ימים נוראים. תולי חן,
ימים נוראים/תולי חן

כדור בלב

14.9.2019 / 0:30

"ימים נוראים" הוא הסרט העלילתי הראשון שמנסה להבין מה גרם ומה איפשר ליגאל עמיר לרצוח את יצחק רבין. גם אם התוצאה לפעמים זהירה מדי, היא בסופו של דבר אפקטיבית להחריד, ומצדיקה את השימוש בקלישאה "כל ישראלי חייב לראות את זה"

דירוג כוכבים לסרטים -5 כוכבים. ., עיבוד תמונה
דירוג כוכבים לסרטים -5 כוכבים/עיבוד תמונה, .

אחת ההופעות הציבוריות האחרונות של יצחק רבין היתה בטקס פרסי האקדמיה לקולנוע, שהתקיים כמה ימים בלבד לפני אותה עצרת ארורה בכיכר מלכי ישראל. הוא התקבל בתשואות חמות, והתחושה היתה אופורית. איש לא תיאר לעצמו כי בעתיד הקרוב, יידרשו היוצרים והיוצרות להתמודד עם משימה - לעסוק ברצח שלו.

עד כה, הקולנוע הישראלי כשל במשימה הזו. ראינו אמנם כמה סרטים תיעודיים, גם אם לא מהעת האחרונה, ובעיקר כאלה שדנו בתיאוריות הקשר סביב ההתנקשות. התוצרים העלילתיים עסקו בעיקר בהשפעת הרצח על החברה, ולא בדבר עצמו. יוצא הדופן היחיד הוא "רבין: היום האחרון" של עמוס גיתאי, במאי שמשויך לתעשייה הבינלאומית יותר מזו המקומית, ובכל מקרה סרטו היה מתחת לכל ביקורת.

רק עכשיו, באיחור של כמעט חצי יובל, מגיע סוף כל סוף סרט ישראלי ראוי על אחד הפצעים השותתים שלנו: "ימים נוראים" שמו, שביים ירון זילברמן על פי תסריט שכתב עם רון לשם, ושורת הקרדיטים שלו מעניינת בעיקר בגלל מה שאין בה: תמיכה של קרנות הקולנוע המקומיות. לכן, קל להבין מדוע לקח להפקה הזו כל כך הרבה שנים לגייס כספים. באקלים הנוכחי, לא מפתיע שאף גוף ציבורי לא רצה להיות שותף לפרויקט כל כך רגיש, שנאלץ לפיכך להתבסס על מימון פרטי, למשל של רשת 13 ושל yes.

בימינו, קשה להאשים מישהו בכך שהוא פונה לעבר הצנזורה העצמית. אך כיוון ש"ימים נוראים" מתגלה כאחד הסרטים הישראלים המטלטלים והחשובים של השנים האחרונות, הוא מעלה את התהייה אם בסיטואציה הנוכחית שיטת הקרנות לא פשטה את הרגל.

ימים נוראים. האקדמיה הישראלית לקולנוע,
מוכיח את פשיטת הרגל של הקרנות. מתוך "ימים נוראים"/האקדמיה הישראלית לקולנוע

אך זה כבר עניין אחר, אז נחזור לסרט - שעלה כאן בהקרנות טרום-בכורה בסוף השבוע האחרון, לפני הפצתו המסחרית הרחבה בשלהי החודש, ומעורר כבר עכשיו תהודה ברשתות החברתיות.

יש כמובן דרכים רבות לתקוף את הנושא. זילברמן ולשם בחרו להתמקד בדמותו של יגאל עמיר, שנמצא כאן כמעט בכל סצינה וסצינה. בדרך כלל, כפי שגם "ג'וקר" הוכיח לאחרונה בפסטיבל ונציה, נבלים שמבקשים לערער את הסדר הקיים מתוארים כלוזרים מתבודדים וא-סוציאליים, אנטי-גיבורים קלאסיים. ב"ימים נוראים", בגילומו המזהיר של התגלית יהודה נהרי הלוי, רוצחו של ראש הממשלה מתואר דווקא כגיבור לכל דבר ועניין: הוא חתיך, רהוט, כריזמטי, וכבונוס גם יוצא נגד האליטות. אם היה הולך לכיוון אחר, קל לדמיין אותו זוכה באחת העונות של "האח הגדול".

