כשהבמאי הקוריאני בונג ג'ון-הו סיים לצפות בפעם הראשונה בסרטו החדש, "פרזיטים", הוא אמר לעצמו - "אלוהים אדירים, מה אגיד לאנשי השיווק כשישאלו אותי לאיזה ז'אנר שייך הסרט הזה?". גם כיום, אין לו לכך תשובה, וכשמישהו מציג בפניו את השאלה הזו - הוא פשוט קם ובורח, לדבריו.
ואכן, קשה להחליט באיזו משבצת לקטלג את "פרזיטים", שעולה כאן לאקרנים בסוף השבוע, שבועיים לאחר שפתח את פסטיבל הקולנוע ירושלים. האם הסיפור על המשפחה הענייה שכל אחד מבניה מסתנן בתורו לביתה של משפחה עשירה הוא קומדיה שחורה, סאטירה מצליפה, דרמה חברתית עצובה או מותחן פסיכולוגי עוצר נשימה? מה שבטוח, המפגש בין שתי המשפחות, זאת שיש לה הכל וזאת שאין לה כלום, יוצר כאוס, אותו מתאר הקולנוען המיומן בצורה מחושבת ומתוחכמת, וביד אמן שהופכת את התוצאה ליצירה וירטואוזית וסוחפת.
דבר נוסף ודאי: מאז הסתיימה הקרנת הבכורה העולמית של "פרזיטים", במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן לפני חודשיים וחצי, הוא הפך לאחד הסרטים המדוברים של השנה. באותו יום, התקיימה בריביירה פרמיירת "היו זמנים בהוליווד" של טרנטינו, והלהיט הקוריאני גנב ממנו את ההצגה. כמה ימים לאחר מכן, בונג ג'ון-הו גם גזל מעמיתו האמריקאי את דקל הזהב, והביא לקוריאה לראשונה בתולדותיה את העיטור היוקרתי.
בשבוע הקרוב, טרנטינו ובונג ג'ון-הו שוב ייפגשו - שני הסרטים הם כנראה תאומים סיאמיים שאי אפשר להפריד ביניהם, שכן שניהם יעלו יחד למסכים בישראל. איזה מהם לרוץ לראות? למה לא את שניהם? סוף כל סוף, אחרי תקופה שחונה, יש באולמות שלנו חגיגה קולנועית אמיתית (פלוס מזגן). איזה כיף.
את בונג ג'ון-הו פגשתי יום לאחר בכורת "פרזיטים" בקאן, יחד עם קבוצת עיתונאים מרחבי אירופה. הקולנוען ידוע כאדם חביב ומסביר פנים, והתגובות המתלהבות לסרטו החדש שיפרו עוד יותר את מצב רוחו. הבמאי התפרסם בעשור הקודם הודות לרצף יצירות מופת שביים במולדתו - "זיכרונות מרצח", "המארח" ו"אמא". בעקבותיהן, יצר שתי הפקות בינלאומיות, "רכבת הקרח", עיבוד דובר אנגלית לנובלה גרפית צרפתית, שהוליד סכסוך בינו למפיק הארווי וויינסטיין ונכשל בקופות; ו"אוקג'ה" בהפקת נטפליקס, שעדיין זמין בשירות הסטרימינג, והתחבב במיוחד על ארגונים למען זכויות בעלי חיים בשל הדרך בה חשף את זוועות תעשיית הבשר.
בניגוד לשני הסרטים הללו, "פרזיטים" הוא סרט קוריאני לחלוטין - כל השחקנים בו הם בני עמו של הבמאי, והדיאלוגים כולם בשפתו. "אין לי ואף פעם לא היתה לי איזושהי תוכנית-על לגבי הקריירה", הוא אומר בהקשר לכך. "זה לא שישבתי ואמרתי לעצמי 'עכשיו אעשה סרט קוריאני'. צריך לזכור שגם ב'אוקג'ה היו הרבה אלמנטים קוריאניים, אז אני לא רואה ב'פרזיטים' איזשהו קאמבק דרמטי למולדתי. ועם זאת, יש הבדל מהותי בינו לשני הסרטים הקודמים שלי - היקף ההפקה והתקציב היו הפעם קטנים בהרבה משל 'אוקג'ה' ו'רכבת הקרח', וקרובים יותר לתוצרים שעשיתי קודם לכן בקוריאה. מהבחינה הזו, רווח לי, כי זו היתה הקלה לעבוד בנפח מינורי יותר".
