פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עדיין הולך, man

      צילום: Giphy

      הקסטות, העיפרון, הבטריות והזכרונות: חגיגות יום ההולדת ה-40 לווקמן הוציאו אותנו למסע נוסטלגי שהתחיל באייטיז ובינתיים לא תם

      מוזיקאית האינדי עדן עטיה נולדה בסוף שנות התשעים, כמה שנים אחרי שאנשים החלו להיפטר מהווקמנים שלהם. הקסטות נעלמו מהנוף. הדיסקים לקחו שליטה, וה-mp3 הפציע, אבל היא עדיין שומרת אמונים למכשיר. "קיבלתי את הווקמן מדודה שלי", סיפרה, "ובמקביל, השותף שלי מצא ברחוב ארגז עם המון קלטות. הסתקרנתי והשתמשתי בווקמן כדי להאזין להן. היה שם מגוון מוזר של דברים. מוזיקה של דתיים והקלטות של דיפ פרפל. זה היה מעניין להאזין להן בפורמט הזה".

      עטיה התלהבה מהווקמן והחלה להשתמש בו ביצירה שלה. "חיברתי אותו למכשיר אפקטים באחת ההופעות של הלהקה שלי ויצאו ממנו צלילים מאוד מפתיעים", תיארה, "אני גם לומדת מוזיקה ואת אחת ההגשות שלי עשיתי עם ווקמן. עשיתי בעזרתו כל מני ניסיונות בסאונד ויצאו דברים ממש טובים".

      שינויים בהרגלי ההאזנה. הווקמן של סוני

      הווקמן, האיש ההולך, הגיח לאוויר העולם בראשון ביולי 1979, השבוע לפני 40 שנה. סוני היפנית, הממציאה והיצרנית, העניקה לו את שמו תוך התבססות על רעיון פשוט אך גאוני - מכשיר קטן ונייד, שאוזניות מחוברות אליו ושאפשר לנגן באמצעותו קלטות על הדרך. ההצלחה הייתה מיידית, ואין דרך להפריז בחשיבות השורה התחתונה של ההמצאה - הרגלי ההאזנה של האנושות השתנו לנצח.


      בדומה למכשירים פורצי דרך נוספים, חברות טכנולוגיה החלו לייצר מכשירים דומים. הם לא נקראו ווקמן כמובן, אך הכינוי דבק בכל טייפ נייד שכזה. מבין כל אלפי הדגמים שיוצרו עם השנים, אחד נשאר זכור במיוחד - "הסוני ספורט'ס ווקמן", או "הסוני הצהוב". הדגם הזה, שיצא בשלהי שנות השמונים ונחשב לגביע הקדוש של הווקמנים, היה המכשיר שכל אחד רצה. טובה בלוא בת ה-50, סייעת לרופא שיניים, הייתה מהראשונים בארץ עם "הצהוב". "המכשירים האלו היו מאוד יקרים בארץ בזמנו", שיחזרה, "אז אחי הביא לי אחד ממקסיקו, שם זה היה זול יותר. קראתי לו 'מכשיר אנטי סוציאלי', כי הוא גרם לי להתנתק מהעולם. בחוף הים הייתי מתזמנת בטן-גב לפי האזנה. כל פעם כשנגמר צד בקסטה, התהפכתי". טל מאירי, 43, מנהלת תוכניה בבית קולנוע, קיבלה את "הצהוב" כשהייתה תלמידת בית ספר יסודי. "הוא היה מדהים", נזכרה, "אני בעיקר זוכרת שעם הווקמן הייתי יכולה להאזין למוזיקה שהאחים הגדולים שלי היו עושים לי פרצופים עליה".

      מחירם היקר של הווקמנים בישראל נגזר בשנות השמונים מהמיסוי הגבוה על ייבוא מוצרי חשמל ואלקטרוניקה, והמוצר עצמו נחשב למותרות והתקשה לחדור לשוק. בסוף האייטיז, עם זאת, באה המהפכה, ומכיוון לא מאוד צפוי - מבצע ב"מעריב לנוער" הבטיח ווקמן מתנה לכל מנוי שנתי. ההיסטריה יצאה לדרכה, ועשרות אלפי צעירים ישראלים השתלטו על הרחובות עם ווקמן אדום ולוגו המגזין מוטבע עליו בלבן. איל דסקל בן ה-40, דיג'יי ועורך מוזיקלי, היה אחד מאותם נערים. "עשו לי מנוי וקיבלתי את הווקמן האדום, אבל תוך חודש הוא התקלקל. הייתי חייב ווקמן חדש, וקיבלתי מההורים שלי ווקמן נהדר, של סוני", סיפר.

