קבלו מתכון לאהבה: שתי כוסות תשוקה, כפית של משיכה וקמצוץ של קסם, ואז לערבב - וללוש, ללוש וללוש.
כיאה למי שביים את "גבר ואישה", אחת הקלאסיקות הרומנטיות הגדולות בכל הזמנים, קלוד ללוש הוא רומנטיקן חסר תקנה, כזה שהמחלה שלו מדבקת. כך התגלה בפסטיבל הסרטים חיפה, אליו הגיע הבמאי הצרפתי כדי להציג בהקרנת בכורה ישראלית את סרטו החדש והמוכה אהבה מתמיד, "שנות חיינו היפות".
הסרט הוא למעשה מעין המשכון של "גבר ואישה", ומאחד מחדש בין שני כוכביו האגדיים - ז'אן לואי טרנטיניאן ואנוק איימה. בזמן אמת, כשהקלאסיקה יצאה בשלהי שנות השישים, שני גיבוריה היו צעירים, יפים ואוהבים. כיום, בשלהי העשור הנוכחי, שתי הדמויות הראשיות כבר צעירות הרבה פחות, ולאחת מהן אפילו יש אלצהיימר, אבל הן אוהבות לא פחות.
"אהבה זה מה שנותן משמעות לחיים. למעשה, היא אפילו עוד יותר טובה מהחיים עצמם. החיים לא רעים, אבל האהבה טובה עוד יותר. זו הכותרת של הסרט הבא שלי - 'האהבה טובה מהחיים'", אומר ללוש, שגם בגיל 81 ועם 49 סרטים עלילתיים ארוכים באמתחתו, ממשיך לפעול במרץ. "כשאנחנו אוהבים, אנחנו נדיבים וסבלניים", ממשיך להתפייט הבמאי בשיחתו עמי. "כשאנחנו לא מאוהבים, אנחנו נהיים קמצנים ואגואיסטים".
ללוש פרץ כבר באמצע שנות העשרים לחייו עם "גבר ואישה", שזכה בדקל הזהב ובאוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, והיה להיט ענק במדינות רבות, כולל אצלנו. את ההצלחה הזו אף פעם לא שיחזר, אבל פס הייצור שלו סיפק גם כמה להיטים נוספים, והוא לבטח אחד הקולנוענים הצרפתיים הכי מוכרים בארץ. לדבריו, את "שנות חיינו היפות" צילם אמנם בעשרה ימים בלבד, אבל התכונן אליו נפשית במשך 52 שנה.
הסרט שזור אימרות שפר על אהבה ועל החיים בכלל. מאיפה שאבת את ההשראה להן?
"מהתבוננות. לאורך כל החיים שלי, אני בוחן אנשים. זו התשוקה שלי. בני אדם הם המופע האהוב עליי, וממנו אני שואב את המשפטים הללו, שמסכמים את החיים".
כשאתה מתבונן כיום באנשים, אתה מקבל את הרושם שהאהבה שונה מאשר בעבר?
"אנחנו חווים כיום את מלחמת העולם הראשונה בין גברים לנשים. לנשים כבר אין אמון בגברים, וגברים מפחדים מנשים. כל כך איכזבנו אותן. בגדנו בהן, השפלנו אותן, והן לא בוטחות בנו. מנגד, הן דורשות היום כל כך הרבה דברים לעומת העבר, שאנחנו מפחדים, ומרגישים שאנחנו לא מסוגלים לעמוד בדרישות הגבוהות. דורשים מאיתנו שלמות, אבל אנחנו מלאי סתירות ובעיות. אני מקווה שהמלחמה הזו תסתיים בקרוב, והפיוס יהיה נפלא".
אתה מדבר על אהבה כמשהו עילאי, אבל האם בסופו של דבר היא לא משיכה פיזית ותו לא?
"אין ספק שהמראה החיצוני משחק תפקיד מאוד חשוב, אבל רק לערב אחד. זה מחזיק לילה, ואחר כך זה כבר לא מספיק. כדי שסיפור האהבה יימשך, צריך להיות בו גם יופי פנימי".
וזה לא דבר קצת מטופש, אהבה?
"נו, אדרבא. זה נהדר שהיא מטופשת. זה מונע מאיתנו להסתכל על הדברים בצורה אינטלקטואלית מדי".
ללוש והאינטלקטואלים במדינתו לא כל כך מסתדרים. היו לו סרטים שיותר הצליחו מסחרית וכאלה שפחות, אבל באופן גורף, הביקורות מעולם לא העריכו אותו במיוחד. "בכולנו יש ממד רציונלי וממד לא רציונלי. בבתי הספר מטפחים רק את הממד הרציונלי, זה שמאמלל אותך, ומזניחים את הממד הלא רציונלי, זה שיכול להפוך אותך למאושר. ככל שהקריירה שלי התפתחה, יותר ויותר הקשבתי לצד הלא רציונלי שבי, וזה עיצבן את המבקרים, שהם מאוד רציונליים. הם כמו רואי חשבון", הוא אומר על כך.
אחרי ההצלחה הבינלאומית של "גבר ואישה" קיבלת הרבה הצעות מהוליווד. אתה מתחרט שלא קיבלת אותן?
"לא, כי רציתי להיות אדם חופשי, ובהוליווד הבמאים הם שכירי חרב. הציעו לי סרט עם מרלון ברנדו וסטיבן מקווין. חשבתי שזה רעיון נהדר, עד שהבנתי שלא אוכל לעשות את הסרט כמו שאני רוצה. הבנתי שבגלל פוליטיקה פנימית ומשחקי אגו, אצטרך לתת לכל אחד משני הכוכבים אותה כמות של קלוז-אפים. לא רציתי לעשות קולנוע שכזה".