דרום-קוריאה נתפסת בעולם כמדינה עשירה ומפותחת. לכן, מדהים לראות בסרט באיזה תנאים איומים חיה המשפחה הענייה, ועד כמה גדול מאבק ההישרדות שלה.
"רוב העולם מכיר את קוריאה דרך ה-K-POP וכדומה, אז יש לו תפיסה שלה כנוצצת ושמחה, אבל לא הכל גנגאם סטייל. יש כמובן גם צדדים אחרים. אמנם יש אצלנו גם שכבה עשירה מאוד, אבל דווקא בגלל שהעושר שלה כל כך מופרז, הפערים בינה לכל השאר כל כך גדולים. אני לא חושב שזה משהו שמאפיין את קוריאה, אלא קיים בכל מדינות המערב. השאלה הזו הזכירה לי את מה שחשתי כשצפיתי לפני חצי יובל ב'השנאה' של מתייה קסוביץ הצרפתי. עד אז, חשבתי שצרפת זה מגדל אייפל והשאנז אליזה. לא ידעתי שיש בה פרברים עניים ומוזנחים וחטפתי הלם תרבותי".
מה היתה ההשראה למשפחה העשירה בסרט?
"אני חושב שהיא מייצגת את דור העשירים החדשים - כאלה שלא יושבים על כסף ישן, אלא על כסף חדש, מהייטק וכדומה. הם צעירים ומשכילים, והם נראים מתוחכמים - אנשים מעודנים עם קלאסה, לא כמו 'הרעים' הטיפוסיים ותאבי הבצע. אלא שלאט-לאט הסרט מוריד מהם את המסיכה, ומגלה עד כמה הם בזים למי ששונה מהם. זה גם מה שיוצר את הקונפליקט כאן".
אתה משתמש בנושא ריח הגוף כאלמנט מרכזי להמחיש את הסלידה של העשירים מן העניים. מאיפה הרעיון הזה הגיע?
"ריח זה דבר מאוד אינטימי. זה משהו שמשותף לך ולקרובים אלייך בלבד, וזה לא משהו שמרבים לדבר עליו עם אחרים. נדיר מאוד שעשירים ועניים חולקים אותו מרחב - יש להם מכוניות אחרות ומסעדות אחרות, וגם בטיסות מפרידים ביניהם בשתי מחלקות שונות, עסקים ותיירים. בסרט, נוצרת סיטואציה יוצאת דופן בה הם נמצאים באותו חלל, ואז קורה אירוע נדיר: הם מריחים אחד את השני, וחשבתי שלהתמקד בכך תהיה דרך טובה להמחיש את האינטימיות שנוצרת ביניהם ואת כל מה שהיא מביאה עמה".
אפשר לשאול מאיזה רקע אתה בא?
"הייתי ונותרתי מעמד בינוני קלאסי. כיום אני גר בדירה יפה ומרווחת, אין לי על מה להתלונן, אבל היא רק שישית מהגודל של בית המשפחה העשירה בסרט".
הבמאי מספר כי עוד בנעוריו היה עכבר סינמטקים ורצה ליצור סרטים, אבל הוריו התנגדו לכך. הוא הלך ללמוד סוציולוגיה, אבל תמיד זמם לפתח קריירה קולנועית, מה שאכן קרה בסופו של דבר. ההשפעות הגדולות עליו, לדבריו, הן הקלאסיקה הקוריאנית "המשרתת", "צבא הצללים" של ז'אן-פייר מלוויל, "החיה תמות" של קלוד שברול, יצירות של היצ'קוק ודה-פלמה וגם "כוח הרשע", הפילם-נואר המופתי של אברהם פולונסקי, ממנו שאב את ההשראה להשתמש בתנועות מצלמה כדי לתאר כיצד הדמויות הולכות ושוקעות בתהום. "הדרך היחידה לעצור את הצלילה מטה היא באמצעות כסף, זו המציאות העצובה", הוא אומר.
אתה רואה ב"פרזיטים" סרט פוליטי?
"יש בסרטים שלי מסרים פוליטיים, אבל לא בשביל זה אני עושה אותם. כל מה שאני רוצה זה לספר סיפור, ולעשות קולנוע טוב".
רק בצפייה השנייה בסרט הבנתי עד כמה הוא בנוי היטב, עד כמה כל אקדח במערכה השלישית קיים כבר במערכה הראשונה. עד כמה קשה היה לכתוב אותו כך?
