מיד לאחר שצחי הלוי התבשר כי התקבל ל"בית לחם", בו עשה את תפקידו הקולנועי הראשון, הוא התקשר להוריו ואמר להם - "קרה עכשיו משהו שהולך לשנות לי את החיים". שש שנים לאחר צאת הסרט, אפשר כבר לסכם שצדק. מי שב-2013 עוד היה ידוע בעיקר כמוזיקאי ולא התנסה במשחק, הפך עם סוף העשור לאחד השחקנים הכי עסוקים בארץ, אחד שלאן שלא תפנו את המבט שלכם, יהיה שם מולכם.
הלוי כיכב בשתי העונות הראשונות של "פאודה", אולי הייצוא הכי מצליח של התרבות הישראלית בעשור האחרון, ובקרוב אפשר יהיה לראותו גם ב"ביום שהאדמה רעדה", הסדרה החדשה של עמרי גבעון, יוצר "בשבילה גיבורים עפים", שתעלה בקשת 12 בסוף אוקטובר. ביום הקלנוע הישראלי שנערך לפני שבועות ספורים, ניתן היה להתענג עליו בלא פחות משלושה סרטים - כמות שאף כוכב מקומי אחר לא מתחרה בה.
שניים מהסרטים הללו כבר עלו לאקרנים בשבועות או בחודשים האחרונים - "אול אין" ו"המוסד", שמאז עלייתו הקיץ כבר מכר מעל 200 אלף כרטיסים. השלישי ממשיך להסתער על האולמות במטרה לבנות את עצמו כשובר הקופות המקומי הגדול של החגים. הסיכוי לכך גבוה, שכן מדובר ב"מחילה", סרטם החדש של גיא עמיר וחנן סביון, מי שעמדו מאחורי להיט הענק "מכתוב".
נוסף לכך, אפשר היה לראות את הלוי השנה גם ב"המלאך" וב"הד", והרשימה עוד ארוכה וכוללת גם סרטים קצרים, את "פלאשדנס" שרץ כעת על במות תיאטרון תל אביב, את הפרסומות לגולף וכמובן גם שלל פרויקטים עתידיים, מקומיים ובינלאומיים.
"רק שלא אתחיל להימאס", אומר על כך הלוי בחיוך בריאיון לוואלה! תרבות. "ברצינות, זה מדאיג אותי. זה שיח שאני מנהל בקביעות עם הסוכנת שלי, מורן בן ציון, שהיא אגב נפלאה ואחראית במידה רבה לכל הדברים הטובים שקורים לי. אנחנו תעשייה קטנה, ואני מפחד שבשלב מסוים זה ייראה כאילו שיש יותר מדי ממני. לכן, אני משתדל שבכל פרויקט חדש אגלם דמות שונה בצבעים אחרים, שלא יהיה מצב שהצופים כבר לא מבדילים בין התפקידים שלי".
ואתה אומר לא להצעות?
"למדתי עם הזמן להגיד 'לא', ועכשיו אני כבר אומר את זה הרבה".
וגם אומרים את זה לך?
"בטח, כל הזמן. האודישן הראשון שעשיתי בארצות הברית היה לתפקיד גדול בסרט עם ג'יימס פרנקו. כבר הגעתי למצב שנשארו רק שני מועמדים אחרונים, ואני אחד מהם. בסוף בחרו את השני, והיה לי יום כזה של תסכול, מה עוד שהייתי חדש בתחום. במצב כזה, אתה אומר לעצמך 'מה ששלך - שלך, ומה שלא שלך, אי אפשר לדעת למה לא נתנו לך אותו, וזה לא בהכרח קשור בכישרון'".
ובהתחשב בכל הפרויקטים שכן אומרים לך כן, נשאר לך בכלל זמן לישון?
"אני כמעט ולא ישן, כי אני כל הזמן צריך גירויים. אני כל הזמן חושב. אני קם כל בוקר וחושב הלאה, מעבר לדברים שכבר יש".
