מתישהו אחרי שהשעון הכה חצות, וההופעה של אייל גולן כבר חצתה את רף השעתיים הסטנדרטי, התחלנו להבין שזה לא עומד לקרות. "צליל מיתר", "חלומות", "בלעדייך", "לב של גבר", "מתגעגע", "צאי אל החלון", "מיליון או דולר", "יפה שלי", "ואולי ביום יפה", "לקנות לך יהלום", "דמעות", "בחוף של פורטוגל", "חייל של אהבה", "מלך המגרש", "ואני קורא לך" - כל אלה ועוד רבים וטובים עדיין לא בוצעו, ואלא אם גולן יחליט לחלק לקהל העייף רד-בולים וישאיר אותם ערים עד השעות הקטנות של הבוקר, הקלאסיקות הגדולות יישארו בחוץ. מעטים האמנים, אפילו ברמה בינלאומית, שיכולים להרשות לעצמם לוותר על פיסה כל כך נכבדת מהקנון המוזיקלי שלהם. צריך להיות מאוד בטוח בעצמך, ביצירה שלך, ובעיקר בקשר שלך עם הקהל שלך בשביל לעשות כזה מהלך, והאמת - אחרי כל הצפרדעים שהמעריצים של אייל גולן נאלצו לבלוע בשנים האחרונות, כנראה שהוא ידע שהם יסלחו לו גם אם הוא יזנח בצד את הלהיטים שכתבו לו זאב נחמה ותמיר קליסקי מתישהו בניינטיז.
תאהבו את זה או לא, הקשר בין אייל גולן לקהל שלו הוא אחד מהחומרים הכי חזקים שאפשר למצוא בטבע. זה קשור לעובדה שגולן הוא הרבה יותר מזמר. כמו שלא כל מי שכותב שירים הוא משורר, ולא כל מי שכותב כתבות הוא עיתונאי - כך גם לא כל מי ששר יפה הוא זמר טוב. המקרה האחרון עובד גם הפוך: אפשר להיות זמר גדול בלי שיהיה לך קול יפה. תשאלו את אביב גפן ובוב דילן. ויש כמובן את יחידי הסגולה, אלה שגם נולדו עם קול של זהב וגם יודעים לעשות אהבה עם שירים, ולהפוך כל מנגינה שנכתבה עבורם ללהיט. אריק איינשטיין אללה ירחמו היה כזה, גם זוהר ארגוב. אייל גולן כאמור הוא כבר הרבה יותר מזה, הוא הרבה יותר מקול יפה, הרבה יותר מכישרון גדול. אייל גולן הוא כבר מזמן לא זמר - הוא מנהיג כת מוזיקלית.
למרות המחירים הגבוהים (הכרטיס למקום הכי גרוע באמפי בקיסריה עמד על 200 שקל), אייל גולן עושה "סולד אאוטים" בקלילות בזכות אותו קשר מיוחד עם הקהל. האהבה שם אמיתית והדדית. העובדה שהקהל שלו נשאר נאמן לו, ונתן לו גב בתקופה הקשה בחייו, הופכת את האיש העשיר והמקושר הזה לגוש של ענווה מול המעריצים הוותיקים. הם הרוויחו את זה בצדק. האם יש טעם לפגם בנאמנות הזאת? זה כבר דיון אחר, אבל מתוך הפריזמה של אייל גולן, הוא חייב למעריצים האלה את הקריירה שלו. הוא חייב להם את חייו.
בחמש שנים שעברו מאז שהתפוצצה פרשת הקטינות הזכורה לרע, איילן גולן הוציא חמישה אלבומים, מתוכם שניים כפולים. כולם הצליחו וגררו סיבוב הופעות מצליח ומבוקש בהתאם. הקהל נשאר מאחוריו, ואולי אפילו גדל, ולא משנה כמה כתבות תחקיר ישודרו על המסכים. מבחינתם הוא צח כשלג ולא משנה מה אומרים. או במקרה החמור יותר - הוא לא, וזה פשוט לא מזיז להם. כי בכל זאת, אמאל'ה, שמעתם איך הוא שר?
על הנקודה הזאת אין עוררין. מתת האל שהיא "הקול של אייל גולן" היא הברקה חד פעמית של הבריאה. נולדו לו בשנים האחרונות לא מעט חקיינים, אבל לאף אחד מהם אין את הקול הייחודי הזה. עוצמתי כמו שהוא מלטף, עדין כמו שהוא חד, חריף כמו שהוא מתוק. הקול של אייל גולן כל כך יפה, שקשה שלא להיסחף בפנטזיות על כך שלמייקל ג'קסון וזוהר ארגוב נולד ילד ממזר, והם נטשו אותו איפשהו מחוץ לבית של משפחת ביטון בשכונת מרמורק ברחובות - והעם היושב בציון הרוויח.
