"היו זמנים בהוליווד" הוא סרטו הארוך התשיעי של קוונטין טרנטינו, ואם להאמין לו, גם הלפני-אחרון בקריירה שלו. רגע לפני שירת הברבור, הבמאי מציג כאן יצירה שהיא יותר עבודת סמינריון מאשר סרט - עם שאלות מחקר גדולות ומגובשות, להן מוצא היוצר תשובות מנומקות ומשכנעות, בהתבססו על רשימת מקורות ענפה. בתור הגשה אקדמית, התוצאה ראויה לציון מאה, אך כחוויה קולנועית, ההערכה קצת יותר מעורבת.
עכשיו, בוא ניקח כמה צעדים אחורה: הזמנים עליהם מדבר הסרט הם לוס אנג'לס בשנת 1969, תקופה בה המודל הישן של הוליווד הקלאסית נושם את נשימותיו האחרונות. שני הגיבורים כאן הם נציגים מובהקים שלו, ושניהם דמויות פיקטיביות, אך כאלה שטרנטינו ביסס על אנשים שהיו באמת. האחד, בגילומו של ליאונרדו דיקפריו, הוא שחקן סוג ב', שחלם להיות כוכב כמו סטיב מקווין, אך נאלץ להסתפק בסדרות טלוויזיה ובמערבוני ספגטי, וגם המעט שעוד נותר מן הקריירה שלו הולך ומתאדה. בצידו, נמצא תמיד כפיל הפעלולים שלו, אותו משחק בראד פיט, שמשמש לו למעשה גם נהג, שומר ראש ועוזר אישי, מתמסר לו ואף מתבטל בפניו לחלוטין. הדעיכה של מעסיקו, אם כך, מסמלת גם את סופו שלו.
אך השניים לא מאבדים תקווה. הם מקווים בכל זאת לקפוץ על הרכבת שעומדת לצאת מהתחנה, ועליה השמות החדשים והלוהטים שמובילים את הוליווד החדשה - כל אותם יוצרים צעירים וחצופים, שעומדים לשנות את מנגנון ההפקה שלה ואת התכנים וסגנונות העשייה שבה. אחד הבולטים שבהם הוא הבמאי הפולני רומן פולנסקי, שנישא באותה תקופה על גלי התהילה של "תינוקה של רוזמרי", ובמקרה עבר לגור בשכנות להם יחד עם זוגתו ההרה, השחקנית המבטיחה בפני עצמה שרון טייט. מעל שניהם מרחפת צלה של טרגדיה עתידית ואיומה במיוחד, שהרי 1969 היא גם שיאו של עשור אלים במיוחד. בקרבת מקום פועלת כנופיית הגרופיז ההיפית של הפסיכופת השטני צ'רלס מנסון, ועולה השאלה מתי ואיך דרכיהם של כל אלו יצטלבו.
את הסיפור הזה משרטט טרנטינו אט-אט, באמצעות משיחות מכחול רחבות, וגם הרבה סצינות אווירה, שמוסיפות צבע אך לא בהכרח מקדמות את העלילה. מעבר לכך, הסרט מציג כמות אינסופית של רבדים, קווי עלילה ודמויות משנה. "היו זמנים בהוליווד" אכן מתאפיין ברוחב יריעה ספרותי, כך שלא מפתיע לגלות, כי במקור טרנטינו תיכנן אותו כספר, עד שהפך את הפרוזה לתסריט.
כל זה משמש את היוצר כדי להעביר ארבעה רעיונות, כל אחד מהם מרתק מהשני. בראש ובראשונה, "היו זמנים בהוליווד" הוא שיר אהבה לעולם המשחק. טרנטינו תמיד היה במאי של שחקנים ושחקניות, ולאורך הקריירה גילה או קימבק רבים ורבות מהם, ולאחרים סתם נתן את התפקידים הגדולים בקריירה שלהם, הרבה בזכות חוש הליהוק וכישורי ההדרכה שלו.
טרנטינו אוהב שחקנים, קשוב להם ומודע לרגישויות שלהם. זה היה ברור בכל אחד מן הסרטים שלו, וניכר במיוחד ב"היו זמנים בהוליווד", המלא חמלה כלפי בעלי המלאכה האלה, הצורך שלהם בהכרה והפחד שלהם מכך שאיש כבר לא יביט בהם. כל זה מוביל לשתיים מן הסצינות היפות בסרט, שהן גם לכל הפחות שתיים מן היפות בגוף העבודה של הבמאי. באחת, השחקן הדועך בכיכובו של דיקפריו שופך את קרביו דווקא בפני ילדה המככבת בצידו בסדרת טלוויזיה זניחה, ומתוודה על כך שהוא בדרך הבטוחה להיות סוס מת וחסר תועלת. בשנייה, והיפה עוד יותר, נכנסת שרון טייט לאולם קולנוע כדי לצפות בקומדיית ריגול טרייה בכיכובה, ומתענגת על מה שהיא רואה על המסך, ובעיקר על התגובות הנלהבות של הקהל מאחוריה.
