פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      האמת כואבת

      צילום: GettyImages

      סרטו החדש, האוטוביוגרפי והמהולל של פדרו אלמודובר ממשיך את הרומן ארוך השנים שלו עם הקהל הישראלי, ומספק שיעור מאלף על מקורות יצירתו. עם זאת, חווית הצפייה בו מייגעת למדי והצלחתו מעוררת כמה תמיהות

      דירוג כוכבים לסרטים - 2.5 כוכבים (עיבוד תמונה)

      במהלך "כאב ותהילה", סרטו הטרי והאוטוביוגרפי של פדרו אלמודובר, מסופר לנו כי גיבורו הקולנוען הוזמן לאיסלנד, מדינה בה משוגעים על עבודתו. לא יהיה מפתיע לגלות כי בגרסאות הראשונות של התסריט, התייחסו דווקא לישראל, ואז שינו את השם בשל חששות מה-BDS, החזק במיוחד במולדתו של הבמאי.

      הרי ככל הידוע, אלמודובר דווקא אינו פופולרי בצורה יוצאת דופן באיסלנד, שגם אינה בדיוק גן עדן לחובבי קולנוע איכות. אך אם יש מדינה אקזוטית אחת בה ההערצה אליו יוצאת מגדר הרגיל, זו ישראל.

      הבמאי הספרדי הוותיק זוכה כאן לכבוד שמעט קולנוענים אירופאים, אם בכלל, מקבלים בימינו: השם שלו מספיק חזק ומוכר כדי שיתכבד בכתבה נרחבת במהדורה של חדשות 12, כפי שקרה השבוע, וכמעט כל הסרטים שלו הופצו אצלנו מסחרית. חלקם, למשל "דבר אליה" ו"הכל אודות אמא", אף היו שוברי קופות עצומים.

      אמנם, בעקבות סרט קשה לעיכול כמו "העור בו אני חי" וסרט תמוה כמו "לעוף מהתרגשות", נוצר בינו לקהל הישראלי משבר אמון, אך "חולייטה" המופתי שב לפייס ביניהם, ועכשיו מגיע "כאב ותהילה", הצפוי להיות להיטו הגדול בישראל מזה שנים. הקרנות הטרום-בכורה שלו בפסטיבל הקולנוע ירושלים לפני שבוע היו מפוצצות, והתגובות נרגשות.

      כאב ותהילה (יח"צ , פסטיבל קאן)
      הכל אודות פדרו. מתוך "כאב ותהילה" (יח"צ)

      גם בפסטיבל קאן, שם הוצג "כאב ותהילה" במסגרת התחרות הרשמית לפני כחודשיים, עפו על הסרט, הגדירו אותו כיצירת מופת והעניקו לכוכבו אנטוניו בנדרס את פרס השחקן הראשי. אנחנו, לעומת זאת, קצת פחות מתלהבים, אבל נתחיל בדברים הטובים - ובתקציר העלילה כמובן.

      בנדרס מגלם את האלטר-אגו של אלמודובר: במאי בשם סלבדור, שכיאה לשם הסרט, ידע הרבה תהילה בחייו, אבל גם הכאב אינו זר לו. הוא סובל מתחלואים פיזיים איומים, עד כדי כך שקשה לו לעמוד על הרגליים, ובו בזמן גם משתוללים בתוכו שדים פנימיים.

      לכן, בנוסף לטיפולים הרפואיים שיקבל, ייצא הגיבור לסגור את כל הקצוות הפתוחים בחייו. ההזדמנות לכך מגיעה הודות להקרנה מיוחדת בסינמטק המדרידאי של אחד מסרטיו הראשונים. הבמאי הסתכסך בזמנו עם הכוכב שלו, ועכשיו מקבל הזדמנות להשלים איתו, והוא מנצל את המומנטום כדי לנסות לסגור עוד כמה פצעים מדממים הקשורים ביחסיו עם האקס המיתולוגי, עם אמו וכמובן גם עם עצמו.

      זה כבר הסרט השמיני של בנדרס עם אלמודובר, וכאן עושה השחקן את תפקידו הטוב ביותר, אולי אפילו את תפקיד חייו. כמו הדמות בגילומו, גם החיים האישיים והמקצועיים שלו עברו טלטלות, ופה הוא בשיאו, ומיטיב להמחיש בפנינו את מטען הכאב של הגיבור.

