המילון השלם להבנת "היו זמנים בהוליווד" של טרנטינו

ביום רביעי הקרוב יעלה לאקרנים "היו זמנים בהוליווד", סרטו החדש והמדובר של קוונטין טרנטינו. הסרט מתרחש ב-1969 ועוקב אחר שתי דמויות פיקטיביות: שחקן דועך (ליאונרדו דיקפריו) וכפיל הפעלולים הנאמן שלו (בראד פיט). השניים גרים בלוס אנג'לס סמוך לזוג אמיתי לחלוטין: הבמאי רומן פולנסקי וזוגתו ההרה שרון טייט, שתירצח במהלך אותה שנה בידי כנופיית צ'רלס מנסון, יחד עם כמה מחבריה.

חוץ מכל השמות הללו, הסרט עתיר ניים-דרופינג עוד יותר מיצירותיו הקודמות של טרנטינו. גם כל הדמויות והיצירות הבדיוניות שמופיעות בו, מבוססות או רומזות לאנשים ולדברים שהיו באמת. למעשה, יש כאן כל כך הרבה ציטוטים, אזכורים, מחוות והקשרים, שקשה להבין את "היו זמנים בהוליווד" עד תומו בלי איזשהו מידע מוקדם. לכן, הכנו את הלקסיקון המלא לקראת הצפייה בסרט, עם ערך אחד לכל אות באלף בית ועם כל מה שצריך לדעת לקראת הלהיט המדובר, והכי חשוב: עם אפס ספוילרים (נשבעים) לגבי כל הטוויסטים שמחכים לכם בזמן הצפייה.

השנה שבה מתרחש "היו זמנים בהוליווד" היא לא סתם שנה - אלא אחד מציוני הדרך המשמעותיים בתולדות ארצות הברית. לא רק שהעשור האלים מלכתחילה בא לסיומו, אלא שזה קרה בצורה מדממת במיוחד, עם כמה מקרי מוות מזעזעים ובראשם אותו טבח שביצעה כנופיית צ'רלס מנסון בשרון טייט ובחבריה.

זו גם היתה השנה בה החלומות המתוקים של ילדי הפרחים התנפצו סופית. הגיהנום עתיר הקורבנות בפסטיבל הרוק הקליפורני אלטמונט, שהתקיים אף הוא ב-1969, נחשב לאירוע שמסמל את מותו של העידן, לפני המעבר לשני עשורים ריאקציונרים ושמרנים. להבדיל, היתה זו גם סוף תקופה בהוליווד הקלאסית. המודל הישן שלה, אותו מייצגים שני גיבורי הסרט, דעך סופית, ובמקומו בא דור חדש של יוצרים ושל מפיקים צעירים, שהביאו איתם צורות עשייה אחרות. הם שלטו בתעשייה לאורך שנות השבעים, עד שגם זמנם הגיע - אבל זה כבר סיפור אחר.

אמן אמנויות הלחימה, שמוצאו סיני, נולד בסן פרנסיסקו בתחילת שנות הארבעים ומת בטרם עת ובנסיבות מסתוריות ב-1973. בתווך, פיתח קריירה קצרה שב-1969 עוד היתה בחיתוליה. בתקופה זו הופיע בין השאר בסדרות "באטמן" ו"הצרעה הירוקה", ושתיהן מוזכרות ב"היו זמנים בהוליווד".

"הצרעה הירוקה" החלה את דרכה כתסכית רדיו בשנות הארבעים ומאז זכתה לשלל גלגולים, כולל עיבוד קולנועי כושל בתחילת העשור הנוכחי, וכמובן סדרת טלוויזיה בשנות השישים. טרנטינו, מצידו, כבר איזכר אותה בעבר, למשל ב"להרוג את ביל, חלק 1". היא עסקה ביורש עשיר היוצא להילחם בפשע חבוש במסיכה, וזאת בעזרת עוזרו הנאמן והמרביצן קייטו, אותו גילם לי. אחת מן הסצינות הלוהטות ב"היו זמנים בהוליווד" מתרחשת במהלך צילומי הסדרה, ואת המאסטר המנוח מגלם מייק מו, שהופיע בין השאר ב"הבלתי אנושיים" הכושל של מארוול.