בהמשך לכך, הרעיון השני הוא הצדעה לאנשי הצללים של תעשיית הקולנוע - כפילי הפעלולים, שתפקידם בכוח מהותי כיום עוד יותר מאשר בעבר, ובכל זאת הם לא מקבלים את ההערכה הראויה. כבר שנים, למשל, מדברים על הצורך להתחיל לחלק גם להם אוסקרים, אבל זה לא קורה. טרנטינו עושה את המעט שהוא יכול ומוריד בפניהם את הכובע. הפעלולן בגילומו של פיט נראה בהתחלה משני לעלילה, אך עם הזמן מתגלה כדמות העוצמתית ביותר, מכל בחינה, וזו שהדמויות האחרות חבות לה את החוב הגדול ביותר.
כפעלולן, דמותו של פיט מוצגת כמי שעבדה בעיקר ביצירות עתירות אקדחים ופיצוצים - מערבונים, מותחני משטרה וכיוצא בכך. תוצרים שבשנות החמישים והשישים היה נהוג לכנות "סרט חקלאי", על שם העובדה שיש בהם אדם מת על כל דונם. כאן טמון רעיון שלישי ונוסף ב"היו זמנים בהוליווד", המפתח רעיון שטרנטינו כבר הציג לפני כחצי יובל ב"רוצחים מלידה": הצורה שבה האלימות מחלחלת מן המסכים אל המציאות, משפיעה עליה ומעצבת אותה. כפי שאחת מן הדמויות כאן אומרת, "הטלוויזיה לימדה אותנו איך להרוג". הסרט מתאר כיצד הגולם קם על יוצרו, והברוטליות שהתרבות הפופולרית השתעשעה בה בזחיחות ובאין מפריע, חוזרת אליה כמו בומרנג.
גם הרעיון הרביעי הופיע בסרט קודם של טרנטינו, "ממזרים חסרי כבוד" במקרה זה. כמו אז, גם כאן הוא מציג אירועים שהתרחשו באמת כדי להשתעשע עם החוקים המקובלים של ז'אנר הדרמה ההיסטורית ולשאול - למה בעצם להציג את הדברים כפי שהיו, ולא להשתמש ביתרון היחסי של הקולנוע העלילתי, ולתאר אותם איך שבא לנו? אם הבמאי הוא אלוהים, כפי שאומרים, למה לא לשכתב את ההיסטוריה ולברוא אותה מחדש, כפי שהיתה יכולה להיות וכפי שהיינו רוצים שנהיה?
את כל הרעיונות המרתקים הללו מציג טרנטינו בצורה חדה ומושחזת. את הדוקטורט שלו הוא מסיים כאן בהצטיינות, ולסרט יש עוד יתרונות: כהרגלו, הוא משתמש בצורה מרהיבה במצלמה ובפסקול, ומעצב את לוס אנג'לס של שנות השישים באופן שמתגלה כחגיגה לעיניים. נוסף לכך, גם העבודה שלו עם שחקנים במיטבה. הדברים אמורים בעיקר לגבי בראד פיט ומרגו רובי. הם נפלאים, ומציגים את ההופעות הטובות בקריירה שלהם. שניהם ראויים לאוסקר.
זה לא הכל: בתחילתו ובאמצעו של הסרט יש כמה סצינות נהדרות, כולל כמובן השתיים שכבר הוזכרו, והסיומת שלו, חצי שעה אורכה, היא כבר מופת של ממש: סדרה של מהלכים תסריטאיים מבריקים, שמוצאים לפועל בצורה הכי מרשימה שיש. מדובר בטור-דה-פורס קולנועי ובנוק-אאוט מוחלט, שמותיר את הקהל בשיכרון חושים.
ועם זאת, ואף שהסרט בהחלט משתפר בצפייה שנייה, יש בו חולשות ופגמים רבים. כמו ב"שמונת השנואים", גם כאן מורגש חסרונה של סאלי מנקי, מי שהיתה העורכת הקבועה של טרנטינו, והלכה לעולמה בטרם עת בתחילת העשור. "היו זמנים בהוליווד" היה זקוק נואשות למספריים שלה, ובלעדיהן הוא נטול חוש תזמון, ומתנהל בשחצנות, בקצב נטול תבונה רגשית. אין לי בעיה עם סרטים ארוכים - וכאן מדובר בחתיכת סרט ארוך (קצת יותר משעתיים וחצי). הבעיה היא שרוב הסצינות כשלעצמן מתמשכות יתר על המידה, ולשווא: הפואנטה שלהן בדרך כלל ברורה אחרי זמן קצר, והן סתם נמרחות שלא לצורך.
