פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סדרה על הכל: 30 הפרקים הכי טובים של "סיינפלד"

      צילום: צילום מסך

      לרגל שלושים שנה לשידור הפרק הראשון של "סיינפלד", עמית סלונים ואבנר שביט התיישבו לבחור את שלושים הפרקים הגדולים של הסדרה ולהסביר למה. הם התקוטטו כמו ג'רי וניומן, ובסוף הצליחו איכשהו להגיע לפשרה לגבי המקום הראשון

      30. The Betrayal (עונה 9, פרק 8)

      בפרק הראשון של "סיינפלד", שהוקרן ממש בסוף השבוע הזה לפני שלושים שנה, הוצג בפנינו שכן של ג'רי בשם "קסלר". השם שונה בהמשך ל"קריימר" ובהמשך הסדרה גילינו גם את שמו הפרטי - אבל רק בעונה האחרונה, אחרי תשע עונות ו-165 פרקים, החליטה הסדרה להתעמת עם שינוי השם. זה קורה בפרק "The Betrayal", כשם המחזה של הרולד פינטר שהיה לו השראה.


      רוב העולם מכיר את הפרק הזה בשמו הלא-רשמי "הפרק ההפוך". כיאה לכך, העלילה בו מתרחשת בצורה לינארית הפוכה, כך שהוא מתחיל עם כתוביות הסיום, ונגמר למעשה 11 שנה לפני, ברגע בו ג'רי סיינפלד עובר לדירה הסמוכה, וקריימר מגיע לברך אותו לשלום. "אתה קסלר? ראיתי את השם שלך על הדלת", אומר לו ג'רי, וסוגר מעגל של תשע שנים בהן הדירה הזאת הפכה להיות חלק מהחיים של דור שלם. לו היה מוצג בדרך רגילה, זה היה נחשב לפרק די זניח - אבל הגאונות של יוצרי הסדרה, להעז ולנסות שיטת סיפור חדשה, היא חלק מהסיפור של "סיינפלד".

      (עמית סלונים)

      29. The Doorman (עונה 6, פרק 17)

      דוגמה לפרק שבה דמות המשנה גונבת את ההצגה מארבעת הגיבורים - וזה כמובן שומר הסף של הבניין בו מתגורר מיסטר פיט, הבוס של איליין באותה תקופה, בגילומו המצוין של הקומיקאי לארי מילר. הוא הוגה תוכנית פעולה זדונית ומורכבת כשם שהיא זניחה וחסרת תועלת אמיתית כדי להתעמר בג'רי. כמובן שאיש אינו מאמין לקומיקאי שאותו דורמן תמים למראה אכן מתמרן אותו ברשעות, מה שממחיש את היכולת של "סיינפלד" ליצור סיוטים אורבניים. אם לא די בכך, זה גם הפרק בו פרנק וקרמר עושים את צעדיהם הראשונים בעולם החזיות לגברים, והוא מסתיים בסצינה בלתי נשכחת בה ג'ורג' נאלץ לסיים את הלילה כשהוא חולק מיטה עם אביו ועם קערת כוסמת.

      (אבנר שביט)

      28. The Yada Yada (עונה 8, פרק 19)

      ככל שהעונות של "סיינפלד" התקדמו, כך ניסו היוצרים לדחוס יותר ויותר תוכן לתוך הפורמט. הפרק כולל כל כך הרבה סיפורים קטנים, שעל הנייר זה לא אמור לעבוד, אבל ידה ידה ידה - התוצאה דווקא קורעת. רופא השיניים של ג'רי (בריאן קרנסטון מ"שובר שורות", אחד השחקנים הכי גדולים שצמחו מתפקידי משנה בסדרה), מתגייר ומתחיל לספר בדיחות על יהודים, דבר שמפריע לג'רי (לא כיהודי, אלא כקומיקאי). קריימר יוצא עם מיקי לדאבל דייט. איליין עוזרת לחברים לאמץ תינוק, דבר שמתפתח לדיון על השתקת חברים בזמן סרט. ג'ורג' יוצא עם קלפטומנית שנשלחת לכלא. ג'רי הולך לווידוי אצל כומר. ג'רי יוצא עם גזענית אנטישמית (דברה מסינג מ"וויל וגרייס"). מיקי מתחתן עם אחת הנשים מהדאבל דייט (למרות שהיא בכלל העדיפה את קריימר) ובחתונה אנחנו מגלים שאבא שלו הוא רופא שיניים, שכועס על ג'רי בגלל הבדיחה שסיפר לכומר. כל זה ב-23 דקות תמציתיות ומופתיות.

