פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      האחות הגדולה

      צילום: GettyImages, Andreas Rentz

      לודביין סנייה סומנה כדבר הגדול הבא, אבל עשתה הפסקה בקריירה כדי להקים משפחה. עכשיו, השחקנית הצרפתייה חוזרת בגדול, בין השאר בסרט הצרפתי המקסים "לולה ואחיה". בריאיון לרגל צאתו, מספרת הכוכבת המתמקבקת למה ההפוגה הזו היתה ההחלטה הנכונה בחייה

      לודבין סנייה החלה את הקריירה הקולנועית שלה כבר בשנת 1989, כשהיתה בת עשר. הפריצה האמיתית שלה הגיעה בתחילת העשור הקודם, לאחר שכיכבה בשלושה סרטים של פרנסואה אוזון, שהבולטים שבהם היו "שמונה נשים" וב"בריכת שחייה", מן הלהיטים הצרפתיים הגדולים אי פעם בארצות הברית. הטריו הזה נתן לה קארט בלאנש להופיע איפה שרק תרצה, כולל בהוליווד, והיא אכן גילמה את טינקרבל בעיבוד עתיר התקציב ל"פיטר פן" ב-2005, וסומנה כדבר הגדול הבא.


      אך במקום להמשיך את המומנטום, בחרה השחקנית לקחת צעד אחורה, להביא לעולם שלושה צאצאים ולהתמקד בגידולם. בין שלהי העשור הקודם לאמצע זה הנוכחי, כמעט ולא ראינו אותה בסרטים, בטח לא משמעותיים. אפשר היה לחשוש שתיעלם מן המסכים, אך רגע לאחר שחגגה ארבעה עשורים, היא מוכיחה שארבעים הוא העשרים החדש. בקיץ הזה, סנייה לוהטת במיוחד: בפסטיבל ונציה הקרוב, בשבוע הבא, אפשר יהיה לראותה בשלושה פרויקטים חדשים - "האמת", סרט הפתיחה של האירוע, בו תככב לצד קתרין דנב וז'ולייט בינוש; "האפיפיור החדש", העונה השנייה של "האפיפיור הצעיר", שאף הוא יערוך שם את בכורתו העולמית; ודרמה צרפתית בשם "עולם גדול יותר", בה היא מככבת לצד ססיל דה-פרנס, שמשתפת עמה פעולה גם בסדרה על הוותיקן.


      בינתיים, אפשר להתענג על סנייה ב"לולה ואחיה", שעולה כאן בסוף השבוע הקרוב. היא מגלמת בו את הצעירה בשמה נקרא הסרט, שעלילתו עוסקת בקשר המתוק-מריר בין הגיבורה והאחים שלה. האחד מתקשה למצוא עבודה, האחר עומד להתחתן בפעם השלישית, והיא מוצאת אהבה חדשה במהלך הגירושים שלה. לכל התהפוכות הללו צריך להוסיף גם את העליות והמורדות ביחסים ביניהם, שהם לעתים קרובים וחמים, ולפעמים אינטנסיביים וחונקים מדי.

      ערך הוויקיפדיה של סנייה, הן באנגלית והן בעברית, הוא מן הסקסיסטיים והדוחים בסביבה, ומתחיל במשפט "השחקנית ידועה בשל סצינות העירום שלה". האמת היא, שהשחקנית ידועה בשל כישרונה הקומי והדרמטי, והודות לתבונתה ולאירוניה שלה. זה ניכר בכל סרטיה, כמו גם ב"לולה ואחיה" כמובן, וגם בשיחה שאני מקיים עמה במלון פריזאי, לרגל צאת הסרט בישראל.

      לודבין סנייה (GettyImages)
      "חשבתי שאצבור לגיטימיות רק אם אגלם תפקידים אפלים". לודבין סנייה (צילום: אימג'בנק)

      אמנם ב"לולה ואחיה" יש ממדים דרמטיים, אבל רוב הזמן הוא משעשע, כך שבהחלט אפשר להגדירו כקומדיה - ז'אנר שסנייה לא היתה מזוהה עמו, עד כה. "כנערה, כשלמדתי משחק, תמיד הציעו לי תפקידים קומיים, וזה תסכל אותי", היא אומרת בהקשר לכך. "הרגשתי שאצבור לגיטימיות כשחקנית רק אם אגלם תפקידים אפלים, ומכאן והלאה זה באמת כל מה שנתנו לי בתחילת דרכי. כיום, אני מנסה לגוון כמה שיותר, ולא להיות נעולה במשבצת מסוימת. הרבה זמן חלמתי וחיפשתי לעשות קומדיה כזו".


      עד כמה הדמות בסרט דומה לך?