      ווקמן בסרטים (עיבוד תמונה)
      אנטי-סוציאלי, סופר-חברתי. הווקמן בקולנוע

      פיצ'ר מרכזי נוסף (עוד לפני שידענו בכלל מה זה פיצ'ר) היה הקלטת עצמה (או הקסטה), פורמט שראה אור כבר בתחילת שנות השישים, חצב נישה קטנה בשוק המוזיקה במהלך שנות השבעים אבל לא הצליח באמת לדגדג את הפופולריות של התקליטים. ואז בא הווקמן, ובאה הבום-בוקס, ופתאום קלטות הפכו להיות ה-דבר. המכירות הרקיעו שחקים, ובשנות השמונים הן הפכו לפורמט שתיווך לקהל הכי הרבה מוזיקה. התקליטים נותרו מאחור, הקומפקט דיסק עדיין לא ניצח.


      כמובן שלא רק קלטות מקוריות נמכרו. אנשים רבים רכשו קלטות ריקות ופשוט העתיקו מוזיקה אחד מהשני. המוזיקאי ראול כהן, 47, נזכר כיצד האזין בווקמן לקלטות שהקליט מתקליטי ויניל ושלח אותנו למסע נוסטלגי - "היו סוני כחולות של 60 או 90 דקות, TDK והכי טובות היו קלטות כרום של Maxwell". נועם ביטון, עורך מקומונים בידיעות אחרונות זוכר גם את הדפקטים, כהגדרתו. "זה גורם לי עד היום לזכור כל מיני שירים ואלבומים בצורה מעוותת. את Come Together של הביטלס, למשל, שהתחיל אצלי בדאבל-ספיד, או I Threw a Brick Through a Window של U2, שבו הסרט של הקלטת שלי נמעך והסאונד הפך למעוות. בגלל שצד אחד היה רק 45 דקות, אז יש כל מיני אלבומים שאני עד היום לא מכיר עד הסוף, כי הם היו ארוכים יותר", צחק.


      הווקמנים היו גם זוללי בטריות, עוד מוצר לא זול באותה תקופה, והפעולה ש"שתתה" הכי הרבה סוללה הייתה ההרצה המהירה של הקסטה. הסופרת מיכל פיטובסקי, 34, שקיבלה את הווקמן הראשון שלה כיד שנייה מאביה כשהייתה בת 7, התמודדה לא אחת עם הסוגיה. "הקסטה הראשונה ששמעתי בווקמן הייתה 'דיינג'רס' של מייקל ג'קסון. באותם ימים גם קניתי את 'סטארס' של סימפלי רד, והיה לי קראש רציני על שני הווירדואוז האלה. הקשבתי לקסטות שלהם המון. כמובן שהיה לי צד מועדף וצד שהעדפתי להריץ, אבל אם היינו בנסיעה לא רציתי לבזבז את הבטריה אז נאלצתי להקשיב גם לשירים הפחות טובים".

      היה עוד טריק, די מפורסם, שחסך סוללה. אנשים רבים היו מריצים את סליל הקסטה באופן ידני, רצוי באמצעות דחיפת עיפרון עפרון לגלגל השיניים של הקסטה, אבל המוזיקאי רם אוריון, 51, לשעבר מלהקת נושאי המגבעת, טוען שמדובר במיתוס בלבד. "כולם דקים מדי", הסביר, "כמעט כל עט היה עדיף על עפרון. עטי 'ביק' היו מושלמים. רק בעידן הממים זה הפך לאימג' הגנרי של הקסטה".

      סמל. "שומרי הגלקסיה" מצדיעים לווקמן

      הווקמן זכור בעיקר כאמצעי האזנה לקסטות, ופונקציה נוספת שלו, הרדיו, כמעט נשכחה. רוב המכשירים כללו גם רדיו FM ולא מעט ניצלו אותו כדי להאזין לתחנות החמות באייטיז - רשת ג', קול השלום, צה"ל 2 וגם רדיו ג'ורדן. גם מי שהחזיק ווקמן רק בשביל הקלטות, היה עושה סוויץ' כשהבטריות נחלשו מדי, אבל עדיין הספיקו לרדיו. "אהבתי לשוטט בין התחנות, במיוחד בנסיעות ארוכות מחוץ לעיר", נזכר המוזיקאי מיכאל גוטליב, 36, שקיבל את הווקמן הראשון שלו בגיל 8. "באחת הנסיעות לצפון עליתי על תדר של תחנה שנשמעה לי פיראטית, אבל יש מצב שזאת הייתה סתם תחנת סטודנטים. אני זוכר שתי בחורות מדברות על דברים שילד בגיל 11 לא אמור לשמוע".