      (עמית סלונים)

      27. The Cadillac (עונה 7, פרקים 15-14)

      בהחלטה מהו הפרק הכי טוב ומייצג של הצד הפלורידיאני של סיינפלד, שנותן כבוד להוריו של ג'רי, מורטי והלן - החלטנו לרמות קצת ולבחור בפרק הכפול מאמצע העונה השביעית של הסדרה. במרכז העלילה עומד מצבו הכלכלי של ג'רי, שמשנה את יחסי הכוחות בתוך החבורה, שכן בעוד קריימר נמנע ממפגש עם חברת הכבלים, הוא מוציא ארבעים אלף דולר על קאדילק חדשה כמתנה לאביו. הפרק הארוך כולל לא מעט הומאז'ים ל"ורטיגו" של היצ'קוק, וההדחה של אביו של ג'רי מנשיאות ועד הדירות המקומי היא הקבלה ישירה להתפטרות ההיסטורית של ריצ'רד ניקסון. בכל מקרה, הרגע הגדול מגיע בכלל בדייט המתוכנן-לפרטים-ונועד-לכישלון של ג'ורג' עם השחקנית מריסה טומיי, בזמן שהוא מאורס לסוזן. ראוי לציין שזה הפרק האחרון שג'רי סיינפלד כתב לסדרה (במשותף עם לארי דיוויד), וכאן הוא היה בשיאו כתסריטאי.

      (עמית סלונים)

      26. The Dinner Party (עונה 5, פרק 13)

      אחת הדוגמאות המוצלחות ביותר ליכולת של הסדרה למצות את המיטב מסיטואציה קטנה ופשוטה, ועל הדרך גם להראות עד כמה חיים חברתיים הם הגיהנום. ארבעת הגיבורים, כזכור, יוצאים למסיבת בית, אבל לא מעזים להגיע אליה לפני שיקנו יין ועוגה, והנורמה החברתית המעיקה הזו דנה אותם לערב מסויט שבסופו ג'רי יקיא לראשונה מזה שנים, ג'ורג' וקרמר יקפאו מקור ואיליין תספוג מכה בכף הרגל. הפרק ממחיש גם את כוחה של הסדרה לקחת דברים שלא היו מוכרים לקהל הרחב ולהפוך אותם לאיקוניים - במקרה זה, עוגת הבבקה.

      (אבנר שביט)

      25. The Mom & Pop Store (עונה 6, פרק 8)

      ג'ון ווייט כיכב בעשרות סרטים וסדרות, זכה באוסקר והוא גם אבא של אנג'לינה ג'ולי ואחד מפעילי הימין הבולטים באמריקה, אבל רבים ורבות מכירים אותו בעיקר בזכות האזכור שלו בפרק זה, בו נוצר בלבול בינו לרופא שיניים בשם דומה. נוסף לכך, יש כאן עוד שלל פנינים, ובראשם משהו שרק ב"סיינפלד" יכולים ליצור: קנוניה אבסורדית לחלוטין שמעורבים בה זוג קשישים תמימים למראה וזוג נעליים. אם לא די בכך, הפרק כולל גם את אחת המחוות הקולנועיות הכי יפות של הסדרה, עם סיום שכולו קריצה ל"קאובוי של חצות", ומציג גם לראשונה את דמותו של רופא השינים טים ווטלי.

      (אבנר שביט)

      24. Male Unbonding (עונה 1, פרק 4)

      האם זה באמת ובתמים אחד משלושים הפרקים הכי טובים של הסדרה? לא בטוח, אבל רצינו לתת נציגות גם לעונה הראשונה שלה, שהיתה פחות חזקה מן הבאות אחריה ולכן גם פחות זכורה. זה ככל הנראה הפרק הגדול הראשון של "סיינפלד", והוא אותת על מנהג שהיא תחזור עליו פעמים רבות בעתיד - לשבור טאבו חברתי. במקרה זה, התסריט עסק בשאלה שהתרבות הפופולרית היססה לגעת בה קודם לכן, גם בגלל שהיא לא נתפסה חשובה מספיק: התהייה איך מסיימים קשרי חברות שאינם רומנטיים וגם לא אפלטוניים. אז מה יעשה ג'רי כשחבר ילדותו יתחיל להעיק עליו? התשובה לכך, כרגיל ב"סיינפלד", עצובה ומעוררת רחמים לא פחות מאשר מאשר מצחיקה.

      (אבנר שביט)

      23. The Jimmy (עונה 6, פרק 19)

      הנה סצנה שאי אפשר היה להכניס לסיטקום בשנת 2019 - דמות שעברה התעללות מינית לכאורה חושפת את סיפור התקיפה שלה, וזוכה ללעג בזמן שהקהל באולפן נקרע מצחוק. בהמשך הפרק הקהל גם יתגלגל ויתפקע מקטע שלועג לבעלי מוגבלויות. ב-1995 זה דווקא היה סבבה. וכך, ג'רי חושד שרופא השיניים שלו, ד"ר ווטלי (שוב, בריאן קרנסטון) ניצל אותו מינית בזמן שהיה תחת הרדמה, ומספר את זה לאיליין שמגיבה: "אוקיי, אז שני אנשים חיללו אותך בזמן שהיית מחוסר הכרה. אז מה? אתה רווק". באותו הזמן קריימר, תחת השפעת הרדמה מקומית בפניו, מזיל ריר בצורה בלתי רצונית ומדבר בצורה בלתי ברורה - דבר שגורם לו להיות אורח הכבוד בהופעה למען "מבוגרים מוגבלים שכלית". זה אולי לא פוליטיקלי קורקט, אבל זה עדיין עבד, לפחות פעם.