הסקרנות והחריצות הללו תרמו כמובן להפיכתו של צחי הלוי לשחקן שכל כך אוהבים ללהק, כמו גם הכישרון והכריזמה, ולטעמי יש גם סיבה נוספת: היכולת שלו לשלב בתוכו ניגודים, שהופכת אותו לסמל אידיאלי, בטח במדינה מפוצלת אישיות כמו ישראל: הוא מקומי ואוניברסלי, רהוט ושתקן, רך וקשוח, צבאי ואזרחי, לוחמני והומני, ובחייו ובפועלו, גשר בין התרבות היהודית לערבית.
ואם להוסיף גם שמות תואר נוספים, והפעם כאלה המעידים על האיש שמאחורי הפרסונה, צחי הלוי הוא גם אדם נחמד, אדיב ונדיב בצורה יוצאת דופן. כך מתגלה לי במהלך מפגש עמו לרגל צאת "מחילה" לאקרנים, שכראוי לזוהר של התעשייה הישראלית, נערך בקפה שכונתי מול המערכת. המלצרית הנרגשת מזהה כמובן במי מדובר, איך אפשר שלא, ומביאה לו על חשבון הבית שתי עוגיות שוקולד-קוקוס. מי אמר שכוכב קולנוע ישראלי לא נהנה מפריבילגיות נוצצות?
ב"מחילה", מגלם הכוכב דמות הרבה פחות נחמדה ממנו במציאות. הסרט הוא דרמת פשע קומית, המתרחשת על רקע עשרת ימי תשובה וההפצצות הבלתי פוסקות בדרום הארץ. עמיר וסביון לא רק כתבו וביימו אותו, אלא גם מככבים, כשני עבריינים שמנסים לפתוח דף חדש ולגאול את נשמתם, אבל רגע לפני כן, מנסים להניח ידיהם על שלל של שוד שביצעו בעבר. בדרכם עומדים שלל מכשולים, בראשם גנגסטר עתיר גינונים בגילומו של אלון אבוטבול, ויד-ימינו מזרת האימה, אותו מגלם הלוי.
"אני מאמין שאצל כל בן אדם יש שני צדדים, הטוב והרע, וזה דווקא מהנה לתת ביטוי כשחקן לצד הרע, כל עוד שאתה יודע שאף אחד לא נפגע במציאות", אומר על כך הלוי. "הדמות שלי היא לא העיפרון הכי מחודד בקלמר, והיא גם לא מדברת הרבה, שזה היה אתגר נחמד, כי הוא הצריך ממני לבטא את הכל בניואנסים קטנים ולנסות להיות כמה שיותר מדויק. זה לא תפקיד ראשי כמו ב'המוסד', מה שחייב אותי להיות מאוד מדויק בכל הבחירות שלי".
כמשתמע משמו, הסרט עוסק בסליחות. איך התחברת לאלמנט הזה?
"מבחינה ציבורית, ברור שיש מקום בישראל ליותר חמלה ומחילה".
הסרט גם מתאר את שגרת היומיום המסויטת של תושבי הדרום, בצורה שהצופים שלא גרים באזור לא בהכרח מודעים אליה.
"שירתתי שם בצבא, ואני גם מסתובב הרבה בארץ, אז הנושא כן היה מוכר לי. אני חושב שכולנו צריכים לצאת ולהכיר את המדינה ולהבין שישראל זה לא רק תל אביב. אני בהחלט מאמין שיום אחד הסיוט הזה ייגמר שם, ויהיה שלום. אני תמיד מסתכל על השלום עם מצרים, ולומד ממנו שכל מה שצריך זה שני מנהיגים עם אומץ ועם חזון. הנה, כבר ארבעים שנה יש שלום. לא חייבים לאהוב אחד את השני, מספיק שמכבדים".
"ב'המלאך', שהצטלם במרוקו, גילמתי את קדאפי, ומי שעבדה איתי על המבטא היתה לבנונית. הייתי מספר לה על תל אביב, והיא היתה מספרת לי על ביירות, והבנו שמה שרואים בחדשות זה לא בהכרח המציאות. זה מקור לאופטימיות, כי בסופו של דבר, כשרוצים וכשיש כבוד הדדי - אפשר להתגבר על הכל".