הפתעה נוספת היא שהסרט, שהוא במהותו מותחן פוליטי, מתחיל כמו מה שנראה כפיילוט לסיטקום סטייל "סברי מרנן". עמיר מביא הביתה את זוגתו, אשכנזייה ובת לאצולת מתנחלים בגילומה של דניאלה קרטס, ואמו גאולה (ענת רבניצקי) מבטיחה לו בדיאלוגים שכאילו נלקחו מקומדיית בורקס, כי "השעטנוזים" בחיים לא יקבלו תימני לא מתנחל שכמותו, מה שאכן קורה בסופו של דבר.

הדחייה הזו, לפחות לפי הסרט, עוררה בעמיר תחושות של זעם והשפלה. היה לו רצון להראות לעולם כולו מה זה, ובשלב מסוים בערה בו גם אובססיה אחרת, לעשות רושם על מרגלית הר-שפי, בגילומה המצוין של סיוון מסט, שעם או בלי צמה מיטיבה כהרגלה להעביר את הרגשות האמיבוולנטיים של הדמות בגילומה.

נוסף לכך, משתמע כאן גם כי לעמיר היה יצר מיני מאוד מפותח, שלא היה יכול לבוא לידי ביטוי במיטה, ולכן הומר באגרסיות - בכך מצטרף "ימים נוראים" ל"הקונפורמיסט" ולקלאסיקות קולנועיות אחרות על הדרך שבה הדחקה מינית מולידה פאשיזם.

ימים נוראים. יונייטד קינג,
כשהדחקה מינית מולידה פאשיזם. מתוך "ימים נוראים"/יונייטד קינג

היה מקומם לו "ימים נוראים" טען שזו המוטיבציה היחידה למעשיו של עמיר. אך הוא מונה עוד סיבות נוספות, שכולן הצטלבו יחדיו והובילו אותו לשנות את ההיסטוריה. היפה שזילברמן ולשם למעשה בונים כאן בניין של מוטיבציות, ומספיק שהייתם מוציאים מתוכו לבנה אחת כדי למוטט אותו לחלוטין, ובכך גם להסיט את הרוצח מן המסלול שלו.

כך, למשל, ייתכן שאם ליגאל היו קוראים "יהודה" כפי שתוכנן עד עיצומה של הברית מילה, כל זה לא היה קורה. אך אמו בחרה להעניק לו שם סמלי, ולאורך השנים טרחה להדגיש בפניו את המטען והמשמעות שמתלווים אליו, והבטיחה לו כי הוא "יגאל את ישראל גאולה שלמה", מה שנטע בו מגלומניה, ושכנוע פנימי עמוק כי הוא המשיח שיציל את כולנו.

סיבה נוספת היתה הרוח הגבית שקיבל מן הטבח במערת המכפלה, פשע מחריד אחר שהתרחש בסך הכל כשנה לפני רצח רבין. לכך מתווספים גם אווירת ההסתה שהשתוללה במדינה אחרי החתימה על הסכם אוסלו, והסרט מזכיר עד כמה היתה נפוצה: אליקים העצני, חבר כנסת עד שנתיים קודם לכן, הבטיח בטלוויזיה כי רבין יועמד לדין על בגידה; פעילי ימין קיצוני הסתערו על מכוניתו של ראש הממשלה והבטיחו כי יגיעו גם אליו; וכמובן, אותה הפגנה ידועה לשמצה בכיכר ציון. כדי לתאר אותה, כמו גם נקודות מפנה היסטוריות אחרות, משתמש "ימים נוראים" בטכניקה המשלבת בין קטעי ארכיון ודרמטיזציה של האירועים, ועושה זאת בצורה הגורמת לקהל להרגיש כאילו שהוא חי מחדש בזמן אמת את הימים הנוראים הללו.

ומעל כל זה, עומד כמובן גיבוי מרבנים מסוימים, שהיה מעודן וממזרי, וגם הסרט מתאר אותו כך. "ימים נוראים" משתמש בטכניקה התסריטאית בה גיבור מבצע רצף של פעולות זהות, כל פעם בחברת דמויות אחרות, ומתאר כיצד עמיר עובר מרב אחד לרב אחר, מבקש ממנו את האישור הרוחני לרצוח את המנהיג היהודי, ובכל פעם מקבל אותה תשובה, בחצי קריצה; תשובה שאפשר לתמצת אותה כ"אנחנו לא אומרים לך שכן, אבל לא אומרים לך שלא - אז תבין לבד", והוא הבין.