שאנון לי, בתו של ברוס, לא שבעה נחת מן הדרך בה אביה מוצג כאן, ותקפה בתקשורת את טרנטינו על כך שתיאר אותו כאן כ"שמוק נפוח", התעלם מן הדיכוי הגזעני שהיה מנת חלקו ותיאר אותו כקריקטורה נלעגת. עוד המחשה לכך שב"היו זמנים בהוליווד", כל סצינה קטנה היא מקור לשערורייה גדולה.

גיבור "היו זמנים בהוליווד" מוצג כפי שמופיע בשלל סדרות טלוויזיה, חלקן פרי דמיונו הקודח של טרנטינו אבל חלקן אמיתיות לגמרי - גם אם נשכחות למדי. אי אפשר היה לגדול באמריקה של שנות השישים בלי לפתוח את הטלוויזיה ולהיתקל בהן, כך שסביר להניח כי הבמאי, יליד 1963, צפה בהן בילדותו.

אחת מן הסדרות האמיתיות שמככבות בסרט היא "Lancer", שהשתייכה לאחד הז'אנרים הכי נפוצים באותה תקופה, בקולנוע ובכלל - המערבון. היא היתה מעין חיקוי לא מוצלח במיוחד של הלהיט "בוננזה", ושרדה רק שנתיים. בתפקידים הראשיים בה הופיעו ווין מאונדר, אותו מגלם ב"היו זמנים בהוליווד" לוק פרי המנוח, שהספיק להצטלם אליו אבל לא זכה לראות אותו בחייו; וג'יימס סטייסי, אותו מגלם טימותי אוליפנט, המכיר את עולם המערבונים היטב בזכות "דדווד".

אף ש"Lancer" לא זכתה להצלחה מיוחדת, עדיין היא היתה שיא הקריירה של סטייסי, דוגמה מובהקת לדור השחקנים הנשכחים שטרנטינו מצדיע להם כאן. כמה שנים אחרי שירדה מהאוויר, הוא נפצע קשות בתאונת אופנוע ואיבד את חברתו. לאחר תקופת התאוששות ארוכה חזר לשחק, אבל לא היו לו תפקידים משמעותיים, ולולא טרנטינו סביר להניח כי היה נשכח בתהום הנשייה.

אחד הסמלים הגדולים של תרבות הנגד בשנות השישים, ובראש ובראשונה יוצר וכוכב "אדם בעקבות גורלו", שיצא בשנת התרחשות של "היו זמנים בהוליווד", וניצב כסרט ההיפים האולטימטיבי: כלומר, ייצג את כל מה שהגיבורים כאן שונאים. דמותו לא מופיעה פה, אבל שמו מוזכר בהזדמנות אחת - וכמובן בהקשר שלילי.

במהלך "היו זמנים בהוליווד", מוצג לנו קטע פיקטיבי בו הגיבור הבדיוני מופיע ב"Hullaballoo". זה כמובן מעולם לא קרה, אבל התוכנית עצמה היתה גם היתה. היא שודרה מדי שלישי בשעות צפיית השיא והציגה קטעי שירה וריקודים. עם הכוכבים שהופיעו בה אפשר למנות את סוני ושר, ג'יימס בראון, הסופרימז, האנימלס ועוד, מה שלא עזר לה להישאר בסופו של דבר בזיכרון הציבורי - עד שהגיע טרנטינו.

התסריטאי הפולני נולד במולדתו בשם וויצ'ק, אבל בארצות הברית שיבשו אותו לוויטק. הוא הכיר את פולנסקי עוד בצעירותו ושיתף עמו פעולה בסרטיו הראשונים, ואז הלך בעקבותיו והגיע לקליפורניה בשאיפה לקדם את הקריירה שלו. החלום נגדע באיבו כשיחד עם זוגתו, אביגיל פולגר, שהה עם שרון טייט בשעה שבן זוגה היה עסוק בצילומים בלונדון, ובזמן שכנופיית צ'רלס מנסון הגיעה לטבוח בכל מי שהיה בביתה. וכך, הוא מצא את מותו באכזריות בגיל 32 בלבד. בנו ברטולומיי עבד גם כן בתעשיית הקולנוע ומת אף הוא בגיל צעיר, ארבעים.

