בראד פיט יכול להתהדר בתארים רבים: הוא אחד מכוכבי הקולנוע הגדולים בעולם, אם לא הגדול שבהם; הוא ניצב כרגע כאחד הפייבוריטים לזכות באוסקר לשחקן המשנה, על הופעתו ב"היו זמנים בהוליווד"; הוא חביב מדורי הרכילות, בזכות יופיו יוצא הדופן, מערכות היחסים שלו עם ג'ניפר אניסטון ואנג'לינה ג'ולי והפרידות מהן (עליהן הוא מסרב לדבר); ואולי חשוב מכל - הוא אחד האנשים הכי נחמדים בתעשייה, בלי שמץ מן היהירות והנרגנות המאפיינים לא מעט מעמיתיו, כולל כאלה שיש להם הרבה פחות סיבות לעוף על עצמם.
יכולתי להתרשם מכך כבר בפעם הראשונה בה פגשתי את פיט, בתחילת העשור - וגם במפגש האחרון שלנו, שהתקיים לפני כשבועיים בפסטיבל ונציה, מיד לאחר בכורת סרטו החדש, "אד אסטרה", שיעלה כאן בסופ"ש הבא. כיום, בגיל 55, הוא נראה יותר צעיר מכפי שהיה אז, ונחמד באותה מידה. גם העובדה שהכוכב נמצא כעת באחת התקופות הכי טובות בקריירה שלו, לא סינוורה אותו.
במהלך המפגש עמי ועם קבוצה קטנה של עיתונאים מרחבי אירופה, פיט מקפיד לוודא שענה על כל שאלה לשביעות רצונו של השואל, קם בעצמו לפתוח את החלון כדי שלכולם יהיה נעים, לא מתרגז אף פעם, גם כשמישהו מציג בפניו קושיה מעיקה עליה כבר ענה עשרות פעמים בחייו, ולרגע לא משפריץ טיפת אגו, ולא מפגין איזושהי מניירה.
נהוג לחשוב על פיט קודם כל כשחקן, ורשימת הקרדיטים שלו כבר ארוכה ומפוארת - מ"תלמה ולואיז" שגילה אותו, דרך "מועדון קרב" ו"שבעה חטאים" שהפכו אותו לאחד השחקנים האמריקאים הבולטים של שנות התשעים, ועד שני שיתופי הפעולה שלו עם טרנטינו, "היו זמנים בהוליווד" וקודם לכן "ממזרים חסרי כבוד", שאיפשרו לו לשמור על הגחלת גם בימינו. אך מעבר לכך, הוא ניצב גם אחד המפיקים הבולטים בקולנוע האמריקאי של שני העשורים האחרונים.
בעידן שבו השוק נשלט בידי להיטי גיבורי-על, המשכונים וקומדיות אנימציה, פיט התעקש להמשיך ולהרים פרויקטים מהסוג שהיו עושים בהוליווד בשנות השבעים, התקופה בה התאהב בקולנוע; סרטים שלולא התמיכה שלו, ספק אם היו רואים אור יום - למשל, "אור ירח" ו"12 שנים של עבדות" זוכי האוסקר, וגם "מאניבול", "מכונת הכסף", "סלמה" ואחרים.
עכשיו, באמצעות החברה שלו, Plan B, הוא עומד גם מאחורי "אד אסטרה", אותו ביים חברו הוותיק, ג'יימס גריי. השניים עבדו לראשונה כבר לפני שלוש שנים, ב"העיר האבודה Z". אז, פיט הפיק וגם היה אמור לככב, אך בסופו של דבר הותיר את התפקיד לצ'רלי האנם. הפעם, אנחנו מקבלים אותו גם כמפיק וגם כשחקן הראשי.
מדובר בפרויקט שאפתני, מהסוג שכמעט כבר לא רואים היום בהוליווד, המתבסס על תסריט מקורי ומנסה לשלב בין עשייה ז'אנרית-מסחרית, סגנון אמנותי והרהורים פילוסופיים, מה שהוביל את אוהביו להשוות בינו ל"אודיסיאה בחלל" ול"אפוקליפסה עכשיו". הסרט מתרחש בעתיד, בו מצבה של האנושות חמור עוד יותר מאשר כיום, וכדור הארץ עומד על סף כיליון. זאת, הרבה בגלל מעשיו של אסטרונאוט שסרח, בגילומו של טומי לי ג'ונס, שנעלם אי-שם בחלל ופעולותיו האינטר-גלקטיות מאיימות להשמיד את הכוכב שלנו. בנו, בגילומו של פיט, יוצא לעצור אותו, והמסע החיצוני הזה משני בסופו של דבר למסע הפנימי שהוא עובר, בניסיון לעבור תהליך כדי להציל לא רק את העולם, אלא גם את עצמו, ולהפוך לאדם טוב יותר מאבא שלו.