      (עמית סלונים)

      22. The Pitch (עונה 4, פרק 3)

      ג'רי וג'ורג' יושבים בבית קפה, בזמן שהאחרון כועס שלא מניחים במסעדות סלסה על השולחן. השניים מתבדחים על העניין, כשלפתע ג'ורג' מבין שהשיחה הסתמית ביניהם יכולה להיות בסיס ל"תוכנית טלוויזיה על כלום". ג'ורג' מציע לג'רי לבוא איתו ל-NBC ולהציג בפניהם את הרעיון ("כולם עושים משהו, אנחנו נעשה כלום"), במה שהופך להיות הסיפור המרכזי של העונה הרביעית, שכולו מבוסס על הסיפור האמיתי מאחורי הדרך בה מכר דיוויד את התוכנית שהפכה להיות "סיינפלד". הפרק, שנכתב בידו עצמו, כמו כל העונה, כולל המון בדיחות מטא ארס-פואטיות ויצירת סיפור-בתוך-סיפור שמעניקים מין הצצה מרתקת לאחורי הקלעים של עולם הטלוויזיה של אותם ימים.

      (עמית סלונים)

      21. The Bottle Deposit (עונה 7, פרקים 22-21)

      מקרה חריג שבו הגיבורים האמיתיים של הפרק אינם ג'רי, ג'ורג' או איליין אלא קרמר וניומן, דמות המשנה הטובה והאהובה בתולדות הסדרה, שכאן נמצאת בשיאה - כמו גם הנטייה של הדמויות לרקום קנוניות מטופשות שמותחות עד הקצה את גבולות האבסורד. בדרך כלל "סיינפלד" אינה במיטבה בפרקים הכפולים, שהרי בניית מתח ודרמה היא לא בדיוק הצד החזק שלה, אבל עוקץ הבקבוקים הוא מתנה שממשיכה לתת.

      (אבנר שביט)

      20. The Chinese Restaurant (עונה 2, פרק 11)

      היום כבר לא זוכרים זאת, אבל "סיינפלד" שודרה בישראל במשך זמן והיתה על אש קטנה, לפני שתפסה פופולריות ובסופו של דבר הפכה לפולחן. אחד הפרקים הראשונים של הסדרה שהיה עליו דיבור כאן הוא "המסעדה הסינית", שניצב גם כאחת מפריצות הדרך הראשונות שלה. היום אולי זה כבר נשמע מובן מאליו שקומדיית מצבים תתבסס לאורך פרק שלם על מצב אחד, ועוד לא אטרקטיבי במיוחד - המתנה למסעדה סינית - אבל בזמנו זה היה מהפכני, מה עוד שהביצוע מושלם וממצה את המקסימום מן המועט. חסרון יחיד: זה אחד משני הפרקים היחידים בהם קרמר לא הופיע (הוא גם לא נוכח ב"העט", שממנו גם ג'ורג' נעדר), והסדרה תמיד במיטבה כשכל ארבעת גיבוריה בתמונה.

      (אבנר שביט)

      19. The Strike (עונה 9, פרק 10)

      דניאל או'קפי התחיל לציין את חג "הפסטיבוס" יחד עם משפחתו במהלך שנות השישים של המאה הקודמת. החג המומצא נועד לציין את יום השנה בו דניאל פגש את דבורה, אשתו לעתיד. עשרות שנים מאוחר יותר, דן או'קפי, בנם של דבורה ודניאל, הצטרף לצוות הכותבים של "סיינפלד" והציע שבמשפחתו האקסצנטרית ממילא של ג'ורג' קוסטנזה תחגוג את "הפסטיבוס" במקום את חג המולד. השאר היסטוריה, כאשר גם בימינו מציינים ברחבי העולם ב-23 בדצמבר את החג המומצא, כמו גם את מנהגי החג, בין השאר היאבקות עם ראש השבט והטחת עלבונות בשאר בני המשפחה המאכזבים. עד כדי כך המסורת התפשטה, שב-2017 הופצה תמונה מפוברקת של מגישה ב-FOX NEWS הטוענת לכאורה שברק אובמה המציא את פסטיבוס כדי לבטל את חג המולד, ובאותה שנה טען כתב CNN כי ההתעקשות של דונלד טראמפ לתקוף את התקשורת מזכירה את התנהגותו של פרנק קוסטנזה במהלך החג. המחשה מובהקת במיוחד לדרך בה "סיינפלד" ממשיכה לעצב את התודעה של כולנו.