הבמאי הצרפתי פעל בעיקר במולדתו, בה התפרסם בזכות קלאסיקות כמו "מטריות שרבורג". בסוף שנות השישים התנסה גם ביצירה אמריקאית דוברת אנגלית. התוצאה היתה "Model Shop", שבדיוק כמו "היו זמנים בהוליווד" מתרחש בלוס אנג'לס של 1969, והדרך שבה תפס את רוח הזמן וייצג אותה ואת הסטייל שלה השפיעו באופן ברור ומוצהר על הסרט של טרנטינו.

בשלב מסוים בסרט מגיעה אחת הדמויות לחוות ספאן, ולמרבה הצער זה לא מקום בדיוני, אלא קן צרעות שהיה באמת. הוא נקרא בשם החוואי ג'ורג' ספאן, שרכש את החווה המרוחקת והמבודדת בתחילת שנות החמישים והשכיר אותה להפקות קולנועיות סוג ב'. בשלהי שנות השישים, בהיותו כבר עיוור וקרוב לסוף ימיו, שינה את הייעוד שלה ואיפשר לכנופיית מנסון להתנחל במקום. לפחות לפי הסברה המקובלת והמתואר ב"היו זמנים בהוליווד", זה היה גם תמורת ניצול מיני של הנשים החברות בה.

ספאן עצמו מת חמש שנים לאחר הטבח שביצעו דייריו, והחווה עצמה נחרבה עוד קודם לכן, במהלך שריפות שהשתוללו בלוס אנג'לס ב-1970. את דמותו של החוואי היה אמור לגלם ברט ריינולדס, אך הוא מת לפני תום הצילומים, כך שבסופו של דבר משחק אותו כוכב אגדי אחר - ברוס דרן.

במהלך הסרט, נכנסת שרון טייט לחנות ספרים ומבקשת לרכוש את הרומן השערורייתי של תומאס הרדי, שיצא בשלהי המאה ה-19. מה שחסר ב"היו זמנים בהוליווד" זה המשך הסיפור: היא הביאה לפולנסקי את הספר בתקווה שיעשה ממנו סרט בכיכובה, וזו היתה הפעם האחרונה שהתראו.

עשור לאחר מכן, פולנסקי הגשים את חלומה של טייט, אך בכיכובה של שחקנית אחרת, נסטסיה קינסקי. את התוצאה, "טס" שמה, הוא הקדיש לזוגתו האהובה והמנוחה - בתחילת הסרט מופיעה הכתובית "To Sharon", אחת ההקדשות העצובות בתולדות הקולנוע.

אחת ההופעות המפתיעות בסרט היא של לינה דנהאם, המגיחה בו כדמותה של אחת מן החברות הכי אקטיביות בכנופייה של צ'רלס מנסון - קתרין שר. היא היתה יתומה, שהוריה מצאו את מותם במהלך מלחמת העולם השנייה במסגרת פועלם ברזיסטנס נגד הנאצים, ואז אמה המאמצת התאבדה. בחיפושיה אחר משפחה אלטרנטיבית, הצטרפה לכת הרצחנית, ואף שלא לקחה חלק ברציחות עצמן, גייסה את לינדה קסביאן ואת לזלי ואן הוטן, שכן עשו זאת, וריצתה עונש מאסר בעוון שיבוש הליכי משפט בניסיונה להגן על הגורו שלה.

שר עדיין בחיים, ובשנים האחרונות הרבתה להתראיין ולהסביר למה היא ושכמותה נפלו כך בקסמיו של מנסון, וגם איך זה שהיא עצמה לא הצטרפה למסע הרציחות - "הייתי בוגרת ואנושית יותר מן האחרות", לדבריה.

