקורסזה ודילן, שכמו רצו להיתפס ברשת השקרים שלהם. השקר הבולט והמשעשע ביותר הוא כנראה דמותה של שרון סטון, השחקנית ששיתפה פעולה כבר עם סקורסזה ב"קזינו" מוצגת בסרט כמעריצה בת 19 שאיכשהו מצאה את עצמה מאחורי הקלעים עם דילן, שם היא פתחה איתו במין מערכת יחסים מוזרה שנגמרה עם כך שהוא סיפר לה שהוא כתב עליה את "Just Like A Woman" (שהיה כבר אז שיר בן 10 שנים). סביר להניח שרוב הצופים פשוט יראו את הקטע הזה ויתלהבו לגלות את פרט הטריוויה המעניין הזה שאיכשהו נשמר בסוד במשך עשרות שנים. אלא שכל מי שיעשה חיפוש קצר בגוגל יבין שהזמנים לא מתאימים. שרון סטון הייתה ילדה בת 17, והתמונות שבהן היא נראית איתו בסרט פשוט בושלו בפוטושופ. כמו כן, דילן לא הלך להופעה של להקת קיס והתלהב מהאיפור של ג'ין סימונס (חיים וייץ, לחבריו מטירת הכרמל), אלא קיבל את ההשראה לאיפור הפנים שלו מהקומדיה דל'ארטה האיטלקית, משם גם הביא את הרעיון לעטות מסכה על הבמה. בקיצור, במילותיו של נשיא אמריקני חכם אחד: מדובר בפייק ניוז.
הסרט מציג גם את סטפן ואן דורפ, במאי הולנדי (או גרמני, או שוודי, המבטא שלו משתנה כל הזמן) שצילם את כל קטעי הארכיון בסרט, כשניסה בכלל לעשות סרט על הרוח של אזרחי ארצות הברית לרגל 200 שנה למהפכה האמריקנית. כל זה כמובן בולשיט, מדובר בשחקן מרטין פון הייזלברג, וקטעי הארכיון כאמור נלקחו כולם מתוך "רנאלדו וקלרה". סקורסזה ודילן אפילו לא מנסים להסתיר את השקר: בסיום הסרט הייזלברג מקבל קרדיט על התפקיד, בעוד הצלמים המקוריים של קטעי הארכיון גם זוכים לרגע קטן של הוקרה. הייזלברג אגב הוא בעלה של השחקנית בט מידלר, שמופיעה באחד מקטעי הארכיון שהוא כביכול צילם.
חבר הקונגרס ג'ק טאנר, שמספר בסרט על כך שהנשיא קרטר השיג לו כרטיסים לאחת מההופעות של דילן הוא גם דמות פיקטיבית לחלוטין. הפעם אפילו לא מדובר בדמות שדילן וסקורסזה רקחו ממוחם הקודח, אלא פשוט שאלו מסדרה מוקומנטרית של רוברט אלטמן מ-1988 בשם "טאנר 88". זה בערך כמו שסקורסזה היה מלהק את ששון גבאי לגלם פוליטיקאי ישראלי בשם רובי פולישוק. בנוסף להם מוצג ג'ים ג'יאנופולוס, דווקא איש אמיתי שמכהן כיום כנשיא אולפני פרמאונט (האולפן שממנו יצא בין השאר "הוגו" של סקורסזה), כמנהל סיבוב ההופעות של דילן. ג'יאנופולוס הוא איש עסקים ממולח, אבל מעולם לא ניהל שום סיבוב הופעות, ובזמן הטור המדובר של דילן בכלל היה סטודנט באוניברסיטה.
