פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הנר עדיין מאיר על המורשת האדירה של אריאל

      צילום: יח"צ, שלומי פינטו

      שירי מימון הדהימה, שלום חנוך ריגש, שולי רנד הפתיע: מופע ההצדעה הבומבסטי שנערך אתמול לזכרו של מאיר אריאל בהשתתפות מיטב אמני ישראל המחיש עד כמה המורשת המוזיקלית שלו חיה ובועטת. גם זו לא סיבה לזכור אותו כמלאך נקי מחטאים, שכן הוא עצמו לא היה רוצה בכך

      "הומוסקסואליות זה לא משהו שצריך לקבל את הלגיטימיות של החברה. בעיני, זו סטייה. גם אם אדם עושה את זה, הוא צריך לדעת שהוא סוטה… לשיטתי, כל מערכות היחסים שלהם מבוססת על מין מוטרף או אינטנסיבי. בגלל זה, יש רגישות לאיידס והקהילה ההומוסקסואלית הופכת למעין מדגרה של המחלה. לפיכך, מה ששניים עושים בדל"ת אמותיהם הופך לבעיה של חוץ, בגלל שהם הופכים לסיכון במובן הפשוט ביותר של המילה". את המילים החריפות האלה לא אמר חבר כנסת מן הימין הקיצוני, זו גם לא תגובה בעמוד הפייסבוק של הצל, אלה המילים שאמר מאיר אריאל בריאיון לצחי כהן שפורסם בידיעות אחרונות באוגוסט 1998.

      הקהילה הגאה זעמה, ובצדק. הכוח של הקהילה בדיוק החל לצמוח. דנה אינטרנשיונל זכתה באירוויזיון שלושה חודשים קודם לכן, דבר שהוביל בין השאר למצעד הגאווה ההמוני הראשון בתל אביב. מאיר אריאל בחר את הטיימינג האומלל ביותר לחשוף לציבור את ההומופוביה שלו. חודש לאחר אותו ריאיון, בניסיון לשקם את המוניטין, הוא התראיין לנרי ליבנה במוסף "הארץ" וחפר לעצמו בור גדול יותר, כשהכריז על עצמו כ"הומופוב עיוני - זאת אומרת, ביחס להומוסקסואליות אבל לא ביחס להומואים".

      קשה להאמין שמאיר אריאל היה הומופוב באמת, לא רק בגלל שהיו לו חברים טובים שהעידו שהוא עזר להם בתהליך היציאה מהארון, ולא רק בגלל שבשירו "ארול" יש את הרמיזה ההומוסקסואלית הראשונה בתולדות המוזיקה המקומית. קשה להאמין שהוא היה הומופוב כי מאיר אריאל אהב אנשים. הוא היה הומניסט. בדרכו העקומה הוא ניסה להסביר שאין לו בעיה עם הומואים, אבל יש לו בעיה עם הומוסקסואליות - כך למשל באותו ריאיון לנרי ליבנה רמז שהסיבה היחידה שלא התנסה במין הומוסקסואלי היא מן החשש להתמכר אליו. הוא ניסה להסביר את המשפטים המוזרים האלה, אבל ההסברים, שלא הגיעו עם התנצלות מפורשת, רק גרמו לו להישמע רע יותר.

      מפגינים מהקהילה החלו להגיע להופעות של הזמר ולפוצץ אותן באלימות, לא שהיה יותר מדי מה לפוצץ, מכיוון שהקהל מיעט להגיע גם ככה. הפגנות החלו להיערך גם מחוץ לביתו, והאגדה מספרת שברגע של אובדן עשתונות אריאל יצא אל המפגינים ואמר להם: "תתרוממו לי מפה". עבר עוד יותר מחודש עד שפרסם מכתב התנצלות אמיתי, ובו הבהיר כי הוא "מפגר שנות דור ובור גמור בנושא". חלקים בקהילה הגאה סלחו לו וזכרו לו חסד נעורים, אחרים המשיכו להחרים אותו עד יום מותו, שהגיע פחות משנה לאחר מכן.