      (עמית סלונים)

      18. The Cigar Store Indian (עונה 5, פרק 10)

      מי שמתלוננים על התקינות הפוליטית נוטים להגדיר אותה כמכה מודרנית, אבל האמת שלפחות בארצות הברית, עידן הפי.סי היה בעיצומו עוד בשנות התשעים. ההבדל הוא שבזמנו היה נוח יותר ללעוג לו ללא הפרעה בתרבות הפופולרית, בטח מנקודת מבט לבנה ופריבילגית כמו זו של "סיינפלד". כאן זה קורה בפרק בו יוצא ג'רי עם בחורה שאותה היה נהוג לקטלג פעם כ"אינדיאנית", מה שיוצר שלל אי הבנות, אי נעימויות והערות פוגעניות, המובילות גם לאחד מן האזכורים המעטים של ישראל בסדרה. נוסף לכך, יש כאן עוד שלל עלילות משנה נהדרות, והכל מתחבר בצורה הרמונית להפליא.

      (אבנר שביט)

      17. The Subway (עונה 3, פרק 13)

      אחד הפרקים הכי ניו-יורקיים של הסדרה מתאר איך הגיבורים עולים על רכבת לכיוון אחר בניו יורק, ולכל אחד מהם מחכה הרפתקאה משעשעת. קריימר מקבל טיפ על מירוצי סוסים שיכול להיות שווה לו הרבה כסף, ג'ורג' מתפתה ללכת אחרי נוכלת סקסית ומפספס ריאיון עבודה, איליין מפספסת חתונה לסבית בגלל עבודות תחזוקה וג'רי פוגש איש ערום ברכבת. "אני לא מתבייש בגוף שלי", אומר לו הנודיסט, וזוכה לתגובה סיינפלדית טיפוסית: "זאת הבעיה שלך, אתה צריך להתבייש". אגב, לאורך כל הפרק איליין מחזיקה קופסה גדולה שמכילה כביכול מתנת חתונה - זו היתה דרכם של מפיקי הסדרה להסתיר את בטנה של ג'וליה לואי דרייפוס, שהייתה באותו זמן בהיריון מתקדם, ומכל זה נולד פרק פשוט עצום.

      (עמית סלונים)

      16. The Outing (עונה 4, פרק 17)

      בקטע וידיאו ויראלי בערוץ היוטיוב FBE, ניתן לראות סטודנטים שמזדעזעים מקטעים ישנים של סיינפלד. "אני כל כך פאקינג עצבנית! למה זה מצחיק!?", זועמת אחת מהסטודנטיות שצפתה בקטע ממנו. אחרת טענה שהוא לא יכול היה להיעשות היום, מכיוון שכיום הציבור רגיש הרבה יותר. הסיבה לזעזוע מגיעה מהרגע בו ג'ורג' וג'רי מתחזים לזוג הומואים, סתם בשביל למתוח אישה זרה בבית קפה, בדיחה שחוזרת אליהם כבומרנג כשמתברר כי מדובר בעיתונאית המכינה כתבה על ג'רי. מפה ועד סוף הפרק, הוא וג'ורג' מנסים לשכנע את כל מי שנחשף לכתבה שהם אינם הומואים, וחוזרים כל פעם על המשפט המסתייג שהפך מאז למטבע לשון: " "Not that there's anything wrong about that". בזמן אמת אגב, לא רק שיוצרי סיינפלד התייעצו עם חברים מהקהילה הגאה לפני פרסום הפרק, הם אפילו זכו בפרס מיוחד מטעם הליגה ההומו-לסבית נגד השמצה. היום, מן הסתם, זה לא היה קורה.

      (עמית סלונים)

      15. The Marine Biologist (עונה 5, פרק 14)

      פרק שנמצא באמצע אחד הרצפים המוצלחים בתולדות הסדרה, בין "The Dinner Party" שכבר עסקנו בו ו"The Pie" שתורו עוד יגיע. הוא מככב תמידית במצעדים מסוג זה וג'רי סיינפלד עצמו אמר עליו כי זה אחד הפרקים האהובים עליו. אפשר להבין למה, שכן מדובר בציון דרך מכונן בתולדות הסדרה: הרגע שבו היא עברה להתמקדות בעלילות הזויות ומופרעות, כמו זו בה ג'ורג' מתחזה לביולוג ימי כדי לעשות רושם על קראש מעברו, ואז נאלץ להוכיח כי הוא שולט בתחום. כל זה מוביל אותו בסופו של דבר לשאת את אחד המונולוגים המופתיים והידועים בדברי ימי "סיינפלד", עם המשפט הבלתי נשכח "The sea was angry that day, my friends".