הציוות בין שחקן קולנוע וכפיל הפעלולים שלו נפוץ בדברי ימי הקולנוע האמריקאי. ב"היו זמנים בהוליווד", את הכוכב מגלם דיקפריו ואת יד ימינו פיט, ובשני המקרים מדובר בדמויות בדיוניות, אבל היו להם כמובן השראות אמיתיות. מי בדיוק? הסברה המקובלת היא שמדובר בדינמיקה בין ברט ריינולדס והאל נידהם, אבל טרנטינו פסל זאת בריאיון לכתב עת הבריטי סייט אן סאונד, בטענה שגיבוריו הבידיוניים "היו מתים לקריירה כמו זו של ריינולדס ונידהם".

אז על מה מתבסס הסרט? באותו ריאיון, סירב טרנטינו לחשוף שמות, אבל סיפר כי עבד בעבר עם כוכב שממש התחנן כי ייתן עבודה כלשהי לכפיל הפעלולים הוותיק שלו. אותו פעלולן התגלה כנאמן ומסור בצורה יוצאת דופן לשחקן שאליו התלווה, והקשר המיוחד הזה שימש השראה לכתיבת "היו זמנים בהוליווד".

השראה נוספת, סיפר טרנטינו, היתה מפגש עם פעלולן אחר, שהדהים אותו בעוצמה הפיזית שלו וביכולתו לפגוע בלי להיפגע, אבסולוטיות המאפיינת גם את הדמות בגילומו של פיט.

אומה תורמן, שהופיעה ב"ספרות זולה" וב"להרוג את ביל" של טרנטינו, לא משתתפת הפעם, אבל בתה מאיה הוק, מן הכוכבות העולות בהוליווד, שפרצה לאחרונה ב"דברים מוזרים", דווקא כן. היא מגלמת את לינדה קסביאן, שהיתה בת עשרים בזמן התרחשות "היו זמנים בהוליווד" ואחת החברות הטריות ביותר בכנופייה של מנסון. היא הסיעה את המרצחים והמרצחות לזירות הפשע, אך לא לקחה חלק פעיל במעשי הטבח עצמם, ולאחר מכן העידה נגד חבריה ותרמה להרשעתם, למרות כל הניסיונות להרתיע אותה.

קסביאן עדיין בחיים ומנסה להתרחק מאור הזרקורים, אך יש לה שלל אזכורים בתרבות הפופולרית, כמו למשל הלהקה הבריטית הנקראת בשמה.

אחד הז'אנרים האהובים על טרנטינו, שכבר היה השראה ל"ג'אנגו ללא מעצורים" ול"שמונת השנואים", וגם כאן יש לו שלל מחוות וציטוטים - בחלק מן המקרים, מדובר בסדרות ובסרטים בדיוניים, ולעתים בכאלה שהיו באמת.

אז בוא נעשה סדר. קודם כל, בגזרה הטלוויזיונית: "Lancer" שכבר הוזכרה, כמו גם "בוננזה" ו"The Big Valley", הן סדרות אמיתיות. "Bounty Law", שגיבור הסרט מככב בה לכאורה, פיקטיבית לגמרי - אבל מבוססת על מערבונים טלוויזיוניים סוג ב' כמו "מבוקש: חי או מת" שהיו באמת.

ואשר לגזרה הקולנועית: בשלב מסוים, כשגיבור הסרט מתקשה למצוא תפקידים בהוליווד, הוא מבין כי לא תהיה לו ברירה אלא לפעול כפי שעשה קלינט איסטווד במציאות, ולנסוע לאיטליה להשתתף ב"מערבוני ספגטי". מדובר, כמובן, בסוג עשייה שאכן פרח בארץ המגף בשנות השישים והשבעים, והמציא מחדש את ז'אנר המערבונים, אותם הפך למסוגננים, אלימים וחתרניים יותר. אחד המאסטרים שלו היה סרג'יו קורובצ'י, שטרנטינו מעריץ וכבר הצדיע לו בסרטיו הקודמים.

לעומת זאת, "היו זמנים בהוליווד" מציג שני מערבוני ספגטי שקורובוצ'י ביים לכאורה: "נברסקה ג'ים" וגם "Kill Me Now Ringo, Said The Gringo". בשני המקרים מדובר בהמצאה, אף שטרנטינו גורם להם להיראות אמיתיים לחלוטין ואף יצר להם פוסטרים פיקטיביים.

