רצה הגורל, ושניים מן הסרטים הבולטים שמוצגים כעת על המסכים שלנו מציגים סיפור דומה - סיפורו של צעיר, שבהשפעתם של אנשי דת קיצוניים, מטפח בכפייתיות תוכנית לבצע רצח נגד מי שלמשנתו פוגע בערכי האמונה שלו. הראשון הוא "ימים נוראים" הישראלי, שעלה כאן בהקרנות טרום-בכורה בסוף השבוע הקודם, העוסק ביגאל עמיר וברבנים שדחפו אותו להתנקש ברבין. השני הוא "הבחירה" ("Young Ahmed") הבלגי, שיעלה כאן היום (חמישי), ועוקב אחר נער מוסלמי בן 13, העובר שטיפת מוח אצל אימאם פנאטי, ובהשראתו מחליט לרצוח את המורה שלו רק בגלל שהיא יוצאת עם יהודי.
מאחורי הסרט עומדים ז'אן פייר ולוק דארדן, מן היוצרים האירופאיים הבולטים בדורנו, ולבטח מאלה שזוכים לחשיפה הכי עקבית בשוק הישראלי. כל סרט שלהם בשני העשורים האחרונים הופץ כאן מסחרית. כל אחד מהם גם השתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, ושניהם מהם - "רוזטה" ו"הילד", אף זכו בדקל הזהב. בהזדמנויות אחרות, התכבדו השניים בכמעט כל פרס אפשרי אחר בפסטיבל. הפסלון היחיד שהיה חסר להם הוא הבימוי, וגם אותו הם קטפו אותו השנה, הודות ל"הבחירה".
השמועות בריביירה גרסו כי עד שלב מאוחר של הפסטיבל, חבר השופטים אף עמד להעניק לסרט את דקל הזהב, אך קצת לפני סיום התחרות, הוקרן "פרזיטים" וטרף את הקלפים, והאחים דארדן נאלצו להסתפק בפרס הבימוי. עם זאת, עדיין מדובר בעיטור יוקרתי ביותר, ולדעת רבים מכלי התקשורת, גם הוא לא בהכרח הגיע להם.
אמנם, הסרט מבויים היטב, וכרגיל אצל האחים דארדן מדובר בדרמה מהודקת (פחות משעה וחצי), עשויה לעילא ואפקטיבית, אך קשה שלא להריח את הניחוח האיסלמופובי שעולה ממנה: הדמויות המוסלמיות המעטות מוצגות כתאבות דם. לעומת זאת, כל הנוצרים מתוארים כקדושים. אנשי החינוך, נציגי החוק, העובדים הסוציאליים וסתם עוברי אורח שנקרים בדרכו של הגיבור הפנאט: כולם מתנהגים למופת, מגישים את הלחי השנייה ולרגע לא מפגינים שום רגש שלילי.
אחרי הקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל קאן, כתבתי כי נראה שאת התסריט שלו כתבו יחד אברי גלעד, גיא בכור וגדי טאוב. לתחושות הלא נעימות סביבו, מתווסף השם העברי שניתן לו. בתחילה, הוא זכה הקיץ להקרנות בכורה בפסטיבל ירושלים עם תרגום מילולי לשמו המקורי, "אחמד הצעיר". אך כעת, לקראת הפצתו המסחרית, הוחלט להצמיד לו כותרת גנרית, "הבחירה", שמטשטשת את זהותו של הגיבור. הייתם צריכים עוד המחשה להשלכות הדה-לגיטימציה שנעשתה אצלנו לתרבות הערבית? הנה, קיבלתם. איך אמר איימן עודה - אבו יאיר, להסתה יש מחיר.