"מחילה" הוא המפגש המקצועי הראשון בין הלוי לאבוטבול, אחד השחקנים הישראלים עם הקריירה הבינלאומית הפורייה ביותר, ובהחלט נראה כי שותפו הצעיר מיישר איתו קו, אם כי הוא עושה זאת בצעדים מתונים. נוסף ל"המלאך", הזמין בנטפליקס, ול"מריה מגדלנה" עתיר הכוכבים, שברוב העולם לא הופץ מסחרית, הלוי הצטלם בשנתיים האחרונות גם לסדרה צרפתית ולסרט מלחמה אמריקאי בשם "Jarhead: Law of Return", שייצא היישר בפורמט ביתי בתחילת אוקטובר הקרוב.
אך בניגוד לאבוטבול, שאת רוב זמנו מבלה בלוס אנג'לס, הלוי לא העתיק את מקום מגוריו וגם לא מתכנן לעשות זאת. "ברור שאם אתה שם אתה יותר נגיש, אבל היום ממילא רוב האודישנים מצולמים ואתה יכול לשלוח אותם, אז לא כל כך משנה איפה אתה נמצא", הוא אומר. "המצב שלי הוא 'גם וגם'. אני חי פה ועובד פה, אבל גם מקדם את העשייה הבינלאומית שלי. יש לי סוכנת באמריקה וסוכנת בצרפת, ואני מה שנקרא חותר למגע. בשנים האחרונות גם היה המון ייצוא של תכנים תוצרת הארץ שקיבלו הכרה בחו"ל, וזה מאוד עוזר לשחקנים ישראלים".
דבר נוסף שעוזר להלוי בהיבט הזה הוא כישורי השפות שלו - כידוע, השחקן שולט בעברית, ערבית, אנגלית, צרפתית וספרדית, שלא לדבר על שפות אחרות שיש לו בהן שליטה חלקית. את רובן למד במהלך ילדותו ונעוריו, אותם בילה ברחבי העולם בעקבות השליחות של אביו - שהיה, מה שנקרא, "עובד משרד ראש הממשלה".
"אין לי מילים להודות להורים שלי על הילדות הזו", אומר הלוי, שנדד בין השאר בין מצרים, בלגיה, דנמרק ואיטליה, ואחרי הצבא גם טייל ארוכות בדרום אמריקה. "אני מאחל לעצמי שאצליח להעניק לילדים שלי את מה שההורים שלי נתנו לי. נחשפתי בזכותם לכל כך הרבה עולמות ולמגוון מטורף של תרבויות, וזכיתי להבין שבני אדם הם בני אדם, באשר הם".
זה הצד הטוב של הנדודים האלה, אבל יש גם צדדים פחות טובים.
"הרבה פעמים יצא לי לנתח את הילדות שלי ולנסות להבין אם אני שלם עם המעברים האלה. זה לא קל להיפרד מהחברים ולהתנתק מן העבר, אבל תמיד הייתי אופטימי ומלא מוטיבציה. אני זוכר שחזרנו לארץ אחרי השליחות הרביעית, בבלגיה, וזו היתה תקופה מאוד מאתגרת. הייתי מתכנס עם עצמי ואומר 'צחי, יהיה בסדר'. זה גם מה שדחף אותי למוזיקה. מצאתי מפלט באמנות. עד היום אני מאתגר את עצמי להיות אופטימי. להיות פסימי זה הרבה יותר קל".
אתה מדבר בקול מאוד שקט יחסית למה שנהוג בישראל. זה תוצר של החינוך האירופאי?
"אני מתאר לעצמי שכן, אבל זה גם האופי שלי. אמנות ומוזיקה היו בחיי עוד מהתיכון. מהר מאוד הבנתי שהשירה והבמה זה המקום לפרוק תסכולים, עצבים ורגשות. עד כמה שאני בן אדם כמו כולם, אני שומר את העצבים למקומות אחרים, ולא צועק. זה שיעור שקיבלתי מהבן שלי, כשהיה קטן. הוא אמר לי 'אם תצעק, אני לא אשמע אותך'. זה אומר הכל".