      (אבנר שביט)

      14. The Junior Mint (עונה 4, פרק 20)

      בובארי, סלסט, אסט, גיפל וכמובן מולווה הם רק חלק מהשמות שהגיבורים מנסים להצמיד לאישה המסתורית שג'רי יוצא איתה. כן, הוא שוכח את השם של האישה עמה הוא מתרועע (סוזן וולטרס, שכיכבה באותם ימים באופרת הסבון "היפים והאמיצים"). לבסוף, לאחר שהיא נוטשת אותו, הוא נזכר בשם "דולורס", אבל זה כבר מאוחר מדי. במקביל, הקמצנות של ג'ורג' מוצגת לראווה כשהוא נאלץ לקנות ציור של אמן גוסס, במקביל להצצה לשטחיות של איליין בכל הקשור לבחירת בני זוג - היא מעדיפה אותם סובלים ורזים מאשר שמחים ומלאים. ועדיין, עם כל הכבוד לשלושת הגיבורים האחרים, הרגע הכי מיתולוגי בפרק, ובכלל אחד הקטעים האגדיים והמייצגים של הסדרה, קשור בכלל בקריימר. קטע זה מתאר כיצד הוא מפיל בטעות סוכריית ג'וניור מינט טעימה ומרעננת לתוך גופו של אדם שעובר ניתוח בהרדמה מלאה, ולא במקרה, תצוגת המשחק כאן זיכתה את מייקל ריצ'רדס בפרס האמי הראשון שלו.

      (עמית סלונים)

      13. The Gymnast (עונה 6, פרק 6)

      יד אלוהים נגעה ביוצרי סיינפלד בעונה השישית, אין הסבר אחר ליכולת שלהם לשזור כל כך הרבה סיפורים קטנים ומוצלחים בתוך פרק אחד, שכולל כמה מהרגעים הכי אייקוניים של ג'ורג'. ב-23 דקות בלבד הוא גם נתפס כשהוא אוכל עוגה חצי אכולה מתוך פח האשפה - "חצית את הגבול שמפריד בין גבר לקבצן", כפי שג'רי מנתח את זה; וגם יוצא מבית הכיסא ללא חולצה מכיוון שהיה מרוכז בפוסטר בשלושה ממדים - "להכיר אותך זה מפחיד כמו לצאת לג'ונגל", קובע ג'רי כשהוא מגלה שחברו מוריד את החולצה במהלך כל ביקור בשירותים. ישנם עוד רגעים גדולים, אבל בסופו של דבר מי שגונב את ההצגה הוא בכלל מיסטר פיט, הבוס של איליין, שעקב תאונה עם עט דולף מוצא את עצמו עם "שפם של היטלר" ויד מונפת מכריז שהוא הולך להשתלט על פולין (המים המינרליים, לא המדינה), בסיומת מוחצת לפרק אדיר ממילא.

      (עמית סלונים)

      12. The Café (עונה 3, פרק 24)

      הפרק שהציג לראשונה את דמותו של המהגר הפקיסטני באבו באט, שיחזור גם בהמשך, אם כי בפרקים מוצלחים הרבה פחות. הופעתו הראשונה היתה הטובה, המצחיקה והעצובה ביותר, והציגה בפנינו נושא שכיום אקטואלי ורלוונטי עוד יותר: סיפורם של המהגרים המגיעים לתפוח הגדול בעקבות החלום האמריקאי, ואז הוא מתנפץ להם בפנים, למשל כשהם מקימים בית קפה/מסעדה שאיש לא בא אליו. זה גם אחד הפרקים בהם הביקורת העצמית של ג'רי על עצמו ושכמותו מושחזת במיוחד, וכאן הוא נהנה לטפח את האשליה שהוא אלטרואיסט, מיטיב עם העולם ואהוב על כולם, רק כדי לגלות שמעשיו ועצותיו הם חלק מן הבעיה ולא מן הפתרון.

      (אבנר שביט)

      11. The Fire (עונה 5, פרק 19)

      האגואיזם שמאפיין את גיבורי הסדרה, ובסופו של דבר יוביל לגורלם המר בפרק האחרון שלה, נחשף במלוא החולניות שלו בפרק בו ג'ורג' לא מהסס לדחוף קשישה אחת וכמה עוללים במנוסתו מן הלהבות. המונולוג שהוא נושא לאחר מכן, בניסיונו להצדיק את עצמו בפני זוגתו הזועמת וכבאי האש, הוא מן הפנינים הקומיות הגדולות בתולדות הסדרה. "The Fire" חסר הרחמים גם היה הפרק האחרון שכתב לארי צ'רלס, מה שהוא יותר מסתם פרט טריוויה, שכן התסריטאי היה אחראי לכמה מן האפיזודות היותר אפלות של "סיינפלד", כולל תסריט שנגנז לפרק שהיה אמור לעסוק בנושא טעון במיוחד, תרתי משמע - נשק להגנה עצמית.