אף שהדמויות הראשיות חזקות ביותר, דמויות המשנה אינן כאלה. לרובן אפילו אין מספיק אופי כדי שנוכל להבדיל בין האחת לשנייה. לוק פרי, בתפקידו האחרון, בתור כוכב הטלוויזיה הנשכח וויין מאונדר; לינה דנהאם, בהופעה מפתיעה, כקתרין שר, אחת הגרופיות האקטיביות ביותר בכנופיית מנסון; אל פצ'ינו כסוכן של הגיבור וכך הלאה - כולם באים וחולפים בלי להותיר חותם. בצד זאת, גם חוש ההומור הידוע של טרנטינו אינו במיטבו, וכשהסרט מנסה להצחיק - הוא לא מצליח בכך.
בעיה נוספת של הסרט עקרונית יותר, וקשורה לא רק בתוצר עצמו, אלא גם במסע השיווק שלו. יש כאן צביעות גדולה: מצד אחד, "היו זמנים בהוליווד" לא מהסס למכור את עצמו בעזרת הפוטוגניות המשכרת של מרגו רובי, שמככבת בפוסטרים, בתמונות היח"צ וכיוצא בכך. מצד אחר, כמות הדיאלוגים שלה כאן זעומה, בטח יחסית לשני הגיבורים הראשיים. בשתיים מן הסצינות הבולטות בכיכובה, היא אפילו לא פוצה פה.
אז נכון, אפשר לבוא ולהגיד: תצוגת משחק אינה תלויה בדיאלוגים בלבד. אפשר להביע רגשות גם באמצעות הבעות פנים ומחוות גוף, מה שרובי אכן מיטיבה לעשות כאן. ניחא - אבל איך זה שדווקא היא נדרשת לשחק באמצעות שתיקות, בשעה שפיט ודיקפריו מורשים לברבר ללא הפסקה?
סרט חדש של טרנטינו הוא אירוע תרבותי, ובימינו התרחשות כזו מחייבת גזר דין נחרץ - שווה או מאכזב? לרוץ או להישאר בבית? לעשות לייק או לזרוק עגבניות? צר לי, אך לפחות מצידי, לא תהיה הכרעה גורפת שכזו, ולא יכולה להיות. "היו זמנים בהוליווד" ניצב כיצירה הכי חצויה של הבמאי הוותיק, שמותירה את הצופה בה בתחושות מעורבות.
מבחינה ערכית, הסרט בעייתי, שכן הוא מותח ביקורת ארסית על כל מה שזז, אך לא חף מצביעות בעצמו - לא רק בגלל הייצוג של הדמות הנשית, אלא מפני שיש בו סגידה לאלימות בצד ההתנערות לכאורה ממנה. מבחינה קולנועית, חווית הצפייה בו מזמנת לא מעט רגעים של התעלות, ובסופו של דבר גם מתגמלת לחלוטין, אך הרבה ממנה מתיש, מייגע ומתסכל, ולאורך רוב הזמן, יש אווירה אבל אין עלילה.
מבחינה שכלתנית, לעומת זאת, הסרט מושלם: מאחורי כל הפרובוקציות הראוותניות שלו, על המסך ובמציאות, טרנטינו תמיד התגלה כיוצר חכם, ו"היו זמנים בהוליווד" הוא עבודתו החכמה והשלמה ביותר. בעייתית ככל שתהיה, לא רק שהצפייה בה מסתיימת בקרשנדו מסעיר, אלא שהיא מאלפת ומאירת עיניים, ומצליחה לגרום לקהל להמשיך לחשוב עליה גם הרבה אחרי שעזב את האולם.
יותר מאשר כבמאי, טרנטינו פועל כאן בכובעו כשוחר התרבות הפופולרית, ומגיש כאן הרהור כמעט אחרון, ולכן מקיף, ממצה ומלנכולי, על האמנות שהיא חייו. ההתעלות שהיא יכולה להביא אליה, הקורבנות שהשאירה מאחוריה, מה שהיה בה ונשכח, ומה שכבר לא יהיה בה לעולם. "היו זמנים בהוליווד" רחוק מלהיות סרטו הטוב או המוצלח ביותר, אבל מבטיח סופית את היותו חלק מאותה היסטוריה, שתמיד היה עד לה באהבה כה גדולה.