      ראיון גנוז עם מאיר אריאל מ-6 ביוני 1997 חלק ד (מערכת וואלה! NEWS , צילום: באדיבות משפחת אריאל)
      דמות מורכבת. מאיר אריאל (צילום באדיבות המשפחה)

      הסערה ההומופובית של מאיר אריאל המשיכה ללוות אותו עד יום מותו, אך לאחר מותו הטרגי נדמה כי הוחלט לקבל את התנצלותו ולהסתפק בה. אלא קשה שלא לחשוב מה היה קורה אם הוא היה מתבטא כך בימינו. האם אמנים בעידן ה-PC בכלל יכולים להרשות לעצמם להגיד דברים כה מקוממים רק בשביל תשומת לב בלי לשרוף לעצמם את הקריירה? נראה שהתשובה ברורה. בנוסף, צריך לזכור שאלה לא היו ההתבטאויות הקשות היחידות של אריאל באותה שנה. באותו ריאיון לצחי כהן, למשל, תקף את המפלגות הרוסיות בכנסת וטען ש"אסור להרשות לעולים להצביע בארבע השנים הראשונות שלהם בארץ".

      שנה לפני כן, הייתה זו שלי יחימוביץ', הח"כית הפורשת הטריה, שהעלתה את מאיר אריאל לשידור בתוכנית הרדיו שלה כדי לעמת אותו עם דברים שצוטטו מפיו במקומון בצפון, לפיו "אונס זה פשוט אהבה בווליום יותר גבוה". אריאל לא הכחיש שאמר את הדברים, אבל טען בפני יחימוביץ' שהדברים הוצאו מהקשרם. לטענת מקורביו הוא פשוט יצר פרובוקציות מכוונות, והשתמש בתקשורת כדי לקדם את יצירותיו, ואכן, בשנים האחרונות לחייו הוא הפך למרואיין מבוקש - בעיקר כי ידעו שהוא תמיד יספק כותרות טובות. מסיבה ששמורה עמו, מאיר רצה לשבור את התדמית הנקייה שלו. הוא לא לקח בחשבון את המחיר שיבוא עם זה.

      לא נעים להיזכר ברגעים הקשים שליוו את השנה האחרונה בחייו של מאיר אריאל, אחד מגדולי היוצרים העבריים בכל הזמנים, אבל זה גם יהיה חטא לנכות את האמת הזאת מתוך הזיכרון שלו. אישית, הייתי מאמין שמאיר עצמו לא היה רוצה שנזכור אותו כמין מלאך נקי מחטאים, אלא כאמן ואדם מורכב. הוא היה רוצה שנאהב אותו למרות הכל, אבל בגלל מי שהוא באמת היה, ולא בזכות איזו תדמית דמיונית שנוצרה אחרי מותו. כמו השירים שלו, גם האישיות שלו הייתה מלאה ברבדים ושכבות עשירות של תוכן ועומק. מאיר ליהטט בהומופוביה כפי שליהטט במילים, הוא התנסה בפרובוקציות כפי שהתנסה בכלים מוזיקליים, הוא בחן את גבולות השפה כפי שבחן את גבולות הטעם הטוב - עשרים שנה אחרי מותו אפשר להיזכר בדמות המרשימה הזאת, שמספרת את כל סיפורה של מדינת ישראל - כולל המוות המיותר במחלקת טיפול נמרץ באיכילוב, בשל מחלה שניתן היה בקלות לטפל בה, אך אובחנה לא נכון על ידי הרבה רופאים עם כוונות טובות. כמה שזה סיפור מוכר בכל משפחה ישראלית כמעט. בואו נזכור למאיר את התלתלים המקסימים מימי הקיבוץ וגם את השיבה הרועמת שצמחה לה בפאות הלחיים. בואו נזכור אותו חי, בואו נזכור אותו אמיתי.