      (אבנר שביט)

      10. The Limo (עונה 3, פרק 19)

      בתחילת 1992, בדיחות שואה עדיין היו מחוץ לתחום המותר בטלוויזיה האמריקנית, והצוות המאוד יהודי של "סיינפלד" החליט לנסות לנענע קצת את הספינה. "היהודים גונבים את הכסף שלנו דרך הממשלה הציונית הכובשת שלהם ומשתמשים באדם השחור כדי להכניס סמים לתוך הקהילות הלבנות המעטות שלנו", כתוב בנאום שג'ורג' אמור להקריא מול קהל של נאו-נאצים במדיסון סקוור גארדן בעקבות השתעשעות בלתי מזיקה שלו ושל ג'רי בשדה התעופה. קריימר, חשדן כתמיד, מתחיל להאמין שג'רי מנהל חיים כפולים. זהו אחד הפרקים הכי מצחיקים של הסדרה, אבל גם אחד האפלים שבהם, אז לא פלא שלארי צ'ארלס כתב אותו.

      (עמית סלונים)

      9. The Bubble Boy (עונה 4, פרק 7)

      לארי דיוויד טוען שהוא מצא טעות במשחק טריוויה, וחשב שזה יהיה משעשע להתעקש על הטעות המודפסת במקום על האמת האובייקטיבית. בעידן של לפני האינטרנט, ובטח שלפני "הפייק ניוז", מצחיק לראות את ההתנהלות של ילד הבועה דונלד (אין קשר לנשיא ארצות הברית הנוכחי, ככל הידוע). הוא מתעצבן, ובצדק, לאור ההבנה שאין לו דרך להילחם למען האמת, ונאלץ להקריב את עצמו, פיזית, במאמץ נואש להוכיח את טענתו. קוסטנזה, שבפרק אחר הסביר את הנזילות של המושג "אמת" בטענה כי "זה לא שקר - אם אתה מאמין בזה", המציא למעשה את כל דוקטרינת הפייק. פעם זה עוד היה מצחיק, בעיקר כי זה היה דמיוני.

      (עמית סלונים)

      8. The Hamptons (עונה 5, פרק 21)

      רייצ'ל, חברתו של ג'רי, רואה בטעות את ג'ורג' בעירום אחרי ששחה בבריכה - דבר שגרם לאיבר המין שלו להתכווץ. בהיסטוריה של המין האנושי לא הייתה התייחסות כנה ומשעשעת יותר לתסביכים של גברים עם הפין שלהם, והחשש שלהם ממה שנשים חושבות עליו, מאשר בפרק הזה של סיינפלד. המילה "Shrinkage" שהומצאה על ידי התסריטאי פיטר מלמן, נכנסה מאז ללקסיקון האנגלי כדרך לתאר את התהליך הטבעי של התכווצות איבר המין הגברי. זה לא אנחנו בנות, אלה היו המים הקרים!

      (עמית סלונים)

      7. The Opposite (עונה 5, פרק 22)

      דידי פייפר היא אחותה הצעירה והפחות מפורסמת (בלשון המעטה) של מישל פייפר. ובכל זאת, המראה החד פעמי שלה שמורכב משילוב של הורים אמריקנים ממוצא גרמני, שוויצרי, שוודי ובריטי - הופך אותה לאישה מרשימה באופן חד פעמי, ואין גבר שלא יגמגם אם ינסה לפצוח איתה בשיחה. ולכן, כשג'ורג' קוסטנזה מחליט לפעול בניגוד מוחלט לאינסטינקט שלו, ניגש אליה במסעדה, ואומר לה בלי היסוס: "קוראים לי ג'ורג'. אני מובטל ואני גר עם ההורים שלי" - הוא יוצר את אחד מהרגעים הקומיים הגדולים בתולדות הטלוויזיה. בהמשך, מוצא ג'ורג' את עבודת חלומותיו בניו יורק יאנקיז, ועוזב לתמיד את בית הוריו המדכא. איליין, חווה את ההפך הגמור, כשהיא גורמת למקום עבודתה להיסגר, ויושבת אומללה ומובטלת בבית הקפה תוך כדי שהיא מכריזה: "הפכתי לג'ורג'!". פרק מדהים כשלעצמו, ומכונן בתולדות הסדרה ועיצוב הדמויות שבה ומאזן הכוחות ביניהם.

      (עמית סלונים)

      The Race .6 (עונה 6, פרק 10)

      פרק שיש בו הכל: מחווה ל"סופרמן", במסגרתה ג'רי יוצא עם בחורה בשם לויס והעלילה מסתיימת עם הנעימה המפורסמת של קלאסיקת גיבורי-העל; אזכורים למלחמה הקרה, לציד המכשפות של מקארתי ולדוקטרינה הקומוניסטית, כולל סצינה נפלאה בה מיקי, חברו נמוך הקומה של קרמר, מצטט לו אימרות של קרל מרקס בעוד שניהם לבושים בתחפושות חג מולד לאחר שעבדו בקניון כחקיינים של סנטה ועוזריו; ועוד הרבה רגעים לפנתיאון - למשל דיאלוג מדהים במיוחד בין ג'ורג' לג'רי בדיינר, בו שניהם מעמידים פנים כאילו לא נפגשו מזה שנים, ומנצלים זאת לסשן של התרברבות עצמית והשפלת האחר; סצינת סיום מבריקה במיוחד וכמובן גם משפט מחץ אחד, "!I choose not to run".