אשף נוסף בז'אנר הספגטי, ועוד אחד מאליליו של טרנטינו, היה האיטלקי סרג'יו ליאונה, יוצר "היו זמנים במערב" (ולאחר מכן גם סרט הגנגסטרים "היו זמנים באמריקה"). מיותר לציין כי שם סרטו החדש של הבמאי האמריקאי קורץ לשני אלה.

סרטים סוג א' או ב' על חיילים אמריקאים שנוקמים בנאצים פרחו בשנות החמישים והשישים, וכבר היו הבסיס איתו שיחק טרנטינו ב"ממזרים חסרי כבוד". תת-הז'אנר מככב גם כאן, אם כי במידה פחותה. גיבור "היו זמנים בהוליווד", כך מתברר, שיחק בסרט בשם "The 14 Fists of McCluskey", מעין חיקוי ל"12 הנועזים", שעם הזמן מתגלה כמהותי ביותר לעלילה.

הסרט עצמו, בו מחסל הגיבור נאצים בעזרת להביור, הוא המצאה של טרטינו - אך היא מבוססת על תוצר אמיתי, "The Secret Invasion", אותו ביים ב-1964 מלך הסרטים סוג ב', רוג'ר קורמן.

במקור, "היו זמנים בהוליווד" התחיל כספר שטרנטינו ניסה לכתוב, אך פרש לאחר כמה פרקים. לאחד מהם קראו "האיש שיכול היה להיות סטיב מקווין". זאת, כשם מושא הקנאה הגדול של גיבור הסרט, שרצה להיות כמוהו וכמעט נהיה - אבל פספס.

בשלב מסוים ב"היו זמנים בהוליווד" אף מסופר לנו כי גיבורו היה מועמד לככב ב"הבריחה הגדולה", אך בסופו של דבר כמובן שהכוכב הגדול יותר, מקווין, קיבל את התפקיד, במה שהפך לאחד מסרטי מלחמת העולם השנייה המצליחים ביותר.

במהלך "היו זמנים בהוליווד", מוצג לנו קטע בהשתתפותו של הגיבור מ"FBI". זה כמובן לא קרה, אבל הסדרה עצמה אמיתית ואפילו רצה במהלך כמעט עשור, מאמצע שנות השישים ועד 1974. גם הפרק המוצג כאן, "All The Streets Are Silent", אמיתי לחלוטין. במקור כיכב בו ברט ריינולדס, הנערץ על טרנטינו, שכפי שכבר נכתב כאן, היה אמור להשתתף ב"היו זמנים בהוליווד" אך מת לפני תום הצילומים.

שרון טייט הספיקה לככב בחייה הקצרים מדי רק בשישה סרטים. אף אחד מהם לא זכה להצלחה מסחרית משמעותית, חוץ מ"עמק הבובות" - והוא נקטל ביקורתית ופגע בתדמית שלה. מדובר היה בעיבוד לרב המכר של ז'קלין סוזן. הבובות בשמו הוא נקרא אינן תמימות בכלל, אלא שם כינוי לסמים בהן משתמשות הגיבורות.

טייט גילמה כאן את דמותה של ג'ניפר, שחקנית אטרקטיבית אך חסרת כישרון שחייה הולכים ומידרדרים עד למותה הטראגי - מוות קולנועי שלמרבה הצער הקדים רק במעט את מותה של השחקנית בחיים עצמם.

אחת הדמויות הידועות לשמצה בהיסטוריה של אמריקה העכשווית. הוא נולד באוהיו ב-1934, עבר לקליפורניה בצעירותו וניצל את הכריזמה שלו כדי להקים בה את אחת הכתות המתועבות והרצחניות בתולדות מדינתו. בשליחותו בוצעו שלל פשעים, בראשם הטבח בשרון טייט ובחבריה בשנת התרחשות "היו זמנים בהוליווד".