כשפגשתי את האחים דארדן בקאן, יחד עם קבוצה קטנה של עיתונאים מרחבי אירופה, עוד לא ידענו כמובן מה יהיה התרגום העברי שלו, אך היה ברור שגם בלי קשר לכך, הדרמה שלהם תעורר מחלוקת. "אנחנו מודעים לכך, ולקחנו הכל בחשבון. אנחנו מאמינים שהסרט מדבר בעד עצמו", עונים השניים, שכותבים ומביימים יחד, וגם מדברים בקול אחד - לפעמים האחד משלים את דבריו של השני, ולפעמים סתם מאשר אותם בהנהון. "ברור שנושא כזה יגרור תגובות קיצוניות, אבל אלה רק מעידות על הפוזיציות של מי שמגיב כך. בכל מקרה, נשמח שהסרט יעורר דיון סביב סוגיות כמו דת, רדיקליזציה ואידיאולוגיות קיצוניות".
למה החלטתם לעסוק דווקא בנושא הזה?
"כיוון שהיו באזור שלנו פיגועי טרור של האיסלאם הקיצוני, והם טילטלו אותנו, וחשנו צורך להגיב להם. השאלה היתה איך. נעשו כבר לא מעט סרטים ונכתבו המון ספרים שתוהים מה גורם לאנשים לעבור תהליך רדיקליזציה ולבצע את הפיגועים הללו. כיוון שהשאלה הזו כבר נשאלה, לא רצינו לחזור עליה, אלא לשאול משהו אחר: איך אפשר להוציא מישהו מתוך המעגל של הפנאטיות? האם יש איזשהו מוצא ממנה, ואיך מגיעים אליו? מה, אם בכלל, יעצור את הסחרור המסוכן של אחמד, ויעצור אותו לפני שיבצע פשע ממנו כבר אין דרך חזרה?"
עד כמה זה היה מאתגר?
"מאוד. בדרך כלל, כתיבת תסריט לוקחת לנו שנה. הפעם, זה לקח שנה וחצי".
למה בחרתם שהגיבור יהיה כל כך צעיר?
"זה היה אחד מהקשיים שעיכבו אותנו. בתחילה, ניסינו לכתוב את הדמות כמבוגרת יותר, אבל לא הצלחנו. רצינו שהסרט יהיה קרוב למציאות ככל האפשר, אחרת הוא יהיה חסר כבוד כלפי הקורבנות והניצולים של פיגועי הטרור, וזה לא אמין שמישהו בשנות העשרים לחייו ייצא מהסחרור הפנאטי אחרי שכבר נכנס אליו, ויחזור להיות מה שהיה קודם. זו מחשבה נאיבית ורומנטית. גיבור בן 13, לעומת זאת, נמצא בתהליך דינמי של התבגרות ושינוי זהות. הוא בין גילאים, בין שני צדדים של אותו נהר. הוא בדיוק בגיל שבו אנחנו נמשכים לערכים מוחלטים ולאידיאלים קיצוניים, וזה גם בדיוק הגיל שבו עוד אפשר להשתנות".
למה בחרתם שהוא יסמן כמטרה דווקא מורה?
"זו לא מורה בבית ספר רגיל, אלא בשיעורי תגבור שניתנים בשעות הערב, בידי מתנדבים ומתנדבות. גם אנחנו התנדבו בזה, בצעירותנו. המורים המתנדבים הללו עוזרים לילדים של משפחות שלא שולטות היטב בשפה הצרפתית ובנושאי ליבה כמו מתמטיקה. המורה היא בתחילה אוטוריטה מבחינת אחמד, זו שלימדה אותו קרוא וכתוב, אבל אז הוא מחליף אותה בסמכות אחרת - האימאם, שתופס את מקומה של האוטוריטה החילונית, אותה הוא מפסיק לכבד. עובדת היותה אישה הופכת אותה לעוד יותר טמאה בעיניו הפנאטיות ומגבירה את העוינות שלו כלפיה".
בדרך כלל, סרטים על אנשים שיוצאים לבצע פשע אלים מתמקדים ברקע שלו. אתם לא עשיתם זאת. למה?