ובכל זאת, אתה מתעצבן לפעמים?
"קשה מאוד להוציא אותי משלוותי. מה שכן, כשזה קורה, הקפיצה מאוד חדה. זה יכול לקרות אם בזמן העבודה, מישהו מגיע לא מוכן, כי אני תמיד משתדל להשקיע ולבוא הכי מוכן, אז כשאין את זה מהצד השני, זה יכול להקפיץ אותי. גם חוסר צדק יכול כמובן לעצבן אותי מאוד, או פגיעה בדבר שהכי יקר לי, הבן שלי".
עושה רושם שאתה לומד ממנו לא פחות מאשר שהוא ממך.
"הוא מקור השראה וביטחון. יש לו אמפטיה מאוד גדולה לסביבה. הוא רואה את האחר. לפני שנתיים-שלוש, כמה ימים לפני חנוכה, ראינו ברחוב חסר בית, אבל לא היו לנו מטבעות לתת לו. נכנסנו למסעדה והוא הלך לקנות לו משהו לאכול, ואז יצא להביא לו אותו".
הוא עולה לכיתה י'. באיזה מגמה הוא?
"מזרחנות. אני מאוד רוצה שהוא ילמד ערבית, ובכלל שיהפכו את זה למקצוע חובה. כל החיים לא הבנתי איך יכול להיות שזה לא ככה מלכתחילה. אנחנו הרי חיים בסביבה דוברת ערבית, שלא לדבר על כל היהודים שחיים כאן והגיעו מתרבות ערבית, אבל עם השנים ביטלו את התרבות שלהם. אני עובד הרבה בעמותות עם בני נוער, ואנחנו עושים איתם פרויקטים שמשלבים את השפה הערבית. מעבר לכך שהם נהנים, זה גם מוריד להם את מפלס הפחד, ועוד מקומות צריכים לעבור את התהליך הזה. לצערי, גם כאן, בתל אביב הפתוחה והליברלית, אנשים יעקמו גבה אם תדבר בערבית, וזה אבסורד. במקום שיש בו בורות, אפשר להזין שנאה, זה מתכון להרס".
חשבת פעם להיכנס לפוליטיקה?
"קטונתי, ובכל מקרה, בהתעסקות באמנות יש מבחינתי הרבה מקום לאמירה. סרט אולי לא ישנה את העולם, אבל יכול לגרום לבן אדם לחשוב, ואם אתה מוציא אותו מאזור הנוחות שלו - זה גם הישג".
כשאני שואל את הלוי מה המכשול הכי גדול עליו נדרש להתמודד לאורך הקריירה, הוא מהרהר יותר זמן מהרגיל, ואז עונה - "אולי זה לא נראה ככה, אבל אני אדם מאוד פרטי. ברור שהחשיפה זה חלק מהמשחק, אבל זה משהו שאני צריך להתמודד איתו", הוא אומר. "אני אוהב לשמור לעצמי את המקום הפרטי שלי. כבר הציעו לי למשל כל מיני צילומים בבית, אבל אני כן רוצה את המקום שהוא רק שלי. כשהילד שלי היה קטן יותר, וכשהיו עוצרים אותנו ברחוב, ראיתי שזה קצת השפיע עליו, ותמיד הסברתי לו שזה בסך הכל טוב ואני מקבל את זה באהבה, כי אמנות היא דיאלוג עם הקהל".
אתה אומר שקשה לך, אבל לוסי ואתה נתתם בית ספר בשמירה על פרטיות.
"ייאמר לזכות התקשורת, שכל מי שידע כיבד את הפרטיות שלנו. ולוסי ואני מאוד מעריכים את זה".
אתם כבר בשלב בו אתם צוחקים על כל מה שקרה סביבכם?