      "לא הבאתי מעצמי לדמות, אבל כן מאנשים שאני מכירה. לולה מבינה בשלב מסוים שכל כך התמסרה לאחים שלה ולמשפחה, שלא דאגה לעצמה, ויש מסביבי הרבה אנשים כאלה, שתמכו במשפחה הלא מתפקדת שלהם, בהורים או באחים, ומצאו את עצמם בגיל שלושים או ארבעים בלי משפחה משלהם. בנקודה מסוימת הם אמרו לעצמם 'כל החיים חשבתי על אחרים, מה איתי?' לשמחתי, לי זה לא קרה, ובניתי לעצמי משפחה גדולה משל עצמי. בזכות העובדה שעצרתי את הקריירה לכמה שנים, אין לי שום תסכולים אישיים".


      אפשר לומר שיש לגיבורה שני סיפורי אהבה - האחד, עם הגבר בו היא מתאהבת; השני, עם שני האחים שלה.


      "זה נכון. הקשר בינה לאחים שלה אינטנסיבי, אולי אפילו יותר מדי, עד שהיא מחליטה שהגיע הזמן לאהוב גם אנשים אחרים, והגבר שהיא פוגשת מאוד עוזר לה לצמוח ולמצוא את עצמה".


      יש לך אחים?

      "לא, רק אחות, אבל לאורך החיים היו לי הרבה אחים רוחניים ומאמצים. מבחינה פיזית, אני חושבת שאני מאוד נשית, ועם זאת תמיד היו לי המון חברים בנים שהסתדרתי איתם מצוין. כך זה גם היום. אני לא הקלישאה הקולנועית של בחורה שהחבר הכי טוב שלה הוא הומו שמדבר איתה על בגדים ואיפור. יש לי חברים מכל הסוגים, גם כאלה 'גבריים' מאוד. אני חושבת שאני גבר מפוספס".

      לולה ואחיה (יח"צ , קולנוע לב)
      קצת שמח, קצת עצוב. מתוך "לולה ואחיה" (צילום: יח"צ)

      אפשר להגדיר את הסרט כקומדיה קלילה, אבל יש בו גם צדדים פחות קומיים. עד כמה קשה היה למצוא את האיזון הנכון בין כל זה?


      "כשקראתי את התסריט בפעם הראשונה, זה מה שהכי אהבתי בו. הוא מעלה סוגיות לא קלות, כמו אבטלה, ניכור במשפחה וטיפולי פוריות, אבל סגנון הטיפול בהם אינו עשוי מקשה אחת. אם יש בדיחה, שנייה לאחר מכן יבוא רגע כואב יותר, ולהיפך. ככה זה גם בחיים - לפעמים את מוצאת את עצמך צוחקת בהלוויה, ולפעמים את בוכה דווקא במעמדים קלילים".


      ואיך היתה חוויית הצילומים? צחקת הרבה?


      "כן, אבל גם היו הרבה רגעים של חמלה ורגש. רוב השחקנים כאן הם קומיקאים מנוסים, למשל ז'אן-פול רוב, שכתב וביים אותו וגם מככב בו בצידי. בזכות הסרט גיליתי עד כמה מדובר באנשים פגיעים ומלאי רוך. בזכותם גם הרגשתי שאני עושה סטאז' בהומור. הבנתי שהם לא שולפים את הבדיחות מהשרוול, אלא בונים אותן בצורה מחושבת, עם כל מיני חוקים לגבי תזמון קומי וכדומה. קומדיה זה משהו אינטלקטואלי, לא אינסטינקטיבי".


      אחת הסצינות המצחיקות בסרט מתארת כיצד הגיבורה מתקשה לעבור דירה, בגלל שיש לה יותר מדי ספרים. הזדהיתי. זה קרה גם לך?


      "אני לא כל כך עוברת דירות, טוב לי איפה שאני גרה. מה שכן, יש לי נטייה להעמיד ספרים בשתי שורות, אז לפעמים אני מסתכלת לראות מה השארתי במקומות רחוקים מהעין, ומנערת את האבק מהספרים הנשכחים".


      אפשר לשאול מה את קוראת עכשיו?

      "אני תמיד קוראת שני ספרים באותו זמן, האחד בשביל הפלז'ר והאחר בשביל הביזנס. כרגע, לשם הנאה אני קוראת את הכרך החמישי של 'בעקבות הזמן האבוד, ולשם העבודה את....ספר בשם 'איך לחיות עם אדם שיש לו מאניה-דיפרסיה'. זה לצורך סרט שאני עובדת עליו, וכשאני קוראת אותו ברכבת אני תמיד מסתירה את הכריכה, שלא יראו שאני קוראת ספר כזה".

      לודבין סנייה (GettyImages , קולנוע לב)
      צוחקת בהלוויות. לודבין סנייה (צילום: אימג'בנק)

      היה קשה לחזור לקולנוע, אחרי ההפסקה שלקחת?