      (אבנר שביט)

      The Rye .5 (עונה 7, פרק 11)

      לאורך הסדרה, ג'רי מצא עצמו בשלל מצבים בלתי סבירים, אבל הקיצוני מכולם היה כשנאבק בקשישה באמצע הרחוב ואז גזל ממנה בכוח הזרוע כיכר לחם שיפון ופתח במנוסה. בהמשך לכך, הרגע בו אנו חוזים באותו מאפה משתלשל על חכה מחוץ לבניין ניו יורקי גבה קומות הוא גם כן אחד הקטעים ההזויים והמופלאים בתולדות "סיינפלד", והמפגש הראשון בין ההורים של ג'ורג' ושל סוזן מוליד את מה שהוא אולי הסצינה הכי גדולה בדברי ימיה - כולל רצף רפליקות שכל אחת מהן יותר מושלמת מהאחרת. אם לא די בכך, הפרק גם מציג בפנינו את ראסטי, הסוס שלא מפסיק לנפוח לאחר שקרמר מאביס אותו כדי להיפטר מקופסאות שימורים, ועלילת משנה פורצת דרך שעסקה בנושא שעד אז כמעט ולא דיברו עליו בטלוויזיה האמריקאית: גברים שמסרבים לענג אוראלית את בנות הזוג שלהן.

      (אבנר שביט)

      4. The Invitations (עונה 7, פרק 24)

      רגע לפני חתונתה, הכלה הנרגשת מוצאת את מותה המזעזע בעקבות ליקוק של הדבק הרעיל שהיה על מעטפות ההזמנה הזולות שקנה החתן. זהו רגע עצוב בצורה אובייקטיבית, וגם 23 שנים אחרי ששודר לראשונה קשה להאמין שככה נחתמה העונה השביעית של הקומדיה המצליחה בעולם. הסיפור התחיל כשהשחקנים הראשיים בסדרה ביקשו מלארי דיוויד "להרוג" את דמותה של היידי סוודברג, מי שגילמה בסדרה את סוזן, מכיוון שלטענתם אין להם כימיה קומית עם השחקנית. התסריטאי, אדם לא רגיל בלשון המעטה, החליט לקחת את בקשתם באופן מילולי.


      בריאיון שערך לרגל יציאת העונה השביעית של סיינפלד ל-DVD, אמר דיוויד שהוא צפה שוב בפרק האחרון של העונה ולא מאמין ש"הרג את הילדה הזאת". הוא לא היחיד. באחד הפרקים הכי מפתיעים בתולדות הטלוויזיה, הרבה לפני ש"משחקי הכס" התחילו לערוף ראשים של דמויות ראשיות על בסיס שבועי, התוכנית הכי פופולרית המסך הקטן עשתה את המעשה הבלתי ייאמן והרגה דמות חיובית שלא עשתה שום דבר רע לאף אחד. כדי להוסיף חטא על פשע, הדמויות האחרות בסדרה, לרבות הארוס שלה, קיבלו את החדשות על מותה הטראגי באדישות כמעט פלילית.


      זו היתה הפעם הראשונה, אחרי 134 פרקים, שלארי דיוויד חשף בפני המעריצים של הסדרה את מה שידע כל הזמן: הדמויות הראשיות ב"סיינפלד" אינן אנשים טובים. זה הפרק האחרון שלו כמפיק וכותב בסדרה, עד שהגיח שוב כדי לכתוב את הפרק הכפול והמסיים שלה, ויש שיטענו שזהו הפרק הסיינפלדי "הקלאסי" האחרון בהחלט, ואחריו שתי עונות שלא הצליחו לעמוד בסטנדרט של שבע העונות הראשונות.