"מאז ומעולם, תמיד כל הזמן היינו צוחקים ומשתטים. אנחנו צוחקים בינינו על הסטריאוטיפים על שני העמים, והכל בינינו בהומור. גם כתבנו יחד תסריט לסרט שלוקח את היחסים בין המוסלמים ליהודים ומטפל בהם בקצת הומור עצמי. אחרי הכל, אם אתה מסתכל על זה, שני הצדדים הם כמו שני ילדים שנותנים כאפות אחד לשני. 'אני הייתי פה קודם', 'לא, אני הייתי פה קודם!'. זה מגוחך. אם אנחנו נאחזים בעבר, לא נתקדם. אנחנו צריכים לעצור ולחשוב איזה עתיד היינו רוצים לילדים שלנו".
הופתעת מעוצמת הסערה שהיתה סביב הנישואים שלכם?
"אני חושב שחלק מזה נבע מכך שזו גם היתה חשיפה ראשונה של היחסים. היו דעות שלא שווה להתייחס אליהן, ומנגד היו דעות שאמנם לא היו מפרגנות במיוחד, אבל היו לגיטימיות. לגיטימי שלבן אדם יהיה קשה עם זה. גם אנחנו עברנו תהליכים עם המשפחות שלנו. דיברנו איתם, כדי שיכילו את זה, כדי שיפנימו שבסופו של דבר מדובר בשני אנשים שאוהבים אחד את השני".
מה היה הכי מפתיע?
"ההד שזה קיבל בעולם. פתאום מצאנו את עצמנו ב-CNN, ולא הבנו איך זה קרה. עיתונאי שדיבר איתנו הסביר לנו שהסיבה פשוטה מאוד: זו אחת הידיעות החיוביות הנדירות שיצאו לאחרונה מהאזור שלנו".
תראה מה זה, אורן חזן נעלם מהבמה והעולם ממשיך כרגיל. אולי מלכתחילה התקשורת לא היתה צריכה לתת במה לקשקושים שלו?
"התקשורת צריכה לשאול את עצמה למי היא נותנת במה. לפעמים היא חוטאת בהיבט הזה כדי ליצור קלאשים על המסך. חבל, מה עוד שזה בא על חשבון קולות שלא נשמעים".
מה אתה חושב על הנטייה לבקר יצירות בלי לראות אותן, ראה ערך ההודעה של מירי רגב בעניין "ימים נוראים".
"זה הזוי, אני באמת לא מבין את זה. אנחנו, הישראלים, בטח לאור ההיסטוריה שלנו, מחויבים לראות את האחר. לוסי דיברה על זה יפה מאוד. היא אמרה שלאהוב את המדינה זה כמו לאהוב את ההורים שלך. אתה אוהב אותם, אתה תעשה הכל בשבילם, אבל אתה יכול לבקר אותם. זה לא הופך אותך לבוגד".
תמיד מדברים על הביקורות מהצד הימני, אבל מה תגיד על הביקורות מהצד השמאלי? יש לא מעט קולות שאומרים גם על "בית לחם" וגם על "פאודה" שמדובר ביצירות מיליטריסטיות, ימניות, גזעניות ומה לא.
"ביקורות תמיד יהיו, אין לי בעיה עם זה. הבעיה היא עם אנשים שמקובעים במקום שלהם ומסתכלים על הכל מן הפוזיציה הזו, ובעיה חמורה יותר היא שהפכנו לחברה בלי יכולת לנהל שיח. טוב שיש מגוון דעות, אבל רק אם מקשיבים אחד לשני".
איך "פאודה" הגיעה למעמד כזה, שכל צרפתי שמדברים איתו על ישראל ישר מזכיר אותה?
"אני לא חושב שכשאבי יששכרוף וליאור רז יצרו את פאודה הם האמינו שזה יצליח כל כך, מה עוד שהם היו צריכים לעבור דרך חתחתים עד שמישהו הסכים לשים על זה כסף. אני חושב שהיתה כאן שאלה של תזמון - נטפליקס הנגישה את הסדרה לקהל ברחבי העולם. אולי אם היתה יוצאת שנתיים קודם לכן, בלי הפלטפורמה הזו, זה לא היה קורה.