ויש גם שני גורמים כלליים ועמוקים יותר, ש"ימים נוראים" מפליא להמחיש. אחד, התרבות המיליטריסטית המקומית. היא זו שאיפשרה לעמיר גישה נוחה לנשק, כבוגר יחידה קרבית עם ניסיון רלוונטי וקשרי חברות עם חברים שעדיין משרתים בה. חשוב מכך, לפחות לפי מה שאומר כאן אביו (אמיתי יעיש בן אוזיליו), היא מי שהפכה אותו מילד עדין למדי לטיפוס מחרחר ריב וצמא דם. בסצינה אחרת, חבר מימי הצבא נזכר בחיוך כיצד רוצחו של ראש הממשלה נהנה להתעלל בפלסטינים. בזמנו, זה הצחיק את חבריו לנשק. כשניתב את האגרסיות הללו להתנקשות ברבין, זה כנראה כבר שיעשע אותם פחות. מעניין מה אושרת קוטלר היתה אומרת על זה.

ימים נוראים. יונייטד קינג,
כשאומרים לך להבין לבד, אתה בדרך כלל מבין. מתוך "ימים נוראים"/יונייטד קינג

כל זה אולי מסביר מה גרם לעמיר לרצות לרצוח את ראש הממשלה, אך נשארת עוד שאלה - איך נתנו לזה לקרות? אחת התשובות שמציע הסרט היא תרבות הסחבקיאדה וה"יאללה, נוותר לך הפעם" שאופיינית לנו. באחת מן הסצינות הראשונות, אנו רואים כיצד המתנקש העתידי חומק מרישום פלילי בזמן הפגנה אלימה, לאחר שהצליח לזכות ברחמיו של השוטר. מי יודע, אם המשטרה היתה קצת קפדנית יותר בזמן שהרוצח העתידי ביצע את כל אותן עבירות קטנות שלו, אולי אפשר היה למנוע את העבירה הגדולה מכולן.

בסצינה אחרת, לקראת הסיום, אנו חוזים כיצד רוצחו של ראש הממשלה מצליח להסתובב בנוחות בשטח שהיה אמור להיות סטרילי בתום העצרת בכיכר, וכך לגשת בנוחות שהפתיעה גם אותו עד לגופו של ראש הממשלה. זאת, לפחות לפי המתואר בסרט, כיוון שהשכיל לרכוש את אמונם של המאבטחים, שראו בו אחד משלהם, בעיקר כשמצא להם אויב משותף - אביב גפן, "הקוקסינל", כדבריו.

ההתנקשות ברבין, יש להזכיר, היא מאורע יוצא דופן גם מבחינה בינלאומית, שכן כמעט לא היו התנקשויות פוליטיות בסדר גודל כזה בעולם המערבי בשלושים השנה האחרונות. אז למה זה התאפשר אצלנו ולא במדינות אחרות? "ימים נוראים" מספק את התשובה המצערת - בגלל מסורת ה"סמוך", "הוא משלנו" ו"אל תהיה כבד". אם עמיר היה שגריר דרוזי בנתב"ג, יש להניח שהיו מחמירים איתו יותר.

לאורך השנים, התודעה הציבורית אולי קצת שכחה והשכיחה עד כמה נורמטיבי היה עמיר, ו"ימים נוראים" מנציח זאת במלוא העוצמה - הוא היה בשר מבשרה של החברה המקומית, כזה שענה כמעט על כל התשובות הנכונות לשאלה "מה ישראלי בעיניך?" והיה יכול להיות עלה תאנה אידיאלי למפלגת מרכז. בן לגננת, שבגן שלה בילו יחדיו חילוניים ודתיים, ולאבא דתי, שהציע לתת צ'אנס להסכמי אוסלו; חייל קרבי, שליח סוכנות, סטודנט למשפטים באחת האוניברסיטאות הגדולות. זה לא נועד לעורר אהדה, אלא חרדה, שאותה ניתן לסכם במשפט שבדרך כלל דווקא הימין הקיצוני כאן אוהב להשתמש בו - "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו".

מן הסתם, כבר בעצם ההתמודדות עם הנושא יש בסרט הרבה אומץ, אבל בצפייה שנייה שמתי לב גם עד כמה התסריט מקפיד ללוות כל סטירה בליטוף, באופן שנראה לעתים מחושב מדי, רק כדי שאיש לא יאשים אותו באי הגינות או בחוסר איזון. "ימים נוראים" שם דגש מובהק על הפייסנות של אביו הדתי של עמיר, וניסיונותיו לרסן את בנו, ועל העובדה שבני אלון ורבנים אחרים לא שיתפו עמו פעולה. הוא גם לא שוכח, רגע לפני הרצח, לשלב קטע ארכיון בו דוד לוי מזהיר מפני ההסתה. גם אצולת המתנחלים יוצאת בו טוב (לא פלא שעמית סגל שיבח את התוצאה), אז אפשר לתהות את מי הוא בעצם תוקף.