פרשת הקטינות וספיחיה שממשיכים להתפרסם חדשות לבקרים תמשיך לרדוף את גולן כנראה לאורך כל חייו בצורה כזאת או אחרת, יש שיטענו שזה אפילו לא עונש חמור מספיק - אבל הקהל שלו כבר שם את זה מאחוריו. המחזמר משיריו שיעלה השבוע בתיאטרון הקאמרי מהווה את החותמת האחרונה לכך שהציבור, ברובו, רואה באייל גולן עצמו קורבן של אביו, שהתגלגל לפרשה המחליאה הזאת כניצב ולא כגיבור המרכזי שלה. בין אם הוא בוחר לתמוך אוטומטית באליל הכריזמטי או שהוא בוחר פשוט לסלוח לו, קהל המאמינים של המטיף הזה בחר להתקדם הלאה. כשזה מאזן הכוחות, פלא שגולן יבחר לתת את כל כולו בחזרה ולפנק את הקהל שלו בהופעה מהאגדות (כן, כתבתי לפנק, זה עדיין חוקי).
המופע של גולן נפתח באיחור הקבוע והמעצבן של קיסריה (על הכרטיס היה כתוב שההופעה תתחיל בתשע, והיא התחילה בדיוק בעשר), כשכרוז מנומס מכריז על כך שטיסת בריטיש איירוויז תמריא בקרוב ללונדון. אל הבמה עולה אייל גולן בגפו, ובצורה קצת גמלונית מתחיל לשוחח עם הקהל, תוך כדי שהוא מתבדח על "פרשת האינפולים" ברשתות החברתיות שהתפרסמה השבוע במדורי הרכילות.
הייתי במאות הופעות בחיי, לא חושב שאני זוכר הופעה שבה האמן עולה לבמה בשעה איחור ובמקום להתחיל לשיר, פוצח במונולוג מיותר. איכשהו, זה עובד לגולן. הוא מבצע את השיר "לונדון" מאלבומו האחרון שיצא לפני מספר חודשים (בין השירים היחידים עליו הוא חתום כשותף בכתיבת המילים ובהלחנה), כשהוא יושב על ספסל יפה מתחת לפנסים יפים. האווירה היא של פסטיבל שנסונרים בדרום מרסיי, והיא נמשכת ככה לעוד שתי בלדות שקטות, כאילו גולן ניסה להיפטר מהחלק הזה על ההתחלה, ואז להתרכז בחלק המרים של הערב. זו שיטה קבועה של גולן, לפתוח בשקט, ולהתחיל ללחוץ על הגז ככל שהערב מתקדם. לא שיש בזה משהו רע, כבר בשיר השני, "נגעת לי בלב" המרגש שכתב רותם כהן, גולן מתמסר לקהל ששר איתו את כל המילים כמו בדואט אינטימי. אבל כן, גם עוד 30 שנה כולנו נגחך קצת במבוכה כשהוא ישיר "אני אומר לך ילדה, או שאקרא לך גברת, רציתי אותך לתמיד".
אחרי הפתיחה השקטה עובדי במה קיפלו במהירות את התפאורה הרומנטית, ואל הבמה הצטופפו לא פחות מ-16 מוזיקאים, על רקע מסכי LED מפלצתיים שיצרו תחושה של פסטיבל טראנס בואכה חפלה ים תיכונית. האווירה הייתה מחשמלת, וגם אם בחירת השירים הייתה יכולה להיות טובה יותר (ע"ע רשימת הקלאסיקות שהוזכרה בפסקה הראשונה), הקהל עף על כל השירים, שנורו לעברו כמו מתוך מכונת ירייה של להיטים. מחרוזת רדפה מחרוזת, שיר התחיל עוד לפני ששיר אחר נגמר והלהקה ניסתה לעמוד בקצב של גולן, שפשוט נראה נהנה מכל רגע.
צריך לקחת בחשבון שגם בתוך הז'אנר שלו, גולן רחוק מלהיות הפרפורמר הכי גדול. אין לו את החן של משה פרץ, את הקוליות של עומר אדם או את הרוחניות של עמיר בניון - למעשה, למרות שניכר שהוא מתאמץ להשתפר בתחום הזה, ההופעה שלו עדיין די סטטית וחסרת כריזמה. לא שזה משנה כמובן, כי יש לו משהו אחד שאין לאף אחד אחר - את הקול של אייל גולן ואת היכולת לבצע שירים בקול הזה בלי לזייף אפילו ברבע טון (זה ממש לא מובן מאליו).