"מעניין אותי איך קהל צעיר יותר יקבל את הסרט הזה", אומר על כך פיט, שכזכור מתקרב לגיל בו יוכל לקבל הנחת גימלאי בכניסה לקולנוע. "אני תוהה מה יגידו אנשים שעוד לא עברו בהכרח דברים בחיים, שעוד לא חוו כאב ואובדן ועוד לא מודעים לפצעים שלהם. האם הסרט ידבר גם אליהם?"
ואיך הוא דיבר אלייך?
"היו לי על כך הרבה שיחות עם ג'יימס. אני חושב שהסרט עוסק במושג הגבריות, ואיך הצורה בה אנו תופסים את המושג הזה יכולה לדכא אותנו. אני, למשל, גדלתי עם הקונספציה שאם אתה 'גבר', אתה חייב להיות חזק. אסור לך להפגין חולשה, ולו רגעית, ואתה תמיד צריך לדרוש כבוד. במקום בו גדלתי, לימדו אותי להאמין שאפילו אם אתה שובר את הזרוע, אסור לך להתלונן. אסור לך להכיר בכאב. אתה צריך להמשיך הלאה, כאילו לא קרה כלום".
וזו שיטה טובה?
"במחשבה לאחור, כל זה ממש מגוחך בעיני. אסור להתכחש לפצעים פיזיים, ובעיקר לא לפצעים רגשיים. אם תעשה זאת, לא תוכל להכיר את עצמך, לא תוכל להיות פתוח לאחרים. עם הזמן, למדתי להוריד מעצמי את המסיכות הללו. אני רוצה להיות בן אדם טוב יותר, חבר טוב יותר, פרטנר טוב יותר ואבא טוב יותר, והורדת המסיכות עוזרת לי בכך".
המשחק עזר לך להוריד את המסיכות?
"אני חושב שכן. אני מניח שהייתי מסתכל לתוך עצמי בכל עבודה שהייתי עושה, אבל המשחק מאפשר לך לעשות זאת יותר, כי אתה עובד בלספר סיפורים. אבא שלי עבד בעבודת כפיים, משמונה עד שש כל יום חול, וגם בשבתות עבד חצי מהיום. לא היו לו הזדמנויות לחשוב יותר מדי, כמו שהיו לי".
אבא שלך היה בעלים של חברת הובלות במיזורי. שונה מאוד מהקריירה שאתה פיתחת לעצמך. ובכל זאת, עד כמה אתה דומה לו?
"אני זה הוא. ככה זה. אני חושב שהאבות שלנו הם תמיד מי שמעצבים את האישיות שלנו, ועם הזמן אנחנו לומדים להבין את המקום שממנו הם באו בחינוך שלנו, גם אם בזמן אמת חשנו פגועים או פצועים מהם".
יש לך הרבה כאבים ופצעים?
"כן, כמו לכולם. יש לי חרטות, יש דברים שאני שונא בעצמי. אני לא שונה מכל אחד אחר".
אתה גם הבן של אבא שלך וגם אבא בעצמך, לשישה ילדים, אז עד כמה סרט כזה, שעוסק בהורות מכל הצדדים שלה, היה אישי מבחינתך?
"אישי מאוד, אבל כדי שסרט יעבוד, אתה חייב להפוך אותו לאישי מבחינתך. זו העבודה שלך כשחקן. יש לפעמים איזו מיסקונספציה לגבי משחק. המלאכה שלך כשחקן היא לא לזייף בצורה הטובה ביותר. זיוף זה בולשיט, זה לא יוצר חיבור עם הקהל. כדי להעביר משהו לצופים, אני צריך להיות אמיתי במאה אחוז, ולחוות בעצמי משהו כדי שתחווה אותו גם אתה".
ואיזה מין אבא אתה?
"כמו אבא שלי. הוא תמיד אמר שהוא רוצה לתת לנו חיים טובים יותר משהיו לו, וכך הוא אכן עשה, ואני חושב שזה בדיוק מה שמנחה אותי עם הילדים שלי. השאלה שכל הזמן עומדת לנגד עיניי זה מה אני יכול לתת להם שיהיה טוב יותר ממה שהיה לי. הורות זו הרפתקה מטורפת, היא כל הזמן מאתגרת אותי".