מה גרם לך לעבור לאחרונה לצלם את סרטייך באייפון?
"ב'שנות חיינו היפות' צילמתי חלק מהסצינות באייפון, ובסרט החדש שלי כבר השתמשתי בו לאורך כל הדרך. זו המצלמה שחלמתי עליה כל חיי. היא הולכת לשנות את ההיסטוריה של הקולנוע. היא רואה את העולם כמו שבן אדם רואה אותו. עומק השדה שלה פנומנלי. זו הפעם הראשונה שמתאפשר לנו להשתמש במצלמה כאילו שהיתה עין אנושית".
ומה תגיד לטהרנים שימחו על השימוש במצלמה כזו?
"נוסטלגיה היא דבר נחמד, אבל צריך לעבור הלאה. דיברתי על הנושא עם טרנטינו ועם הרבה במאים אחרים. הצעירים חולמים על מצלמות גדולות, על כיסא במאי כמו של פעם וכל מיני אביזרים מיושנים. בסדר, כבר עברתי את זה, אני מכיר את זה, יש לי את כל מה שצריך באייפון שלי. אין סיבה להסתכל אחורה".
מסתובבים כאן בפסטיבל הרבה קולנוענים צעירים והרבה סטודנטים וסטודנטיות לקולנוע. מה היית מייעץ להם?
"תעזבו את הלימודים מחר. המורים שלכם ילמדו אתכם לצלם בשיטה שלהם, אבל אתם צריכים לצלם בדרך שלכם. במקום ללמוד, פשוט קחו את האייפון ותתחילו לצלם".
ללוש נולד בפריז ב-1937, בנם של יהודי ממוצא אלג'יראי ושל נוצרייה שהתגיירה, ואף שמוצאה היה מנורמנדי, הכינה לדבריו את הקוסקוס הכי טעים בעולם. בישראל ביקר לראשונה בשלהי שנות השישים, והוא זוכר זאת היטב. "העיתונאים היו בטוחים משום מה שגדלתי בקיבוץ, והתאכזבו לשמוע שלא", מספר הבמאי. "אך גם בלי שהתנדבתי בקיבוץ, אני מאוד אוהב את ישראל ונהנה לבקר כאן. זו מדינה שכל הזמן בונה את עצמה. היא לא מוזיאון. איטליה וספרד הן מוזיאונים, כבר לא נוגעים בהן. אתם בפעולה תמידית".
אתה יודע, ההורים שלי התחתנו לצלילי שיר הנושא המפורסם מ"גבר ואישה".
"אני לא מופתע. זה היה המנון של כל האוהבים באותה תקופה. אני שמח שהסרטים שלי הותירו חותם. אני חושב שהם דומים לחיים, וזה מה שאנשים אוהבים בהם. מי שאוהב את החיים אוהב את הסרטים שלי, ומי שלא - לא".
אתה יכול לספר לי את הסיפור שמאחורי השיר המיתולוגי?
"זה היה נס, כמו כל דבר אחר שקרה לי. המלחין פרנסיס לי השמיע לי תריסר קטעים. כולם היו טובים, אבל מסובכים מדי, ואז הוא אמר לי שיש קטע נוסף שהתבייש להשמיע לי, כי חשב שהוא פשוט מדי. אמרתי לו שאני מעדיף משהו כזה, שאפשר יהיה לשרוק אותו אחרי פעם אחת, לא צריך לפחד מהפשטות. ואז עבדנו עד שש בבוקר, וכך נולד השיר".
היו לך גם סרטים שפחות הותירו חותם. איך התמודדת עם הכישלונות?
"אני חושב שהחיים פינקו אותי, למרות הכישלונות. כל סרט שעשיתי קידם אותי והעצים אותי, גם אם נכשל. למעשה, אני חושב שניזונתי מהכישלונות שלי יותר מאשר מהצלחותיי".
עד מתי תמשיך לביים?
"כל עוד שאחיה. אם מחר אקום בבוקר ולא אוכל להמשיך לביים, אני מעדיף שמלאך המוות יבוא לקחת אותי".
אתה מפחד מהמוות?
"רק אידיוטים קוראים לזה המוות. אני מעדיף לקרוא לו 'המסתורין הגדול', זה שכל החיים אנחנו במסע לקראתו. אני מאמין שאנחנו נשארים באותו גיל לאורך כל חיינו. אני הייתי ונשארתי בן 18".
אתה מאמין בנסים?
"החיים שלי הם רצף של נסים. אף פעם לא יכולתי לדמיין שאשרוד את מלחמת העולם השנייה כילד יהודי. לא יכולתי לדמיין שאביים עשרות סרטים. החיים הם נס, ואת הנס הזה אני מנסה להנציח".
אתה מאמין באלוהים?
"הוא הבמאי הגדול מכולם. מביים שבעה מיליארד אנשים. כל אחד מהם הכוכב בסרט של עצמו והניצב בסרט של המיליארדים האחרים. הוא ודאי מאוד משתעשע להביט בנו, והוא מאוד אוהב תפניות והפתעות. לי אלוהים נתן את התפקיד של קלוד ללוש, ואני מאוד מודה לו".
יש משהו שאתה אוהב באותה מידה כמו קולנוע?
"אני אוהב הכל. אני אוהב כשחם ואוהב כשקר. אני אוהב חכמים, אבל אוהב גם טיפשים, כי הם יותר פוטוגניים. אני סובל אפילו את הבלתי נסבל. זו הבעיה שלי, אני אוהב הכל".