את השנים שלאחר מכן בילה מנסון במאסר עולם, אבל דמותו ממשיכה להלך קסמים על ארצות הברית, גם לאחר מותו לפני שנתיים, הוא היה ונותר אייקון כריזמטי עם גדודים של מעריצים ומעריצות, שעמד במרכז אינספור כתבות טלוויזיונית, מאות ספרים וגם סרטים רבים, ש"היו זמנים בהוליווד" הוא החדש שבהם, אבל בטח לא האחרון.

כמו היטלר, גם מנסון היה אמן כושל - במקרה זה, הוא ניסה את כוחו במוזיקה אבל לא הצליח להתפרסם, מה שתרם לתסכול הרצחני שלו. טרנטינו, בהחלטה מעוררת מחלוקת, החליט לשלב בפסקול "היו זמנים בהוליווד" את אחד מן השירים שכתב, "I'll Never Say Never To Always".

באחת הסצינות היפות ב"היו זמנים בהוליווד", שרון טייט בגילומה של מרגו רובי רוכשת כרטיס לקולנוע כדי לצפות בעצמה ב"The Wrecking Crew", סרט אמיתי שבו אכן כיכבה, במה שנרשם כאחד מתפקידיה הראשונים - ולמרבה הצער, גם האחרונים. מדובר היה באחת מקומדיות הריגול הרבות שהופקו כמעין פארודיות על סדרת "ג'יימס בונד" המצליחה, וכמובן לא דיגדגו את הצלחתה.

טייט גילמה בו בלונדה כה מגושמת, שכבר בסצינה הראשונה בהשתתפותה, נופלת אפיים ארצה. אף שהסרט עצמו לא הותיר חותם מיוחד, היא זכתה למחמאות על הופעתה. בניו יורק טיימס כתבו שהשחקנית היא הדבר הטוב היחיד בו, ובווראיטי הגדירו את הופעתה כמענגת.

בסרט השתתפו שלל אשפי אמנויות לחימה, מתאבקים ומתאגרפים. כך, צ'אק נוריס ערך בו את הופעת הבכורה הקולנועית שלו, בתפקיד קטן. ברוס לי לא הופיע בגופו, אך שימש יועץ מאחורי הקלעים.

חייו של הקולנוען ניצול השואה היו ועדיין מלאים שערוריות וטרגדיות, אך בסוף שנות השישים חווה אושר מקצועי ואישי, עד שהמוות הכה שנית.

לאחר שפרץ בפולין עם סרטו הארוך הראשון, "סכין במים", עזב פולנסקי את המדינה המזרח-אירופאית שהיתה נתונה למרות השלטון הסובייטי ולדיכוי תרבותי. הוא החל לביים בשפה האנגלית, באי הבריטי ובארצות הברית, ובזכות "רתיעה" ו"תינוקה של רוזמרי" הפך לאחד הבמאים החמים בסביבה. לא פלא שגיבורי "היו זמנים בהוליווד" מתרגשים מכך שקולנוען לוהט שכמותו עובר לגור בשכנותם, אולי גם מתוך תקווה שיסייע להציל את הקריירה שלהם.

ב-1967 ביים פולנסקי את "סלח לי, אתה נושך את צווארי", וכך פגש את שרון טייט, בה התאהב עד עמקי נשמתו. הם עברו לגור יחד בקליפורניה ובעודה נושאת ברחמה את תינוקו, נרצחה באכזריות. וכך, הבמאי שאיבד את אמו בשואה, שוב חווה טרגדיה נוראית.

לאחר מכן, ביים פולנסקי עוד כמה קלאסיקות, ובהן "צ'יינהטאון", "הדייר", "ירח מר" ו"הפסנתרן", שזיכה אותו באוסקר. בשנות השבעים הורשע בעבירת בעילת קטינה בשם סמנתה גיימר, וזאת במסגרת עסקת טיעון, לאחר שסעיפי האישום המקוריים היו חמורים בהרבה וכללו בין השאר אונס. בנוסף למקרה זה, בו הורשע, התפרסמו במשך השנים עוד שלל עדויות ותלונות על עבירות מין שביצע לכאורה.