זה לא יהיה ספוילר לומר כי טומי לי ג'יימס, המגלם כאן את אביו של הגיבור, כמעט לא זוכה לזמן מסך. הדברים אמורים גם לגבי דונלד סאתרלנד, רות נגה, ליב טיילר ושאר השחקנים והשחקניות פה. כל המשקל של "אד אסטרה" מוטל על כתפיו החסונות של פיט, שמופיע כמעט בכל סצינה וסצינה, ולא פעם כשהוא לבדו. "זה הכניס אותנו לפינה", אומר על כך השחקן. "מצד אחד, רצינו להבהיר שלדמות שלי קשה להתחבר לאנשים אחרים. מצד אחר, אם הוא כל הזמן לבדו, אז איך אפשר להראות את זה? זה היה אתגר גדול".
זה התפקיד הכי מאתגר שלך?
"זה ללא ספק הסרט הכי מאתגר שלי. בחיים לא עשיתי סרט שדרש איזון כל כך עדין - בעריכה, בהקלטת הקריינות שלי, במוזיקה, כל תזוזה קטנה הוציאה אותו מאיזון. זה היה קשה".
מה אתה חושב על ההשוואות בינו ל"אפוקליפסה עכשיו"?
"נראה לי שהם היו מסובכים לעשייה באותה מידה. היה כל כך קשה לפצח את הדבר המזדיין הזה! נתקלנו בכל כך הרבה קירות ונדחקנו לכל כך הרבה פינות".
עד כמה העובדה שהסרט מתרחש בחלל שינתה לך?
"לא כל כך, כי בכל מקרה, כשאני עובד על דמות, אני מסתכל מן הפנים אל החוץ, אז זה לא משנה לי. אבל מבחינת התסריט, אני חושב שהחלל היא זירת התרחשות גאונית, כי זה מקום שיש בו תהומות אינסופיות וריק מוחלט, כך שאין לגיבור ברירה אלא להסתכל בתוך עצמו, ולהבין את מה שבתוכו. זה מבריק".
מה כל כך משך אותך, כמפיק, להרים את הסרט הזה בכל מחיר?
"זה אינסטינקט. זה תמיד אינסטינקט אצלי. אני כמו קליף ב'היו זמנים בהוליווד'".
הדמות שלך כאן, כמו קליף, לא מדברת הרבה. אומרת רק מה שצריך.
"פשוט כי גם אני כזה".
אתה מרגיש שזו אחת התקופות הכי טובות בקריירה שלך? אולי הטובה מכולן?
"אני חווה את התקופה הזו כמו כל תקופה אחרת. היא לא שונה. לפעמים הסרטים שלך מצליחים, לפעמים לא, אבל הגישה שלי דומה. אני סקרן מה יהיה עם הסרט הזה".
אחרי שלמד תקשורת ופרסום באוניברסיטת מיזורי, עבר פיט לקליפורניה בתחילת שנות העשרים לחייו, בשלהי שנות השמונים. "זו היתה הרפתקה גדולה", הוא אומר על כך. "לא הכרתי אף אחד, ולא היה לי כלום חוץ מ-325 דולר".
והעבודה הראשונה שלך היתה להתלבש לתרנגול ענק בשירותה של רשת המסעדות היוקרתית "אל פוקו לוקו".
"אם לענות בכנות, זו לא הפעם הראשונה שמדברים איתי על זה היום.. אבל בסדר. כן, היו כל מיני עבודות. הסעתי חשפניות, למשל, ואז היה צריך איזה טמבל שיעמוד עם תחפושת של תרנגול, ואני הייתי הטמבל הזה. העיקר שזו היתה עבודה נוחה מבחינתי, שהשאירה לי זמן לשיעורי המשחק".
מה מלכתחילה גרם לך לאהוב קולנוע?
"זה היה החלון שלי לעולם. הרי עד גיל מאוחר, הרגל שלי לא דרכה מזרחית למיזורי. לא הכרתי את העולם, והסרטים חשפו לי אותו. מאז ומעולם רציתי לעשות סרטים כמו 'תלמה ולואיז' או 'אד אסטרה'. ניסו לדחוף אותי לסיטקום, אבל זה לא התאים לי. רציתי להשתתף בסרטים מהסוג שאהבתי לראות. סיפורים שעוזרים לך להכיר את העולם. גדלתי על תור הזהב של הקולנוע האמריקאי של שנות השבעים, סרטים מורכבים, שבהם לא ברור מי הטוב ומי הרע. לכן, סרטי גיבורי-על לא כל כך מעניינים אותי. כל הקטע הזה של שחור ולבן, טובים מול רעים, לא מדבר אליי. גם אף פעם לא הייתי טיפוס של 'מלחמת הכוכבים'. העדפתי את 'הנוסע השמיני".
מה החוויה הקולנועית הראשונה שאתה זוכר?