"חוץ מזה, כמו 'בית לחם', 'פאודה' הציגה את הסכסוך באור אחר. פתאום קבלנו ניואנסים. הצופים נחשפו לכך שמאחורי ההגדרה של פלסטינים וישראלים, יש בני אדם עם מגוון רגשות. אתה רואה ב'בית לחם' ילד שלא מקבל את האהבה שהוא מחפש, חי בצל של אח שלו, מרגישים שמזניחים אותו ומוצא את מה שחסר לו אצל סוכן השב"כ. ב'פאודה', אתה רואה את רב-המחבלים שכל כך מאוהב באישתו, עד שהוא מסכן את החיים שלו להביא לה בושם. כשצופים בסדרה הזו מבינים שאי אפשר לעשות הכללות ולהגיד שכל הישראלים הם כאלה וכל הפלסטינים הם כאלה".
מה התקרית הכי הזויה שקרתה לך סביב ההערצה לסדרה?
"הייתי בפרו, במסעדה בלימה, והחבר'ה הפרואנים במטבח זיהו אותי ויצאו להצטלם איתי כי הם צפו בסדרה בנטפליקס".
בחזרה ל"מחילה", זו אחת הפעמים הראשונות בה אתה עובד עם במאים שהם גם שחקנים. איך היתה החוויה?
"ברור שהראייה של במאי כזה שונה. כאן גם היה את העניין שזה הסרט הראשון שלהם כבמאים, וראית את ההתרגשות שלהם. באופן כללי, אני נפעם בכל פעם שאני מגיע לצילומים של סרט חדש. מדהים אותי לראות איך בן אדם ישב וחשב על רעיון, ואז כולם התכנסו להפיח בו חיים".
ב"היום שהאדמה רעדה" עבדת לראשונה עם עמרי גבעון.
"עשיתי כבר כל אודישן אפשרי לסדרות שלו, אז ממש שמחתי לקבל את התפקיד. אני משחק חוקר משטרה שיוצא לחקור תעלומה: איך זה שמתגלים שלושה שלדים, שה-DNA שלהם תואם לשלושה אנשים שעדיין בחיים? יותר מזה אני לא יכול להגיד, כדי לא לעשות ספוילרים, אבל כל מי שהיה מעורב בעשייה הרגיש שנעשה כאן משהו חדש, גם מבחינת הצילום, גם מבחינת הסיפור וגם מבחינת האתגר שלנו כשחקנים".
"המוסד" הוא למעשה מעין גלגול ישראלי של "האקדח מת מצחוק", שהערצת בילדותך. גם את "פלאשדאנס" אהבת לפני שהתחלת לעבוד על הגרסה הישראלית החדשה שלו?
"בטח, באלבום הראשון ובעצם היחיד שהוצאתי היה אפילו קאבר ל-'Maniac' מתוכו. שמחתי על הפרויקט הזה כי מזמן לא הייתי על הבמה, וזו גם הזדמנות להיות עם צוות נפלא של שחקנים ושחקניות, בראשן ריקי גל שהיא בית ספר מהלך וחוויה בפני עצמה".
לפני שנהיית מוזיקאי ואז שחקן, עבדת בהרבה עבודות אחרות.
"במה לא עבדתי? חלוקת עיתונים, מלצרות, התקנת מזגנים, התקנת פרקטים. אני מאוד פיזי ואוהב לעבוד עם הידיים. עבודת כפיים לא מרתיעה אותי, וזה מה שתמיד הרגיע אותי. הייתי אומר לעצמי 'לא נורא, אם לא תצליח במוזיקה, תמיד תוכל להתפרנס מהתקנת פרקטים".
ובכל מקרה, אף פעם לא מזיק שיש בבית מישהו שיודע לדפוק מסמר.
"אם תגיד את זה ללוסי, היא תצחק עלייך. אני אולי טוב בעבודות מסיביות, אבל בקידוחים קטנים אני ממש גרוע. זה הכי מעצבן אותי".