      השימוש בווקמן זכור לרבים כחוויה מאוד אישית ואינטימית, ואין כמעט מישהו בטווח הגילאים המתאים שלא ידע לספר על רגעים נוסטלגיים ומרגשים עם המכשיר. "הייתי יושבת איתו בבית הספר במסדרון לפני שיעור כימיה", תיארה בהתרגשות הצורפת רחל וימר בן-ישי, 36. "היו שם תמיד ריחות של מעבדה, והייתי שומעת בפול ווליום את הקלטת של 'גן חיות'. הייתי מאזינה למוזיקה ומביטה בבחורים יפים עם שיער ארוך שהיו גדולים ממני".

      "הרגשתי קולית איתו", הסבירה מיטל חזות, 34, מחנכת נוער ושדרנית ועורכת רדיו. "אני זוכרת טיול שנתי שלא עזבתי אותו. שמעתי שירים רומנטיים ודיסקו כל הטיול. המכשיר מזכיר לי התאהבויות ראשונות". נדב בר, 41, מנהל באגף התכנון וההנדסה של עיריית תל אביב, קיבל את הווקמן שלו בגיל 14. "במחנה קיץ של הנוער העובד נעלמתי מהקבוצה", שיחזר. "הלכתי להתבודד באיזו פינה עם נוף יפה והקשבתי לשני הצדדים של של 'זיגי סטארדאסט'. התעכבתי על 'סטארמן', הרצתי אותו כמה פעמים כדי לשמוע אותו שוב ושוב".

      באמצע שנות התשעים, כשהדיסק דחק את הקסטה החוצה, החל לצוץ הדור החדש של הגאדג'טים - הדיסקמן. בסוני שמרו על המותג, וקראו גם לנגן ה-CD הנייד שלהם ווקמן. למעשה, הם שמרו את השם גם לדור הראשון של נגני ה-mp3 שלהם ואפילו לסמארטפונים. מיכל קוטליארוב, סטודנטית בת 27, נזכרת כיצד קיבלה את הווקמן הראשון שלה בכיתה א'. "זה היה ווקמן של פנסוניק והייתי מסתובבת איתו בשכונה, מקשיבה לקסטה של הספייס גירלז שאבא שלי קנה לי. היה לי אותו עד שההורים שידרגו אותי לדיסקמן". גם נורית ילוז, 37, מנהלת דף של חובבי דיסקים בפייסבוק, עברה תהליך דומה. "עברתי לדיסקמן בסוף 95'", נזכרה, "זה היה בלתי נמנע, כי בתקופה הזאת המעיטו במכירת קלטות והכול עבר לדיסקים".


      ויש גם כאלו שלא ויתרו בקלות. מאיה ז'רמן, 40, מנהלת תקשורת, קיבלה את הווקמן הראשון שלה בגיל 9 ואת האחרון שהיה לה היא רכשה בחנות בוטיק בכיכר המדלן בפריז. "זה היה ווקמן סוני דק-דק-דק ממתכת כסופה", תיארה. "מבריק, עם שלט באוזניות, חתיך ושווה שליווה אותי במהלך השירות הצבאי והתואר. גם כשהמיני-דיסק פרץ, נותרתי נאמנה לאוסף הקלטות".

      כך, למרות שנראה שהוא כבר מזמן שייך להיסטוריה, מסתבר שעדיין מוכרים ווקמנים פה ושם - במחירים לא גבוהים. חיפוש מהיר ברשת מצא ווקמן חדש, למשל, בפחות מ-20 דולרים, ושיש לא מעט קופצים. יקיר סקורי, 34, שעובד בתחום האפייה, קיבל את הווקמן הראשון שלו ב-1992, מסבתו, יחד עם אותו "דיינג'רס" של מייקל ג'קסון. "התלהבתי והסתובבתי איתו כל היום", נזכר, "הוא כבר מזמן איננו, אבל עכשיו אני שוקל לקנות אחד חדש. הקסטות חזרו לשוק הבינלאומי וכבר הזמנתי את האלבום החדש של מדונה על קלטת".