      כאב ותהילה (יח"צ , פסטיבל קאן)
      מגלמת את אמו של הבמאי בצעירותה. פנלופה קרוז מתוך "כאב ותהילה" (יח"צ)

      כיאה לאלמודובר, הסרט מתפקע מצבעוניות. השימוש המרהיב בצבע האדום, שניכר בפוסטר המזמין של "כאב ותהילה", ניכר גם בתוצאה הסופית. נוסף לכך, החגיגה לעיניים כוללת גם לא מעט רגעים מרגשים, רובם כאלה המתארים חוויות ראשוניות: הרגע שבו הגיבור נמשך לראשונה לגבר, הרגע שבו נכבש בקסמי הקולנוע וכיוצא בכך.

      בהקשר זה, הצפייה בסרט מאלפת, בטח למי שמתעניינים בהיסטוריה של הקולנוע הספרדי, או בהתפתחותו של אלמודובר בפרט. הרי ברור לחלוטין שהתסריט כאן מבוסס על חוויותיו האישיות, והבמאי עצמו העיד כי מדובר בתמונת מראה לחייו: הדירה היא העתק כמעט מדויק של מעונו וכיוצא בכך.

      מרתק ללמוד על מקורות ההשראה של הקולנוען, כמי שגדל בעיירה כפרית קטנה ומרוחקת והיה זקוק לגירויים חיצוניים כדי לגלות את זהותו המינית ואת ייעודו האמנותי. העניין כאן הוא מעבר לרכילותי, שכן ההתפתחות האישית של אלמודובר משקפת גם תהליך לאומי: כיצד מדינה שמרנית וקתולית כמו ספרד החלה להיפתח אט-אט, הרבה בזכות היצירה של אלמודובר, שהפריחה שלו החלה לאחר מותו של פרנקו ועם ההתעוררות החברתית והתרבותית במדינה.

      מתוך כאב ותהילה (יח"צ , קלנוע לב)
      תפקיד חייו. אנטוניו בנדרס מתוך "כאב ותהילה" (יח"צ)

      אך למרות כל המעלות הללו, אני מתקשה להצטרף למקהלה שגומרת על הסרט את ההלל. לא אלך סחור-סחור: גם אם בסופו של דבר היה הרבה מה ללמוד ממנה, חווית הצפייה בו היתה מייגעת מבחינתי. ראיתי את "כאב ותהילה" שלוש פעמים בהזדמנויות שונות, ואף פעם לא גיליתי בו יותר מאשר בפעם הקודמת.

      יש בסרט רגעים יפים, אבל גם הרבה רגעים מתים, והנקודה הכי גדולה לגנותו היא שהוא במיטבו בסצינות הפולקלוריסטיות למדי שבו - בעיקר אלה המתרחשות בעיירת הולדתו של הבמאי. שם, הריטואלים הכפריים, הנופים היפים והצבעים מאפילים על חולשת התסריט. אך כשאין לו את הגב הזה, למשל בקטעים המתרחשים בתוך חדרי מגורים במדריד של ימינו, התוצאה חלשה בהרבה.

      קשה שלא להעלות תהיות על הטרפת סביב "כאב ותהילה". איך זה שרוב המבקרים והמבקרות ברחבי העולם כה מתרפקים עליו? האם זה כיוון שהם נוטים לאהוב סרטים על קולנוע, ואלמודובר עוסק כאן בשאלות איך נולדת התשוקה למסך הגדול, כיצד מתהווה במאי ואיך נוצר סרט? האם אין הטיה לטובתו כיוון שהביקורת הבינלאומית נוטה לחפש מאסטרים קולנועיים ולסגוד להם, והיוצר הספרדי הוא בין היחידים בימינו שבכלל יכולים להתיימר לסטטוס הזה?

      כאב ותהילה (יח"צ , קולנוע לב)
      עוד להיט. מתוך "כאב ותהילה" (יח"צ)

      ובכל הקשור ביחסים בין הקהל הרחב לאלמודובר, עולה שאלה שרלוונטית במיוחד בסרט הזה - האם במשיכה שלנו לקולנוע שלו אין איזה התענגות מציצנית על הממד הפולקלוריסטי המובהק של עבודתו? והאם אין איזו היקסמות בורגנית מן הססגוניות המצועצעת והמלודרמטיות הפסוודו-איכותיות?

      "כאב ותהילה", אם כך, הוא אולי חובה למעריצים ולמעריצות של הבמאי הספרדי - אך מעבר לכך, ומבחינה אובייקטיבית, זה לא באמת סרט גדול בעיני. עם זאת, כמובן, כל המילים הללו לא ימנעו ממנו להיות להיט בקופות המקומיות, ולכתוב פרק נוסף ברומן ארוך השנים בין אלמודובר לציבור הישראלי.

      במהלך הסרט, האלטר-אגו של הבמאי הספרדי אומר כי לולא היה בהם קולנוע, חייו היו חסרי משמעות, וכנראה שזה הדדי: אלמודובר לא יכול בלי לעשות סרטים, ואנחנו לא יכולים בלעדיו.