זמן המסך שהולך על הרגעים הפיקטיביים האלה מבוזבז לחלוטין מצד אחד, ומצד שני - "טאנר" כן נותן אינפוט אמיתי, לפחות מהזווית של דילן וסקורסזה, על היחס של פוליטיקאים לאנשי התרבות של שנות ה-70. ג'יאנופולוס לא עבד עם דילן בשום שלב, אבל המידע שהוא נותן על ההפסד הכספי של דילן במהלך סיבוב ההופעות הוא ככל הנראה אמיתי. זו דרך משונה לספר סיפור, אבל זה עובד.
"הסיפור האמיתי מאחורי סיבוב ההופעות המרדני ביותר בכל הזמנים" כפי שהובטח בטריילר הוא הרבה יותר מרדני מאשר אמיתי, אבל זה לא באמת משנה. קטעי הארכיון, שעברו רימסטרינג מדהים ומציגים קטעי הופעה מרגשים לצד אלתורים מאחורי הקלעים של כל חברי הלהקה הנודדת של דילן, הם פשוט חגיגה לעיניים ולאוזניים. הנשים, כצפוי, גונבות את ההצגה - כאשר ג'וני מיטשל, ג'ואן באאז ופטי סמית', כל אחת בתורה, מזכירות שהן הרבה מעבר ל"עזר כנגדו".
הרגעים הטובים ביותר של הסרט, מלבד הביצועים החיים המבריקים, הם הראיונות של דילן של ימינו, נפיל בן 78 שכבר ראה הכל ולא מתרגש מכלום. בפנים גלויות הוא מפוצץ כמה מיתוסים ובז להילה של תקופת פוסט-ויאטנם. דילן מדבר על הכל ובעצם לא אומר כלום. האניגמטיות שלו ממגנטת, מהפנטת ולא משעממת לרגע, בדיוק כמו "המטורפים" שקרואק ליהג לגביהם. כדי להוסיף לטירוף נספר שאת הראיונות של דילן לסרט לא ערך מרטין סקורסזה, אלא מדובר בצילומים ערוכים של שיחה של דילן עם המנהל האישי שלו. כן, סקורסזה לא זכה לראיין את מושא הסרט שלו. מטורף.
בשורה התחתונה מדובר בסרט חובה למעריצי בוב דילן, שכולל את המאסטר האמריקני הגדול בפעולה בשיאו האמנותי, ותופס אותו בצורה מושלמת בכמה מההופעות הגדולות בהיסטוריה של המוזיקה האנושית. זה גם ממתק אמיתי לשמוע אותו מדבר כיום על העבר עם חוש ההומור היבש שלו ("אני לא זוכר מזה שום דבר, זה היה כל כך מזמן שעוד לא נולדתי"), ואף חובב מוזיקה רציני לא יכול לוותר על התענוג הזה. על הדרך, סקורסזה ודילן יצרו כאן גם ז'אנר חדש של קולנוע תיעודי, שמשלב אשליה עם מציאות. מין שיר ביט ארוך ומוסרט, חלקו אמת, רובו בדיה. זה אולי יעצבן חלק מהצופים, ואולי זאת המטרה. ז'אנר שיכול אולי להיוולד רק בתוך הפלטפורמה המלטפת של נטפליקס, אבל למעשה מציג את הדרך המושלמת ביותר לספר את סיפורו האניגמטי של דילן.
קטנה
הסרט נקרא בעברית "בוב דילן במסע הופעות 1975: סרט תיעודי מאת מרטין סקורסזה". התרגום לא נכון, ולא רק בגלל שסיבוב ההופעות נערך גם ב-1976 (25 הופעות בכל שנה), אלא מכיוון שבשם המקורי של הסרט באנגלית נכתב במפורש "סרטו של מרטין סקורסזה על פי סיפור מאת בוב דילן". ייתכן שגם המתרגמים הישראלים של נטפליקס החליטו לזרום עם השקרים בסרט והכניסו עוד יצירה פיקטיבית משלהם רק למען הציבור הישראלי. או, סיכוי טוב יותר, ששוב מישהו נרדם בשמירה במחלקת התרגום של נטפליקס ישראל.