את ביבי? ודאי, ראש הממשלה מוצג כאן כשותף מוביל להסתה, וכותרות הסיום אף מציינות כי לא הזכיר את רבין בנאום הניצחון שלו, חצי שנה לאחר ההתנקשות. אך נתניהו הרי ממילא נתפס כיום כמותג אינדיבידואלי, יותר מאשר נציג של אידיאולוגיה או קבוצה פוליטית כלשהי, כך שזו לא חוכמה כה גדולה להשליך הכל עליו. הסרט מצטיין בפסיכואנליזה עמוקה של החברה הישראלית ומחלותיה, אבל בכל הקשור להפניית אצבעות נקודתיות, הוא חד קצת פחות.

ימים נוראים. תולי חן,
לא אנטי-גיבור, וזה מה שמחריד. מתוך "ימים נוראים"/תולי חן

בעיה נוספת של הסרט היא שהנשים בו אינן דמויות מפותחות במיוחד, אך צריך לציין כי מלכתחילה הוא בא לתאר עולם שאחת הבעיות שלו היא כי גברים שולטים בו ומכתיבים אותו. נוסף לכך, בסופו של דבר כל הדמויות בו, נשיות כגבריות, משניות לעמיר.

עם זאת, חלק מן הדמויות בכל זאת מצליחות להותיר חותם. חוץ מהשחקנים והשחקניות שכבר ציינו, הדברים אמורים במיוחד לגבי יואב לוי, המגלם את חגי עמיר, ויחד עם הופעתו ב"הבלתי רשמיים" משלים רצף מדהים של הופעות בשניים מן התוצרים המקומיים הגדולים של השנה.

נוסף לאיכויות המשחק, הסרט נהנה מן התסריט, שמצליח להיות זורם דווקא בגלל שפתו הדיבורית, לעתים אפילו עילגת, שאין בה שום התייפייפות או מלאכותיות; עבודת העריכה של שירה ארד ויונתן וינשטין, שלא מותירה בו גרם של שומן מיותר; הצילום המחוספס של עמית יסעור, והבימוי האינטנסיבי של זילברמן. אחת ההחלטות החשובות שלקח היתה להתמקד בתיאורו של עמיר כשהוא נוהג מנקודה אחת לאחרת, ממש כמו גיבור של פילם-נואר משנות הארבעים, מה שמכתיב כאן קצב של דינמיות ותנועה בלתי פוסקת. מה עוד שמדובר באוטו לא אוטומטי, וכמו הגיבור, גם "ימים נוראים" כל הזמן מעביר הילוך.

זילברמן בוחר בגישה כמו עיתונאית, כמו דוקומנטרית, כזו המאפיינת מותחנים פוליטיים עוד מימי "הקרב על אלג'יר ו-"Z", למשל. כיוון שהחומרים כל כך מעניינים, הטיפול בהם כה יסודי והעשייה מיומנת, זה עובד.

ימים נוראים. יונייטד קינג,
כמו כל סרט פוליטי, גם זה מבחן רורשאך. מתוך "ימים נוראים"/יונייטד קינג

כמו כל סרט פוליטי, גם "ימים נוראים" הוא מעין מבחן רורשאך שהתגובות אליו תלויות בפוזיציה ממנה הגיעו הצופים מלכתחילה. המעניין שדווקא אנשים שהיו באותה עצרת שלום וזוכרים את הרצח כאחת הטראומות האיומות בחייהם, עשויים לא להתרגש ממנו, בתואנה שהוא לא מחדש דבר. נזכיר להם כי מסתובבים בישראל מיליוני אנשים שהיו אז נערים או ילדים, או אפילו לא נולדו, ולא זוכרים את השתלשלות העניינים כמוהם, שלא לדבר על הדורות שעוד יבואו. גם להם עוד ישמש הסרט תזכורת, וסביר להניח שגם כמראה לתחלואים המתמשכים של החברה הישראלית, שעלולים להצמיח מתוכה אסון דומה פעם נוספת.

נכון, יש בסרט גם שאלות שלא נשאלו, אבל לפחות מישהו הרים את הכפפה ופתח את הדלת לדיון בהן. אם "ימים נוראים" לא היה קיים, היה צריך להמציא אותו, והוא ראוי למעמדו כאחד הפייבוריטים לזכייה בפרס אופיר שיתקיים בשבוע הבא. 24 שנה לאחר הרקוויאם שלו בטקס, רוחו של יצחק רבין שבה לרחף מעליו, להזכיר לנו מה הוביל לרציחתו, בתקווה שהפעם לא נשכח לעולם.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully