הקומדיה הרומנטית "הפנטזיה של הל" מבית היוצר של האחים פארלי הניבה מעל 140 מיליון דולר בקופות בשנת 2001. ספק אם בעידן הפוליטיקלי קורקט ששוטף את הוליווד בימינו סרט כזה יכול היה להגיע בכלל לאקרנים. בקצרה: עלילת הסרט עוקבת אחר דמותו של הל לארסון (ג'ק בלאק בתפקיד הראשי הראשון שלו), רודף שמלות שמעוניין אך ורק בנשים מושלמות חיצונית. רגע המפנה בסיפור מגיע כשהל נתקע במעלית למספר שעות עם טוני רובינס, "הגורו הזה מהטלוויזיה", וחושף בפניו את השטחיות שלו. רובינס מחליט לעשות לחברו החדש טובה, ובאמצעות היפנוזה גורם לו לראות את היופי הפנימי של האנשים במקום את המראה החיצוני שלהם. כתוצאה מכך, הל מתאהב ברוזמרי (גווינית' פלטרו) שנראית בעיניו כמו, ובכן, גווינית' פלטרו - למרות שכל שאר האנשים רואים אותה כאישה שסובלת מהשמנת יתר חולנית (או כמו שקראו לזה בשנת 2001: שמנה). לבסוף, רובינס מבטל את "הכישוף", הל חוזר לראות אנשים כפי שהם באמת נראים אבל - כיאה לסוף הוליוודי - בוחר להישאר עם רוזמרי בגלל שהוא לומד לשפוט אנשים לפי הפנימיות שלהם.
הסרט גרר לא מעט התנגדות כבר בזמן אמת. למרות המסר החיובי שלו, הוא הואשם בכך שהוא פשוט "בדיחת שמנים ארוכה" על ידי חלק מהצופים. אחרים כעסו על השוביניזם המובנה של הסרט, בו נשים יפות מתוארות כביצ'יות, ונשים שלא עומדות בסטנדרט היופי של העולם המערבי צריכות לפצות על כך על ידי אופי טוב. הכללים האלה כמובן לא חלים בסרט על הגברים, שמצליחים למשוך נשים יפות בזכות מעמד וכסף, ובניגוד מוחלט למראה החיצוני שלהם. מבקר הקולנוע האגדי רוג'ר אברט דווקא שיבח את הסרט ונתן לו שלושה מתוך ארבעה כוכבים, אבל ציין גם שהסרט היה יכול להיות מצחיק לא פחות אם לתפקיד הראשי הייתה מלוהקת פשוט שחקנית שמנה, ולא גווינית' פלטרו בחליפת שומן.
באופן מפתיע, אף אחד לא התלונן על הרעיון המופרך לפיו אם מישהו ייתקע לכמה שעות במעלית עם טוני רובינס הוא עלול לצאת ממנה אדם אחר לגמרי. אולי בגלל שלפי התפיסה המקובלת, זה באמת לא כזה מופרך.
כמו "הפנטזיה של הל", גם היישות התאגידית והכלכלית המכונה "טוני רובינס" היא תופעה שעשתה מיליונים בשנת 2001 אבל לא אמורה לרדת בקלות בגרון בשנת 2019. קשה לסכם את כל פועלו של רובינס בכמה משפטים, אבל אפשר לכל הפחות לקטלג אותו כקואוצ'ר המצליח בעולם בכל הזמנים. המייקל ג'ורדן של המנטורים. הביטלס של היועצים העסקיים. הכריסטיאנו רונאלדו של המרצים. המסי של הפילנתרופים. הרוג'ר פדרר של מעבירי סדנאות צמיחה אישית. המוחמד עלי של הגורואים המנטליים.
רובינס הגיע לישראל להרצאה חד פעמית שנערכה ביום שישי האחרון בהיכל הספורט ביד אליהו. האירוע זכה בעיקר ללעג ברשתות החברתיות בגלל תג המחיר שלו, שנע באזור שבין 1,000 שקל למקומות הכי גרועים באולם, ל-5,000 שקל למקום בקרבת הבמה. ובכל זאת האולם היה מלא עד אפס מקום במעריצים. חשוב לציין שאלפי הישראלים שהגיעו לא זכו באמת לחוות סדנה מלאה של הגורו המפורסם - שאורכת לרוב מספר ימים מלאים ואינטנסיביים, וגם עולה הרבה יותר כסף - ובמקום זה זכו למין הרצאה פעילה של ארבע שעות שכללה הרבה אנקדוטות אישיות ופחות עצות מעשיות לשיפור עצמי. כן, עשיתי את החשבון בשבילכם, האנשים במקומות היקרים שילמו 1,250 שקל לשעת הרצאה שכזו.
אלא שלא נראה שלמישהו מהמשתתפים מדובר בבזבוז כסף, אפילו להפך. ההיכל ביד אליהו לא ראה כזאת התלהבות ואקסטזה בערך מאז שדיוויד בלאט אימן לאחרונה את מכבי תל אביב. זה פחות קשור לתוכן הדברים שרובינס הוציא מהפה, אלא יותר לעובדה שמדובר בגוש כריזמה בגובה של קצת יותר משני מטר, ומשקל של קצת יותר מ-100 קילו - הכל משרירים. מדובר בענק שמצליח למשוך אליו את כל האנרגיה גם בחלל ענק שמלא בכמעט 8,000 בני אדם. עם ניסיון של מעל ל-40 שנה בשטח, רובינס יודע להפעיל את הקהל כדי לשמור עליו חד וממוקד, וזה כולל לקרוא לקהל לקום על הרגליים, לקפוץ ולצעוק. כל זה קורה בדרום תל אביב, אולי המקום עם ריכוז הפלצנות והציניות הגדול ביקום, ובכל זאת משהו באנרגיה הבלתי נתפסת הזאת של רובינס חודר את הבועה הציניקנית וגורם לאלפי אנשים לקפוץ ולהשתולל בהתלהבות ילדותית מדבקת. זה נראה כמו כת לכל דבר, זה מרגיש כמו תסמונת עדרית בלתי מרוסנת - אבל פאק, יש משהו מרשים בלראות גבר שיחגוג בקרוב את יום הולדתו ה-60 פשוט גורם לאנשים להשתחרר ולצאת מאזור הנוחות שלהם.
רוב המסרים של רובינס, לפחות בהרצאה בתל אביב, היו בנאליים לחלוטין. מה שראוי לכותרת "פסיכולוגיה בגרוש". אמירות ניו אייג' כמו "מחזור ההצלחה בנוי מפוטנציאל, פעולה ואמונה", "כסף לא יהפוך אתכם למאושרים", "בשביל ליצור חיים יוצאי דופן יש לשלוט במדע ההישגיות ואמנות הסיפוק" אפשר למצוא גם אצל הדודה הרוחניקית שלכם בפייסבוק. אלא שכל אמירה די רדודה שכזו נשמעת כמו דברי אלוהים חיים כשהיא בוקעת מהלוע העצום של רובינס. משפטי המחץ האלה מגיעים לרוב מלווים במחיאות כפיים סוערות, אליהן מצטרפת מוזיקת דאנס חגיגית ברקע ומין "ריקוד ניצחון" קבוע של רובינס עצמו - האיש עם סגנון מחיאות הכפיים המוזר, והמדבק בעולם. לעתים, כדי לגרום לקהל להישאר עירני, כמו משתמש ווינדוז שמזיז את העכבר כדי למנוע מהצג לעבור לשומר מסך, הוא ישאל: "כל מי שאיתי שיגיד Aye", והקהל צועק לו בחזרה: "איי" במבטא עברי אסלי. יש בבני ברק בתי כנסת שם אפשר לשמוע רבנים עם קצת פחות כריזמה שזוכים ל"איי איי איי" שכזה בחזרה. למתבונן מבחוץ זה עלול להיראות אותו הדבר. אופיום להמונים. רק הרבה יותר זול.
ברמה הפרקטית, האלפים שהגיעו ליד אליהו אמנם זכו לחוות את אלילם בגודל טבעי, אבל לא באמת יצאו עם איזה כלי לחיים. הם לא קיבלו עצה שתשנה להם את העסק או כזאת שתציל להם את מערכת היחסים. זו לא הערה של עיתונאי ממורמר, אלא של רובינס עצמו - שהתנצל כבר בפתיחת דבריו שהוא לא במצב בריאותי תקין לאחר הרעלת כספית שעבר ("אני יכול לתת בערך 80% מעצמי"), והסביר שבשביל לקבל כלים של ממש צריך להגיע לאחת הסדנאות שלו. בהקבלה לעולם הפופ זה כמו לקנות כרטיס להופעה של עומר אדם, שיתנצל בתחילת ההופעה שהוא קצת צרוד ולכן הוא לא ישיר את הלהיטים המקפיצים שלו, אלא רק ידקלם את המילים.
ושוב, לא נראה שלמישהו זה משנה יותר מדי. רוב הקהל הורכב ממעריצים של ממש, כאלה שיודעים שביוטיוב ניתן לצפות בשעות על גבי שעות של הרצאות של הגורו והם התרגשו מעצם המעמד. בנוסף ראוי לציין שהעובדה שלא שילמתי אלפי שקלים לאירוע מכיסי כנראה גרמה לי להיות קצת פחות מחויב לכל מה שהתרחש מסביבי. זה הגיוני וטבעי, ואפילו קצת מבאס. כשאישה שישבה במרחק כמה מטרים ממני פרצה בבכי של התרגשות במהלך תרגיל די פשוט בדמיון מודרך ("שימו יד על הלב ותחשבו על שני הרגעים הכי מאושרים בחיים שלכם") אפילו הציפה אותי קנאה מסוימת. מאוד ניסיתי להתחבר לרגשות שלי בדיוק כמוה, אבל הציניקן שבי לא יכול היה שלא לקלוט שגם בתוך הארבע שעות שהוא פינה עבור ההרצאה שלו בישראל, רובינס ניסה בעיקר למרוח את הזמן עם משימות לקהל, כאילו היה דודו טופז בניינטיז.
זה בלט בעיקר כשרובינס ניסה "להפעיל" את הקהל באמצעות אימונים מעשיים שלא מתאימים לעידן ה-METOO, כמו למשל: "תפנו לזר בקהל ותחבקו אותו כאילו הוא החבר הכי טוב שלכם או המאהב שלכם". מימין לי ישבה כתבת התרבות של אתר ynet שהגיעה לסקר את האירוע, לחצנו יד בחיבה שקצת נכפתה עלינו בזמן שאנשים סביבנו התחבקו באקסטזה עם זרים גמורים. אולי אנחנו הדפוקים.
ובכל מקרה, עם קבלות אי אפשר להתווכח. לא רק שרובינס שווה בעצמו כחצי מיליארד דולר (500,000,000 למי שמעדיף את זה במספרים), המותג שלו שווה אפילו הרבה יותר מכך. אלן גרינספן, מי שכיהן כיו"ר הפדרל ריזרב, נגיד הבנק המרכזי של ארה"ב, במשך 19 שנה תחת ארבעה נשיאים שונים כינה אותו: "המתווך העסקי הכי טוב שאי פעם עבדתי איתו". בין האנשים איתם הוא עבד היו השחקן יו ג'קמן ("לא משנה מי אתה, טוני יכול לעזור לך"), הזמר האמריקני אשר ("אם אתה רוצה לשנות את את התוצאות שלך, טוני הוא הכתובת"), אופרה ווינפרי ("טוני הוא אדם-על שגורם לאנשים להשתנות"), המיליארדר סטיב ווין ("טוני הוא גאון, אין אדם שיכול לנווט אנשים דרך כל קושי בצורה אסטרטגית כמוהו"), סרינה וויליאמס ("טוני שינה אותי על המגרש ומחוצה לו, וגרם לי להביא את הטניס שלי לרמה אחרת לגמרי") והנשיא ביל קלינטון, לו הוא ייעץ במהלך דיוני ההדחה שלו.
לא מעט מהאנשים שעוטים על עצמם את הטייטל הבלתי מחייב "קואוצ'ר" הם שרלטנים מקצועיים (וגרועים, לרוב), וכאן ראוי לציין שטוני רובינס לא נופל בכלל לקטגוריה הזאת. אלה לא רק ההצלחות העסקיות הבאמת אדירות שהוא זכה להן במהלך השנים, אלא השקיפות שלו לאורך כל הדרך. רובינס לא עוסק באחיזת עיניים. הוא לא נוכל שטוען שהוא יכול לכופף כפיות באמצעות המחשבה. אין לו תואר בפסיכולוגיה או מנהל עסקים (למעשה, הוא מעולם לא למד בקולג'), ואין לו בעיה להודות בזה - בטח עם כמות האנשים שנשבעים שהוא שינה להם את החיים לטובה, בין אם בזכות הסמינרים שלו או באמצעות עמותות הצדקה שלו. איכשהו, אפילו כשמנסים לעשות עליו פארודיה - כפי שעשו בשנה שעברה בתוכנית "איש משפחה", הוא מוצג בעיקר כוורקוהוליק אובססיבי שלא יוותר על אף אדם "שבור", ולא משנה כמה הוא חסר תקנה.
טוני רובינס מחרפן את הקהל בישראל:
רובינס יודע לספר שהוא "אימן" 50 מיליון בני אדם ב-100 מדינות, לכן מן הסתם יקומו לו גם לא מעט מתנגדים. כאלה ששילמו לו כסף אבל לא הצליחו ליישם את השיטות שלו. אלא שמעבר להתנגדויות כאלה, עלו טענות חמורות יותר. בכתבה שפורסמה באתר באזפיד במאי האחרון לאחר תחקיר של כשנה, חמש נשים טענו שהגורו המפורסם הטריד אותן מינית בעבר. בין השאר עלו טענות על כך שרובינס חשף את איבר מינו בפניהן, ואף ניסה לגרום להן לגעת בו. בעקבות התחקיר עוד 4 נשים התלוננו על מקרים דומים. כל התלונות היו על מקרים שהתרחשו לכאורה לפני עשרים שנה או יותר. רובינס הכחיש את כל המקרים, אך גם טען שהוא השתפר כאדם ככל שהוא התבגר. כדור השלג התגלגל וכתבות שליליות נוספות פורסמו על רובינס, בין השאר הוצפו ברשת סרטונים מתוך הרצאות שלו שחשפו כמה מהטכניקות השנויות במחלוקת שלו, בין השאר ניתן לראות כיצד גרם לאישה מבוגרת ללטף את החזה שלה בפני קהל בהרצאה כדי "להתחבר לנשיות שלה". לכל הסלט הזה צריך להוסיף גם סערה תקשורתית גדולה שהתרחשה לאחר שרובינס תקף את תנועת ה-MeToo באחת הסדנאות שלו (ומיד התנצל על כך), מדהים לראות כמה מעט נזק, אם בכלל, נגרם למותג של רובינס.
רובינס גורם לאישה מבוגרת לגעת בחזה שלה מול קהל מלא באנשים:
רגע לפני שהוא נכנס לעשור השביעי של חייו, רובינס לא נראה כאילו הוא מתכוון להאט. הוא מטייל בין המעברים בקהל, מנשק קרחת של איזה בחור פה, מתחבק עם איזו מעריצה כאן, וכשהוא עומד ממש מולי עם כובע המצחיה שלו אני באמת מרגיש לרגע בקרבתו של אדם-על. ברצינות, איזה בנאדם עולה לדבר מול 7,500 איש עם כובע מצחיה? כמה ביטחון עצמי צריך בשביל לעשות את זה? והנה אישה נחמדה שנראית כאילו היא חווה את הרגע המאושר בחייה שולפת קופסה קטנה מהתיק שלה ואומרת לו בלחש: "הבאתי לך מתנה", והוא לוקח את הקופסה ודוחף אותה לכיס כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. ואז הוא אומר לקהל לקפוץ שוב, וכולם קופצים. השאלה "למה הוא עדיין עושה את זה?" לא מפסיקה לנקר. יש לו את כל הכסף שאדם צריך, יש לו השפעה, קשרים, הוא בעלים של חברות מצליחות - למה הוא צריך לטוס לישראל ולגרום לכמה אלפי מאמינים לקפץ באוויר. הוא נהנה מזה? הוא מאמין בזה? זה באמת הדרייב העצום והאובססיבי שהוא מנסה להנחיל ללקוחות שלו? האם הוא עד כדי כך מאמין במוצר שהוא מוכר? דבר אחד בטוח, זה מעורר השראה ופוער חורים בחומות הציניות שעוטפות את הצופה הסקפטי הממוצע.
מי שבטוח נהנו מהאירוע והאמינו בו הם עשרות הקואצ'רים המקומיים שנכחו במקום, חלקם פתחו דוכנים במזנוני ההיכל וניסו לשדל אנשים להירשם לסדנאות שלהם. הם הגיעו לקבל השראה מהגדול מכולם בתחום שלהם, ולא בטוח שהם חיפשו את המסרים החיוביים שלו - אלא יותר את השיטות השיווקיות שגרמו לו להיות מצליח כל כך. חלקם אולי אנשים טובים שרוצים לעזור לאנשים, אבל לא מעט מהם פשוט מעוניינים להתעשר על חשבון צרות של אנשים חלשים. הם יקראו לזה "תודעת שפע" או איזה מינוח מכובס אחר.
לא מעט מפורסמים מקומיים זוהו בקהל. היו שם צופית גרנט, שירז טל, מלי לוי ושמעון גרשון - אבל הפרצוף הכי בולט בקהל היה זה של שרי אריסון, שהתמקמה בשורה הראשונה ממש מול רובינס. עלות הכרטיס מן הסתם לא הדאיגה אותה. 5,000 שקלים בשביל שרי אריסון הם אפילו לא מכה קטנה בכנף. אלא שאז קרה משהו שבאמת אי אפשר היה לחזות מראש: רובינס ביקש מהקהל לקום ולנענע את הגוף - ובדיוק כמו שאר המעריצים בקהל, אריסון קפצה, רקדה והשתוללה כמו ילדה. באותו רגע רציתי להיות החבר הכי טוב של שרי, לא בגלל הרצון האנושי הטבעי להתחבר לכוח וכסף - אלא כי הרגשתי חמלה כלפיה. כן, אני, השכיר העלוב מעולם התקשורת המושמץ רציתי לחבק את הבעלים של הבנק הגדול במדינה ולהגיד לה שאני אוהב אותה.
זה נשמע מתנשא, ואולי קצת מגוחך - הרי מי אני בכלל - אם שרי אריסון תרצה, היא יכולה לקנות את אתר האינטרנט שאני עובד בו ולפטר אותי. אבל זאת לא הכוונה. הריקודים והחיוכים של אריסון הפכו אותה בעיניי לאישה הכי מרתקת בישראל. במקום "המיליארדרית הזאת שירשה את האימפריה של אבא שלה" היא פתאום הייתה דמות מורכבת שעדיין מחפשת להגשים את עצמה. בדיוק כמו כל שכיר במשק שמאמין שעם שינוי קטן בחייו הוא יוכל לפרוץ ולהצליח, אולי גם שרי מרגישה שיש בה עוד פוטנציאל לא ממומש? יותר מכל הקסמים שרובינס ניסה למכור על הבמה, זה היה המרשים ביותר.
הפערים הכלכליים ויוקר המחיה גרמו ל"שנאת עשירים" בישראל, ואולי בצדק הטייקונים נחשבים למנותקים. והנה, האישה העשירה בישראל רוקדת עם חיוך מרוח על הפרצוף ממש כמה מטרים ממני. וזה גורם גם לי לחייך כי כולנו נראים קצת מצחיק כשאנחנו רוקדים, ובעיקר כולנו נראים אנושיים כשאנחנו רוקדים (אולי חוץ מאת ריקוד הרובוט). ובאמת לפתע התחשק לי שנהיה חברים, שנשב לקפה בשישי בצהריים, נמליץ אחד לשניה על סדרות טובות בנטפליקס ונמהר להוציא את הקטנה שלי מהגן. שרי תוכל לחכות לי באוטו בזמן שאני עוצר בדאבל-פרקינג כדי לא לקבל דו"ח. איזו פנטזיה מוזרה. אולי זה האפקט של לשמוע רב-אמן של מוטיבציה במשך ארבע שעות, אולי זו סתם התחושה המשכרת והמשקרת של להניח את הישבן על כסא שעלה 5,000 שקל.
שרי אריסון לא צריכה את העצות של רובינס כדי לעשות כסף, אבל העובדה שהיא הייתה שם הייתה הוכחה לכח המגנטי שלו למשוך אליו את החזקים ביותר, המצליחים ביותר. הם צריכים אותו כמו שהוא צריך אותם. אם להאמין לדברים שהוא מטיף להם, הנוכחות שלו בחיים של אנשים כמו שרי אריסון יגרמו לעולם להיות מקום טוב יותר, נדיב יותר. מצד שני, אם אתם ציניקנים שמאמינים שכסף הוא השורש של כל הרוע בעולם, אז טוני רובינס הוא הדשן שדואג שהשורש הזה יישאר חזק ונטוע עמוק בחברה שלנו. כי מי שאיתו שיצעק "איי".