"תודה ששמת לב לכך, זה היה חשוב לי. כבר כשכתבתי את התסריט, חשבתי על הבימוי, ועל איך זה ייראה על המסך. אני חושב שהתסריט מחולק לשניים: החלק הראשון מתקדם באופן צפוי למדי, עם מבנה די ברור, אבל כל זה הוא רק בילד-אפ לקראת הפיצוץ המוחלט שיבוא בחצי השני. בשביל התפוצצות כזו, היה צריך להכין לה קרקע עלילתית מאוד יציבה".
הסיומת של הסרט אלימה למדי. האם מה שאנחנו רואים, זה מה שנכתב וצולם? או שמא החלטת לעדן את האלימות בחדר העריכה?
"לא שיניתי כלום בעריכה, והלכתי לפי התוכנית המקורית. אני גם לא מסכים איתך שהסיומת אלימה במיוחד. נכון, יש סצינות קשות, אבל לא רואים דברים מזוויעים. אין כאן צלעות שבורות או משהו כזה, וזה לא מקרי: אני מאמין שככל שיש יותר דימויים מחרידים, כך הקהל פחות משתכנע. במקרים כאלה, הוא אומר 'זה איפור, זה אפקטים' ומתרחק רגשית. ככל שרואים יותר דם על המסך, כך הפחד של הקהל פוחת. אני חושב שהאפקט הרגשי של הסיומת נובע מכך שהדברים קורים כל כך מהר, שהקהל מתקשה לעכל אותם, וזה מחזק את העוצמה של מה שקורה".
ומנגד, יש בסרט גם הרבה הומור.
"כן, שמחתי מאוד אתמול בהקרנה לשמוע שהקהל צוחק כל הזמן. עם זאת, אני חושב שחלק מהניואנסים הולכים לאיבוד בתרגום".
כמה?
"בוא נאמר - עשרה אחוזים. אין מה לעשות, עד כמה שאנחנו עובדים על התרגום ועל הכתוביות ומשתכללים כל הזמן, תמיד משהו יילך לאיבוד. הקהל הקוריאני יצחק מהסרט הרבה יותר".
גם בחיים אתה אדם די מצחיק, שאוהב לצחוק.
"בלי הומור, אני לא יכול. זה רפלקס אצלי. אבל אתה יודע, בכל בדיחה יש משהו עצוב. בקוריאנית אומרים שאתה יכול לספר בדיחה ולצחוק ממנה, אבל כשתחזור הביתה בלילה ותחשוב עליה, היא תדקור אותך".
הסתכסכת עם הארווי ויינסטייין סביב הפקת "רכבת הקרח". מה חשבת על כל מה שקרה סביבו בשנתיים האחרונות?
"אמנם עבדתי איתו על 'רכבת הקרח', אבל הקשר בינינו היה קצר ומקצועי בלבד. מבחינתי, הוא עדיין מישהו שאני רואה בחדשות, לא אדם שיש לי רגשות אישיים כלפיו".
איך היתה החוויה לעשות סרט בשביל נטפליקס?
"'אוקג'ה' היתה חוויה מצוינת. סטרימינג זו דרך טובה לראות סרטים ונטפליקס תורמת הרבה לתעשייה. אם תהיה לי עוד הזדמנות לעבוד איתם, אשמח. ועדיין - אני מאמין שהדרך הכי טובה לראות סרט, היא בקולנוע. אני שמח שהתעקשנו להפיץ את 'אוקג'ה' על המסכים בקוריאה".
כמה אנשים נהיו צמחוניים או טבעוניים בעקבות הסרט?
"אני לא יודע, בטח היו כמה שזה קרה להם. בכל מקרה, זה לא המסר העיקרי שרציתי להעביר. אני אוכל בשר וחושב שזו דרך הטבע. מה שיצאתי נגדו זו צורת ההתנהלות של תעשיית הבשר הקפיטליסטית וחסרת המעצורים".
"פרזיטים" מדבר הרבה על יחסי אב-בן. מה הילד שלך עושה?
"לצערי הרב, הוא סיים תואר בקולנוע וכבר ביים סרט קצר".
למה לצערך?
"כי אני יודע כמה קשה לעסוק בתחום".
אם אפשר לשאול, מה אומר הקעקוע על הזרוע שלך?
"אישה ובן".