"אני זוכר שהיה לנו דרייב אין ליד הבית, וראיתי שם את 'קיד וקסידי', זה אחד מהסרטים הראשונים שגרמו לי לאהוב קולנוע".
יש דמות שגילמת וקרובה אלייך יותר מאחרות?
"לא ממש, אני תמיד עובר הלאה. אני מכיר את כל האגדות על ג'יימס דין ושחקנים אחרים שלא היו מסוגלים לנער מעליהם את הדמויות שגילמו, אבל אני לא כזה. אני תמיד מתחיל לספור לאחור בשבוע האחרון לצילומים, וכשהוא נגמר - אני מתקדם בלי להסתכל לאחור".
זה טבעי או שעבדת על זה?
"זה הרפלקס שלי, אני לא יושב ומהרהר בדמויות שלי. יש סרטים, למשל 'ההתנקשות בג'סי ג'יימס', שהיו מבחינתי מיוחדים במיוחד, אבל לא בגלל הדמות, אלא הסרט כמכלול. יש סרטים שאני זוכר לטובה בגלל חווית העשייה שלהם. יש גם סרטים שאני זוכר לרעה בגלל חווית העשייה...".
ואתה נוהג לצפות בהם שוב?
"אני לא צופה שוב בסרטים שלי. אולי בקומדיות, אם במקרה אני תופס אותן בטלוויזיה".
"אד אסטרה" מדבר על עתיד האנושות, אבל בוא נדבר על משהו נישתי יותר - עתיד הקולנוע. אתה חשוב שבעוד עשרים שנה עדיין ייעשו סרטים כמוהו וכמו "היו זמנים בהוליווד"?
"יש סיבה שהאולפנים כבר לא עושים סרטים כאלה. הם פשוט יקרים מדי, וזה הימור גדול מדי, כי אפילו סרט עם תקציב הפקה של ארבעים מיליון דולר ידרוש ממך להוציא מהכיס עוד ארבעים מיליון דולר בשביל השיווק וההפצה שלו. לנטפליקס אין את הבעיה הזו, ולכן הם יכולים לקחת יותר הימורים. אני לא מאשים אף אחד. זו פשוט הסיטואציה.
"בקושי יש מקום לסרטים כמו 'אד אסטרה', שהם לא הפקות ענק אבל גם לא תוצרים קטנטנים. זה לא קל, ולפעמים צריך לעבוד עליהם הרבה זמן. את 'סלמה' דחפנו במשך שבע שנים עד שהצלחנו להרים אותו, ורק בזכות הצלחתו יכולנו לעשות את '12 שנים של עבדות'"
"אז אם נחזור לשאלה שלך, מה יהיה בעתיד? האם עדיין תישאר החוויה של הצפייה הקולקטיבית או שהכל יהיה בסטרימינג? אני מאמין שהקולנוע ישרוד, אבל כך או כך, אני רגוע. דברים תמיד משתנים, ותמיד יהיו אנשים שיילחמו למען הפתרונות הכי טובים".
אתה משחק, אתה מפיק, תרצה פעם לביים?
"לא. במאי עובד על סרט במשך כמה שנים, ואין לי את הסבלנות לכך. כשחקן וכמפיק, אני יכול לעבוד על כמה פרויקטים באותו זמן, וזה יותר מתאים לי. אני לא חושב שיש לי משהו מיוחד להציע כבמאי, ויש כבר מספיק במאים ובמאיות שעושים את העבודה. חוץ מזה, יש לי עניינים אחרים לעשות בזמני הפנוי".
אף שהשיחה מתקיימת לרגל "אד אסטרה", אי אפשר כמובן שלא להזכיר בה את "היו זמנים בהוליווד", שממשיך לשבור קופות גם כעת. "זה ממש משמח שהסרט של קוונטין עובד ככה, מה עוד שלדעתי זה שובר הקופות היחיד הקיץ שמבוסס על תסריט מקורי", הוא אומר.
למה אתה חושב שהדמות של קליף בגילומך תפסה ככה?
"כי יש לו גישה די קלילה למה שקורה. הוא תמיד בטוח שיפתור את הבעיות, ואף פעם לא חושב שהיקום נגדו. כולנו היינו רוצים להיות כאלה, ושאנשים כאלה יהיו מסביבנו".
אומרים שתזכה באוסקר על התפקיד.
"האוסקר זה הפרס הכי יוקרתי בקהילה שלנו, אבל אם אתה רודף אחריו - זה אבוד לך. חוץ מזה, זו תחרות מאוד דינמית. כל שנה יש שחקנים מעולים שמועמדים ולא זוכים. אם המספר שלך צץ בלוטו הזה - מצוין. אם לא - לא נורא, החברים שלך זכו במקומך".