בעקבות הרשעתו, נמלט פולנסקי מן המדינה לגלות בצרפת, ורגלו לא דרכה בארצות הברית מעולם, גם לא כדי לאסוף את האוסקר שלו. לפני שנה, אותה אקדמיה שהעניקה לו פסלון הפנתה לו עורף וסילקה אותו משורותיה, מה שלא מונע ממנו להמשיך לביים. בפסטיבל ונציה הקרוב, בעוד שבועיים, יוצג בהקרנת בכורה עולמית במסגרת התחרות הרשמית סרטו החדש, שבמקרה או שלא עוסק בפרשת דרייפוס, אולי כרמז לכך שהוא רואה בעצמו אדם הנרדף לא עוול בכפו.

במדינת המקלט שלו, צרפת, נישא פולנסקי לשחקנית עמנואל סנייה, ולזוג שני ילדים. הכוכבת הצרפתייה ביקרה את "היו זמנים בהוליווד" לאחר הקרנת הבכורה שלו בקאן ואמרה - "חורה לי שהוליווד הפכה את רומן למוקצה, אבל זה לא מפריע לה לעשות סרט מהסיפור הטרגי שלו, וכל זה בלי להתייעץ איתו".

ההיסטוריה של הוליווד מלאה בסיפורים טרגיים על כוכבים וכוכבות שמתו בטרם עת - מרילין מונרו וג'יימס דין, למשל. המקרה של טייט הוא אולי הטרגי מכולם, כי בניגוד לשני אלה, היא לא הספיקה למצות ולו בדל מן הכישרון שלה, וגם בגלל הנסיבות המזוויעות במיוחד של מותה: היא נרצחה באופן סדיסטי כשהיתה בחודש השמיני להריונה בידי חברי כנופייתו של צ'רלס מנסון. זה קרה בשבוע שעבר לפני חמישים שנה, בין השמונה לתשעה באוגוסט 1969, ויחד עמה מתו שלושה מחבריה - ווייטק פריקובסקי ואביגיל פולגר שכבר צויינו כאן, וכן האקס שלה, מעצב השיער ג'יי סברינג. נחסוך מכם את הפרטים המחליאים של דרך ביצוע הרצח.

הנסיבות שדווקא הבית בו שהתה טייט נבחר בידי המרצחים לא כל כך רלוונטיות לסרט, אבל נציין בקצרה כי הסברה המקובלת היא שהדבר קשור בדייר הקודם שלו: טרי מלצ'ר, מפיק מוזיקלי שדחה את מנסון ואת יצירתו, ועורר את חמתו.

טייט הספיקה להופיע בכמות זעומה של סרטים, שהמשמעותיים בהם כבר הוזכרו כאן, וגם בסדרות "הבוורלי הילבילים" ו"מיסטר אד", ובפרסומות. היא נחשבה לאחת השחקניות הפוטוגניות, המרשימות והמוכשרות של התקופה, ובעקבות "היו זמנים בהוליווד", הפילמוגרפיה הקצרה שלה זוכה להערכה מחודשת, ובין השאר התפרסמו עליה השבוע כתבות בשני פרסומים בריטיים נחשבים, סייט אן סאונד והדיילי טלגרף.

לאחר מותה, הפכה טייט לאייקון מעורר השראה. נהוג לחשוב כי הנרצחת לורה פאלמר ב"טווין פיקס" עוצבה בהשראתה, ורק בשנה האחרונה ניתן היה לראות את דמותה בכמה סרטים: לא רק ב"היו זמנים בהוליווד", אלא גם ב"Charlie Says", וב"The Haunting of Sharon Tate". אפשר להניח כי עוד לא נאמרה המילה האחרונה, וההילה המלאכית שלה תמשיך לרחף מעל הוליווד.

הסרט האחרון שפולנסקי הספיק לביים לפני האירועים סביבם נסוב סרטו של טרנטינו, והפך אותו לשם חם במיוחד. הקלאסיקה הזו, בכיכובה של מיה פארו, יצאה ב-1968 ועסקה בפועלן של כתות מזוויעות - נושא שלמרבה הצער, הבמאי יכיר מקרוב בחייו שלו. ואכן, אחת מן התמות המרכזיות בהן עוסק "היו זמנים בהוליווד" הוא הגבולות שבין קולנוע למציאות.