חמש שנים בדיוק אחרי שאירח באותו מקום בדיוק את פאר טסי היחסית אנונימי באותם ימים, כינה אותו "זמר השנה שלי", והשאיר לו את הבמה לביצוע שלושה שירים משלו - אייל גולן אירח אתמול את בניה ברבי על אותה במה, כינה אותו "זמר השנה שלי", והשאיר לו את הבמה לביצוע שלושה שירים משלו. ההיסטוריה חוזרת, וניתן רק לקוות שהאהבה שהשניים הפגינו אחד לשני לא תיגמר כמו זאת שהייתה לגולן עם טסי.
ציניות בצד, זה נחמד לראות איך אמן בקנה מידה של גולן מארח אמנים צעירים, ונותן להם את הבמה להציג את מרכולתם (המרשימה, יש לציין) מול הקהל שלו. ברבי וגולן ביצעו את הדואט "ממה את מפחדת", ובסופו עלה לבמה בחור בשם אבי, מנהל חברת שקרכלשהו לקריוקי בישראל, שנתן לשניהם גביעים על כך שהדואט שלהם הפך לשיר הכי מבוקש באולמות ועולמות הקריוקי ברחבי המדינה. קול.
בזמן המיני-הופעה של ברבי, שכללה ביצועים מופלאים ל"תפסת לי מקום" ו"מישהו איתי כאן", קשה היה שלא לראות כמה שהכריזמה הטבעית של ברבי, שלמרות איזו בוסריות של אמן בתחילת הדרך, שמופיע מול קהל ענק (שאינו בהכרח הקהל שלו) היא כל מה שחסר לאייל גולן. ברבי התמסר למוזיקה, ביצע את השירים כאילו זו הפעם האחרונה שהוא ייפגש איתם, זרם עם כל צליל, וגרם לקהל להתמגנט אליו. גולן, לעומתו, ממשיך לבצע את השירים בצורה די רובוטית ומגושמת, והוא מסתמך על הקול שלו כדי להחזיק את היצירה. זה מספיק לרוב ובטח שלא מפריע לקהל יותר מדי, אבל זה מה שהופך את אלבומי ההופעה הרבים שלו למיותרים כל כך.
בעוד שיתוף הפעולה עם ברבי על הבמה פורסם מראש, גולן הפתיע את הקהל כשסיפר שחלק מילדיו מבלים בתאילנד כרגע, בעוד שני ילדים אחרים שלו יושבים בשורה הראשונה. הוא הזמין אותם לבמה, בהתחלה הם קצת היססו אף לבסוף הם עלו - אלה היו איתי לוי ונסרין קדרי. לא ברור האם הקטע הזה היה מאולתר או שתוכנן מראש לפרטים, כולל ניסיונות הסירוב של לוי לעלות לבמה, אבל ממנו נולד רגע השיא של ההופעה, כאשר נסרין ביצעה בערבית את "חבייתכ ב-סיף" של הזמרת הלבנונית פיירוז, ובפזמון הצטרף אליה גולן בעברית עם הגרסה של חיים משה לשיר "ילדונת". אם זה היה מאולתר, זה היה מושלם. אם זה היה מתוכנן, זה היה מושלם לא פחות. זה היה הרגע הכי חופשי של גולן בהופעה, בו התפרצה אצלו האהבה למוזיקה ערבית אמיתית, ולא הפופ המסונתז שמכונה אצלנו בטעות בשנים האחרונות "מוזיקה מזרחית". המהפכה שגולן התחיל לפני כמעט 30 שנה הושלמה כאשר אלפי ישראלים יכולים לרקוד בקיסריה לצליליה של פיירוז. חבל שג'ו עמר וזוהר ארגוב לא זכו לראות את הרגע הזה.
חוץ משלמה ארצי, קשה לזהות זמר שיכול להתחרות היום עם אייל גולן על התואר "הזמר של המדינה". יש זמרים מוכשרים ממנו. על קצה המזלג אפשר לציין את דני סנדרסון ושלום חנוך, מתי כספי ויהודה פוליקר, עידן רייכל ושלומי שבן. כולם ניחנו בכישרון מוזיקלי חייתי, שכולל יכולת הלחנה לצד ביצוע. למעשה, כמעט לא פייר להשוות את הנפילים האלה לגולן. אלה צריכים לכתוב, להלחין, להפיק, להקליט ולנסות למכור לקהל הקטן של המוזיקה הישראלית את מרכולתם. גולן, לעומת זאת, זוכה לעבוד עם הכותבים הכי חמים בשוק, שמספקים לו להיט אחרי להיט - והקהל שלו רק צמא לעוד. מהצד הוא גורם לזה להיראות כמו העבודה הכי קלה בעולם. עכשיו, כשהוא בן 48, ייתכן שהגיע הזמן להתמסר לתפקיד שלו בתוך עולם התרבות הישראלי. אם ישכיל להתרחק ממדורי הרכילות והפלילים ויתעסק רק במוזיקה - כולל פיתוח אמנים צעירים - כולנו נרוויח.