"בכוונה רצינו דמות של בן למשפחה ממוצעת וחסרת ייחוד. לא רצינו לייחס לה איזשהם קשיים חברתיים או כלכליים מיוחדים, כדי שהצופים לא יגידו 'הא, אנחנו יכולים להבין למה הוא נהיה טרוריסט'. הסרט בכוונה מינורי מאוד. הוא מתרחש בין שלושה רחובות, במציאות שגרתית לחלוטין. אין בו פיצוצים, והגיבור לא אוחז בקלצ'ניקוב, אלא בסכין בלבד, וגם בה הוא משתמש בצורה ילדותית. הוא רוצה להרוג, אבל הוא עושה את זה כמו ילד שמשחק. כל האלמנטים כאן נשארים קרובים לגיל של הדמות".
מה היה הרגש שלכם כלפי אחמד כשכתבתם אותו?
"אי אפשר לכתוב סרט מתוך שנאה לדמויות. תמיד חייבים לאהוב אותן. אמנם, הפעם זה היה קשה במיוחד, אבל בסופו של דבר אהבנו את אחמד כמו שאנחנו אוהבים כמו כל דמות אחרת שכתבנו. אני חושב שבכל פעם שאחמד מדבר, הוא נשמע כאחוז דיבוק, כאילו שזה לא הוא עצמו שמדבר, אלא שד שנכנס בו ומדבר בתוכו כדי להביא לידי ביטוי את הרעיונות של האימאם הקיצוני".
את דמותו של אחמד מגלם אידיר בן אידי המצוין, נער שזה תפקידו הקולנועי הגדול הראשון. גם שאר הצוות מורכב בעיקר משחקנים ומשחקניות ללא ניסיון. "לא רצינו לעבוד עם השחקנים הקבועים שלנו או עם פרצופים מוכרים כמו מריון קוטיאר, כפי שעשינו בסרטים האחרונים שלנו. לא רצינו שיבוא שחקן שכבר יש לו מטען כלשהו אצל הצופים, וכך הוא ייצור ריחוק ביניהם לבין הסיפור אותו אנחנו מתארים, ובכך יפגע באפקטיביות שלו", הם אומרים. "כדי ללהק את אחמד, בחנו כמאה נערים. רצינו שחקן שיהיה לו מראה אינטלקטואלי למדי, כזה של תלמיד מצטיין ולא של פרחח. רצינו להתחמק מן הדיון שנפוץ מאוד באירופה, על הדרך שבה הרקע הסוציו-אקונומי משפיע על הפשעים של הטרוריסטים. רצינו לדחוק הצידה כל דיון כלכלי וחברתי, כדי להתמקד בסוגיה אחת: הצורה שבה הקיצוניות הדתית מצליחה לפתות אנשים ולשלוט בהם".
אתם לא חוששים שהסרט איסלמופובי?
"הקיצוניות המוסלמית מסוכנת בדיוק כמו הקיצוניות היהודית, או כל קיצוניות דתית אחרת. אך בשנים האחרונות, גל הטרור שהכה את אירופה נולד בעקבות האיסלאם הקיצוני, ולכן עסקנו בו. נמנעו מלתייג קהילה שלמה, ובאותו זמן בחנו ללא פשרות את מידת הנזק שהקיצוניות הזו יכולה לחולל. אנחנו חושבים שגל הפיגועים הזה רק הוכיח עד כמה הדמוקרטיה באירופה חזקה וחסינה. היא גם הובילה הרבה מוסלמים ששתקו קודם לכן להשמיע את קולם. הם בעצמם יצאו נגד הצורה שבה גורמים קיצוניים נושאים לשווא את שמה של הדת הזו".
"הקרב עוד ארוך, אבל הדמוקרטיה תנצח. נוסף לכך, אין לנו ספק שהיא והאיסלאם יכולים להתקיים יחדיו. בסופו של דבר, האיסלאם יהפוך לחלק מהמסורת האירופאית, בדיוק כמו כל הדתות האחרות ובדיוק כמו החילוניות".