      אמש, בלייב פארק בראשון לציון הגיעו אלפי ישראלים כדי להיזכר ביצירה של מאיר אריאל, וכדי לתת עוד כבוד גדול לאמן שלא קיבל את הכבוד הזה בזמן אמת. במהלך הבדיחה הכמעט קבועה של יואב קוטנר בתחילת הערב, הוא הזכיר שבכל ההופעות של אריאל ביחד בימי חייו, לא היו מספיק אנשים כדי למלא את האמפי בראשון לציון. לא בטוח שההלצה הזו מופרכת.

      מופע מחווה 20 שנה למותו של מאיר אריאל, יולי 2019 (יח"צ , שלומי פינטו)
      דואט לא מתואם. דדון וארצי (צילום: שלומי פינטו)

      בהופעה, שארכה לא פחות משלוש שעות וחצי, הופיעו כמה מהשמות הכי גדולים במוזיקה הישראלית היום לצד כמה מהשמות הגדולים שהופיעו עם מאיר כבר לפני עשרות שנים, עדות לחשיבותה של היצירה של אריאל המנוח ולמורשת המוזיקלית הגדולה שהשאיר אחריו. את המופע פתחו פטריק סבג וארז לב ארי, עם ביצוע מוצלח ל"לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ" וגם ניסוי פסיכדלי משהו על קטע שירה מוקרא של מאיר אריאל בשם "משורר".

      חמי רודנר ביצע יחד עם תמר רדה את "כתונת פסים", הדבר הכי קרוב ל-"We Are The World" שיצרו בישראל, והתברר שהשיר יכול לעבוד גם כדואט. ברי סחרוף ביצע את גרסתו ל"חיית המתכת" מתוך אלבום המחווה ל"רישומי פחם" וגם הוסיף את גרסתו ל"מודה אני".

      לאור האורך החריג של המופע, חלק מהביצועים הבנאליים יותר נשכחו כבר במהלכו. כך למשל זה של טונה ל"אדם צועק את שחסר לו", "לא יכול להוריד ממך את העיניים" של בניה ברבי, "הולך בטל" של מוש בן ארי או "שדות גולדברג" המעולה שביצע מיכה שטרית. אלה היו ביצועים טובים, סולידיים, אבל גם לא כאלה שהוסיפו יותר מדי על המקור.

      ביצוע שאי אפשר לשכוח היה זה של שולי רנד ל"טרמינל לומינלט". קצת הזוי לראות אדם חרדי עומד ושר שיר שכולו פראפרזה על אקט מיני סוער (זאת למרות שרנד שינה חלק מהמילים). כך או כך, הגרסה שלו נעה בין מוזיקה חסידית יידית לבין נגיעות ים תיכוניות, וניצבה איפשהו בין חילול השם להברקת הערב.

      שלומי שבן ביצע את "דאווין של שיר מחאה", שיר אותו ביצע בלא מעט "ערבי מאיר" שכאלה, ואף הקליט לאלבום הקאברים שלו, "מגדל הפזמון". גם דורי בן זאב ביצע את השיר הקבוע שלו במופעים האלה: "סוף שבוע בכפר". דיקלה הצליחה לבלוט עם ביצוע מרגש של "איך לפעמים אני" הג'אזי. ריטה הגיעה כדי לבצע את "ערב כחול עמוק" ובמפתיע, הביצוע לא הצליח להתרומם. יהודה עדר, שגם הפיק מוזיקלית את המופע וניגן על גיטרה לאורך רוב הערב, ביצע בצורה מרגשת את "פלוגה בקו" הנפלא, אך ההתרגשות פגמה ביכולותיו הווקליות המוגבלות ממילא. דיוויד ברוזה ביצע את "בצהרי היום" והוסיף לו עוד ועוד תיבות ובתים ופזמונים, ויש מצב שהוא ממשיך עד עכשיו לנגן את השיר באיזה מקלט בעוטף עזה. זה מרגש תמיד לראות מישהו שאוהב לנגן ולשיר, ואף אחד לא אוהב לנגן ולשיר יותר מדיוויד ברוזה.

      "שיר כאב" הופקד בידיו של עמית הראל האנונימי מלהקת הבית של המופע (עם המתופפת המעולה קרן טפרברג), שדווקא הפתיע לטובה בביצוע נאמן למקור. חנן יובל, שיכול היה לבחור לא מעט מהקלאסיקות שאריאל כתב לו, ביצע דווקא את "ערב קיץ" הנשכח, בביצוע שרוב הקהל ישכח עד סוף ההופעה. את הביצוע הרוקיסטי של מוקי ל"שיר תת מודע זמני" כולנו נצטרך למחוק מהזיכרון כטעות שלא צריכה לחזור על עצמה. פרפורמר גדול, עם ביצוע שלא היה עובר אף אודישן בתוכנית ריאליטי אצל השופט מוקי עצמו.

      מופע מחווה 20 שנה למותו של מאיר אריאל, יולי 2019 (יח"צ , שלומי פינטו)
      אשרינו שזכינו. חנוך וגפן (צילום: שלומי פינטו)

      והיו גם רגעי שיא. זה התחיל עם ביצוע מופלא של נורית גלרון ל"שיר מחלק המוסר השכל", אולי השיר הכי כיפי בקטלוג של מאיר. המשיך עם שירי מימון והדבר המפלצתי שיוצא לה מהגרון. איזה קול ענק, רבאק, הקריירה שלה לא צריכה לעצור בברודווי. מימון המציאה מחדש את "שלל שרב" עם ביצוע מרגש ומצמרר, שלא נפל במאום מהמקור העוצמתי של גידי גוב.

      אמיר דדון ביצע בקולו הפנומנלי את "נשל הנחש", השיר שעצם אזכור שמו גרם לכל הקהל להיעמד. ההמנון הגדול של מאיר אריאל זכה למספר ביצועים זכורים במיוחד, כך למשל הגרסאות של ערן צור ואביב גפן לשיר, אך דדון הביא את כולו לשיר (ויש ממנו הרבה) עם ביצוע שיכול היה להיכנס לפנתיאון הקאברים הישראלי - אלא שאז עלה שלמה ארצי לבמה לקול תשואות הקהל. הזמר הוותיק לא היה בליינאפ של המופע, וכלל לא ברור איך הוא מצא את עצמו על הבמה דווקא באמצע הביצוע המופלא של דדון, שהפך לפתע לדואט לא מתואם.

      ניכר היה שארצי כלל לא מכיר את המילים של השיר ומתאמץ לקרוא אותן מתוך מסך, דבר שפגם גם בקצב השיר, וגם ברמת ביצוע. חבל, אין ספק שהוא יכול היה לתרום את קולו האייקוני למופע הזה, אבל ההבלחה שלו לבמה על חשבון אמן אחר הרגישה מאולצת ולא מכובדת. (אגב שלמה, אם אתה מתקשה לבחור שיר לשנה הבאה, אני מציע את "בשדה ירוק", יושב עליך בול).

      מופע מחווה 20 שנה למותו של מאיר אריאל, יולי 2019 (יח"צ , שלומי פינטו)
      מצוינת. נורית גלרון (צילום: שלומי פינטו)

      עוד שתיים שבלטו לטובה היו יובל דיין, שכבשה את הקהל עם ביצוע מתוק ל"לא תתפוס אותי" (אחרי רגע מביך בו יואב קוטנר שכח את שמה והזמין אותה לבמה בהוראה: "את, בואי"), וקרן פלס עם ביצוע קאברטי משובח ומפתיע ל"היכנסי כבר לאוטו וניסע". השיר שנבחר בעבר על ידי עורכי גלגלצ לשיר הגרוע של השנה מעולם לא נשמע גלגלצי יותר, בקטע טוב.