      (עמית סלונים)

      The Pie .3 (עונה 5, פרק 15)

      בניגוד לשאר הפרקים בעשירייה שלנו, זה פרק שבדרך כלל לא מככב במצעדי "סיינפלד" למיניהם, שכבר פורסמו לא פעם בתקשורת האמריקאית. הוא לא נחשב מכונן, מיתולוגי, או פורץ דרך, ואין בו משפטי מחץ שנכנסו לתוך הלקסיקון - ובכל זאת, לדעתי לפחות, המילים היחידות שראויות להגדיר אותו הן "מופתי" ו"גאוני". ג'רי, בת הזוג שלו, וג'ורג' מסרבים לאכול מנה שהוגשה להם, בהזדמנויות שונות וכל אחד מן הסיבות שלו; איליין מגלה בובת ראווה שנראית בדיוק כמוה ויוצאת להבין למה; המסעדן האיטלקי פאפי מתגלה כמי שלא שומר על חוקי התברואה; ובסופו של דבר, לתפנית העלילתית הדרמטית ביותר אחראית חליפה יוקרתית שהחיכוך שלה בגוף יוצר רעש בלתי נסבל. כל קווי העלילה הללו חזקים כשלעצמם ומצטלבים בצורה מפעימה ובעיקר עמוקה, שמאפשרת לסדרה לעסוק במושג ה-Uncanny הפרוידיאני ובפחד של האדם להפוך לבובה ממוכנת. אם היה פרק של "סיינפלד" הראוי לככב בספרים על פילוסופיה ופסיכולוגיה, מדובר בפרק הזה.

      (אבנר שביט)

      2. The Contest (עונה 4, פרק 11)

      ארבעה חברים מתערבים ביניהם מי יוכל להחזיק הכי הרבה זמן בלי לאונן. זה, בשורה, הנושא של הפרק שיכול להיחשב לא רק לגדול ביותר בתולדות "סיינפלד", אלא לאחד הגדולים בתולדות הטלוויזיה - הקומית, ובכלל. כשהוצג לראשונה ב-18 בנובמבר 1992, צפו בו "רק" 18.5 מיליון אמריקאים. צריך לזכור שמדובר בתקופה שלפני האינטרנט והשיח המטרים שמגיע יחד עם פרקים שנויים במחלוקת. הדיבור סביב הברזיות עשה את שלו, ובשידור החוזר הרייטינג קפץ, ושלושים אחוז מכל הטלוויזיות באמריקה היו פתוחות עליו; הישג מדהים לאור העובדה שמדובר ב-23 דקות שעוסקות סביב אוננות, נושא שמעולם לא הוזכר בטלוויזיה האמריקאית לפני כן. למעשה, הוא גם לא מוזכר בפרק הנ"ל, מה שהופך את התסריט של לארי דיוויד לגאוני כל כך.


      לארי דיוויד, שזכה בפרס האמי על כתיבת התסריט, הסביר בדיעבד שבמציאות הוא היה חלק מהתערבות שכזאת, ולא האמין שברשת NBC יסכימו לשדר את הפרק. הם הסכימו, והשאר היסטוריה. בתחרות עצמה ניצח ג'ורג', אם כי בפרק האחרון גילינו שרימה, והמנצח האמיתי שהיה "שליט האחוזה שלו", הוא לא אחר מאשר ג'רי. כך או כך, אם לומר את האמת, מי שבאמת ניצח בפרק הזה הם אנחנו הצופים, שזכינו לראות לראשונה את דמותה של אסטל קוסטנזה, אמו של ג'ורג', אחת הדמויות האהובות והמצחיקות בתולדות הטלוויזיה.

      (עמית סלונים)

      1. The Soup Nazi (עונה 7, פרק 6)

      ברוב מצעדי "סיינפלד" שנערכו עד כה, "The Contest" הגיע למקום הראשון וזה הלך לקרות גם כאן, עד שניצלתי את היותי חצי מן הוועדה המסדרת והטלתי וטו מתוך האמונה שמדובר בפרק מוערך יתר על המידה, לפחות יחסית לשאר מתחריו. כמועמד פשרה, הסכמנו על "The Soup Nazi": קודם כל, כמובן, כי הוא הציג את ארבעת הגיבורים בשיא כוחם הקומי וגם כמה דמויות משנה מעולות, הכניס לפנתיאון שלל משפטים, הקנה תהילת עולם למרקים לא מוכרים במיוחד והותיר את הצופים כשהבטן שלהם לא רק מתגלגלת מצחוק, אלא גם מקרקרת ברעב למרק ביסק.


      אך "The Soup Nazi" לא רק מצחיק, קליט, כיפי, ממכר ומלא תשוקה למרקים ולרהיטים, אלא גם מתהדר באחת האמירות הפוליטיות-חברתיות החדות והנוקבות בתולדות הסדרה, שמבדלת אותו ומקנה לו את ערכו הייחודי. הרי הסיפור על האמריקאים הליברלים והמתקדמים שעומדים בתור בצייתנות, במשמעת מופתית ובדממה כי אלה הם החוקים של המרקייה הנחשקת, אינו אלא משל למהירות שבה בני אדם מיישרים קו עם השררה ומתבטלים בפני הרודנות. זה לא הומור שואה, אלא הרבה יותר מכך - ניתוח קומי אך מדכדך באותה מידה של מה שאיפשר אותה ועדיין מאפשר זוועות שכמותה. שלושים שנה אחרי עלייתה, השיעורים ש"סיינפלד" לימדה אותו על המין האנושי רלוונטיים מתמיד.

      (אבנר שביט)