      "לא הרגשתי שאני מתחילה מאפס, אבל כן חשתי סחרור מסוים. אמרתי לעצמי 'התרחקתי כל כך, מה יהיה?' כך או כך, תמיד שמחתי על הבחירה שעשיתי, והמשפחה שבניתי מאוד עזרה לי להתמודד עם החרדות שהיו לי בתחילת דרכי. הייתי חייבת שיהיה לי משהו אחר בחיים חוץ מקולנוע, וזה לא שאני פחות לחוצה כשיש לי עבודה מאשר כשאין לי. תעסוקה, כמו גם הצלחה, לא מבטיחים שלוות נפש. בשלב מסוים בחיים אמרתי לעצמי - אסתדר עם מה שיש. יש עבודה? מצוין. אין עבודה? אחיה עם זה. חוץ מזה, אני לא אוהבת שחקנים שמבלבלים לכולם את השכל עם הספקות, הפחדים ומצב הרוח שלהם. זה די חופר".


      "האמת" בכיכובך הוא סרטו הצרפתי הראשון של הירוקזו קורה-אדה היפני, מי שבין השאר ביים קודם לכן את "המשפחה שלי" זוכה דקל הזהב. איך היה לעבוד איתו?

      "לפני כמה זמן הגעתי לטרום-הבכורה הצרפתית של 'המשפחה שלי'. הירוקזו דיבר על הבמה, ואז קרה לי משהו שמעולם לא קרה לי במעמדים כאלה - הצורה בה עשה זאת היתה כל כך מרגשת, שפשוט בכיתי. הוא דיבר על האנשים הבלתי נראים ועל הקושי להתקיים באופן כל כך מרגש, כל כך צנוע וכל כך מדויק, שלא יכולתי לעצור את הדמעות".

      לולה ואחיה (יח"צ , קולנוע לב)
      סרט מקסים. מתוך "לולה ואחיה" (צילום: יח"צ)

      חוץ מכל הפרויקטים שכבר הזכרנו, בקרוב אפשר יהיה לראות כאן את סנייה ב"באין משפחה", עיבוד לספר הקלאסי של הקטור מלו, שאמור לעלות כאן מאוחר יותר השנה, אחרי שכבר הופץ בצרפת. זה סרט שונה מרוב מה שעשתה לפני כן, הפונה לכל המשפחה. "לכן עשיתי אותו. רציתי שיהיה לי סרט שגם הילדים שלי יוכלו לראות", היא אומרת.


      זה סרט לכל המשפחה, אבל אולי לא בהכרח לכל הגילאים. יש בסרט קטעים שיכולים קצת לערער את הקטנטנים, והילדה שלך בת ארבע. היא לא פחדה?


      "היא כן! וזה עשה לה טוב. אני חושבת שילדים קצת נרגעים מלראות צרות של אחרים על המסך. הם מרגישים ברי מזל שזה לא קורה להם. זה לא משהו שלילי או מורבידי. הם לא מתענגים על המצוקה של הזולת. להפך: זה מפתח את האמפתיה שלהם. נוסף לכך, שמתי לב שהם יודעים להבחין בין אמת לבדיון. הבת שלי ישבה על ברכיי בזמן ההקרנה ובכל פעם שהיה משהו מפחיד, התחילה לצעוק. שאלתי אותה 'את רוצה לצאת?' והיא אמרה, 'לא, זה רק סרט'. זה מטורף שכבר בגיל ארבע יש לנו את היכולת להבחין בין קולנוע והחיים עצמם".


      הסרט הכי אהוב עליי בהשתתפותך היה ונותר "לילי" מ-2003, שביים קלוד מילר. איך את רואה אותו בפרספקטיבה?

      "כשעשיתי את הסרט, לא הבנתי אותו. לא הבנתי מה קלוד רוצה ממני ומה חיפש בי. לפני כמה שנים, אחרי שקלוד מת, היתה הקרנה מיוחדת של הסרט לכבודו, והחלטתי ללכת ולראותו שוב, אחרי הרבה שנים שלא ראיתי אותו. כשצפיתי בו, אמרתי לעצמי 'בזמן הצילומים, כל הזמן חיפשת לשחק משהו, ולא הבנת שקלוד לא רוצה שתשחקי - הוא רוצה שפשוט תהיי. הוא חיפש את הרעננות שלך, את הנעורים שלך, ולא היית צריכה להמציא אותם, הם פשוט היו שם'. בקיצור, סתם הכנסתי את עצמי לסרטים, אבל ככה זה - הצעירים תמיד לא רגועים, חסרי מנוחה. כאדם בוגר, סוף כל סוף הצלחתי לאהוב את מה שראיתי מעצמי ב'לילי', סוף סוף הוא נגע בי".

      לילי (יח"צ , קולנוע לב)
      "רק עשור וחצי אחרי, הצלחתי לאהוב את עצמי בסרט הזה". לודבין סנייה ב"לילי" (צילום: יח"צ)

      יש במאי שעוד לא עבדת איתו והיית שמחה לשתף עמו פעולה?


      "כן. היצ'קוק, מנקייביץ' ואופולס. ואם רנואר יציע משהו, לא אגיד לא".


      זו התשובה הכי טובה ששמעתי בחיים!

      "תודה!".