      אך יותר מכל השמות הגדולים האלה, מי שריגש את הקהל יותר מכולם היה דווקא חנן בן ארי, שהצליחה להפתיע עם ביצוע פשוט ל"מים מתוקים". בלי עיבוד בומבסטי, בלי להמציא את השיר מחדש, בן ארי התיישב על כסא וביקש מהקהל להיכנס איתו לדואט. משהו בהתמסרות האמיתית של בן ארי לשיר (בתוך ערב בו לא מעט אמנים גדולים נאלצו לקרוא את מילות השירים מתוך מסך) הצליח ליצור תחושה אינטימית אמיתית. זה כיבד את הקהל, וזה כיבד את המוזיקה של מאיר.

      המופע הסתיים בדרך המסורתית עם שלום חנוך, שביצע את "אגדת דשא" יחד עם אביב גפן, את "זרעי קיץ" וחתם ב"סוף עונת התפוזים" באחת בלילה. כמי שהיה שם גם לפני 19 שנה ביום השנה הראשון למותו של אריאל, כשחנוך ביצע את השיר הזה יחד עם להקת תמוז שהתאחדה לרגל המאורע - אני יכול להתלונן שהאנרגיה לא הייתה אותו הדבר. מצד אחר, שלום חנוך ויהודה עדר מבצעים את "סוף עונת התפוזים" זו עדיין הדרך המושלמת לסיים כל הופעה, בטח משיריו של מאיר אריאל הגדול. אשרינו שזכינו לראות את השיר הזה שוב, וכן ירבו פסטי-מאיר כאלה בעתיד.

      מופע מחווה 20 שנה למותו של מאיר אריאל, יולי 2019 (יח"צ , שלומי פינטו)
      כבשה את הקהל. יובל דיין (צילום: שלומי פינטו)

      בקטנה

      בעשרים השנים מאז מותו של מאיר אריאל נכחתי בכל ערב מחווה שנערך לזכרו. זה התחיל במופע גדול בקיסריה, אך הפך בשנים הראשונות שאחרי לחגיגה קצת יותר מצומצמת על הדשא בקיבוץ משמרות, ואפילו בפאב קטן שקם על חורבות מועדון הבארבי הישן בסלמה 40. מדהים לראות איך המופע מצליח לגדול משנה לשנה, והפך לאירוע חובה לאמנים גדולים ולקהל שוחר מוזיקה. בתוך כך, מעניין גם לראות איך בניו של מאיר, אהוד ושחר, הפכו מצמד היפים יפי עיניים לשני חוזרים בתשובה אדוקים. את אודי היפיוף שביצע את "שיר כאב" לפני 19 שנה כמעט שאי אפשר היה לזהות אתמול עם הפאות המסולסלות הארוכות שנראו כאילו נלקחו מתוך פרסומת לאיזו חסידות שמחה במיוחד. אודי ביצע את "צדק צדק תרדוף" ושחר ביצע את "ארול", שניהם לא דייקו כמו אז, אבל המקום שלהם בערבים האלה חשוב - לא רק בגלל הייחוס המשפחתי, אלא בגלל שבדיוק כמו אביהם, הם מייצגים משהו ישראלי מאוד אותנטי. הם אף פעם לא מנסים לבצע את השיר המושלם או להגיע בדיוק לתווים הנכונים, אלא רק לתת את הפירוש הכי טוב לכתבים הכי מסתוריים של אבא שלהם. כיף לחוות את זה, כל פעם מחדש.

      מופע מחווה 20 שנה למותו של מאיר אריאל, יולי 2019 (יח"צ , שלומי פינטו)
      ביצוע לא מתרומם. ריטה (צילום: שלומי פינטו)
      מופע מחווה 20 שנה למותו של מאיר אריאל, יולי 2019 (יח"צ , שלומי פינטו)
      נתנה פרשנות. קרן פלס (צילום: שלומי פינטו)
      מופע מחווה 20 שנה למותו של מאיר אריאל, יולי 2019 (יח"צ , שלומי פינטו)
      אפשר בדואט. חמי רודנר ותמרדא (צילום: שלומי פינטו)
      מופע מחווה 20 שנה למותו של מאיר אריאל, יולי 2019 (יח"צ , שלומי פינטו)
      הולך בטל. מוש בן ארי (צילום: שלומי פינטו)