לפני כשבע שנים ישב גיא נתיב בבית קפה תלאביבי ועילעל בעיתון. הוא היה אז בעיצומה של זוגיות מקצועית ואישית טרייה עם השחקנית והמפיקה האמריקאית ג'יימי ריי ניומן וידע כי פניו מועדות להוליווד, אבל לא ידע מה יהיה הסרט הראשון שינסה להרים שם. ואז, נחו עיניו על כתבה עם דימויים גרפים מהפנטים: סיפורו של בריאן ווידנר, צעיר אמריקאי שהיה חבר בתנועות ניאו-נאציות, אך גאל את נשמתו והפך את חברבורותיו, ובמסגרת זאת עבר תהליך מפרך כדי להוריד מגופו את עשרות קעקועי השנאה שעיטרו אותו. "אמרתי לעצמי 'הולי פאקינג שיט', זה הסרט האמריקאי הראשון שלי", משחזר הבמאי את ההארה, "וישר הלכתי לחפש את המייל של בריאן וכתבתי לו".
נתיב הסביר לניאו-נאצי בדימוס למה דווקא הוא, כישראלי-יהודי ונכד של שורדי שואה, צריך לספר את הסיפור שלו. ווידנר הופתע מן הפנייה וענה - "אוקיי, אם יש לך ביצים, בוא לאלבקרקי בניו מקסיקו וניפגש". כמובן שהקולנוען השאפתן קנה כרטיס ובא, ובעקבות המפגש המוצלח גם כתב תסריט משובח לסרט ארוך בשם "סקין", אבל מכאן ועד עשייתו הדרך עוד היתה ארוכה ורצופת משוכות.
היו לכך כמה סיבות. קודם כל, נתיב היה אז כוח עולה בתעשיית הקולנוע הישראלי ואורח קבוע בפסטיבל ברלין, הודות לסרטים הארוכים "זרים" ו"הבן של אלוהים" (שניהם עם ארז תדמור) ו"מבול", אך בארצות הברית פחות הכירו אותו. נוסף לכך, גם התכנים של "סקין" הרחיקו משקיעים פוטנציאליים. "אף אחד באמריקה לא רצה להפיק את הסרט", הוא מספר בריאיון לוואלה! תרבות. "אמרו לי שהסיפור לא רלוונטי, שאין נאצים בארצות הברית ושממילא הילרי הולכת להיות נשיאה".
במשך כשלוש שנים, הקולנוען הישראלי לא הצליח להרים את "סקין" וישב בארצות הברית והתבאס, גם בגלל מכרים מן העבר ששלחו לו הודעות בפייסבוק ותהו מה קורה איתו ואם הוא "עדיין עושה קולנוע". לעתים אפילו עברה בראשו המחשבה לחזור לארץ ולוותר על החלום האמריקאי. במצבים שכאלה, אחת השיטות המקובלות היא לעשות סרט קצר, שיהיה מעין כרטיס ביקור לקראת הסרט הארוך ויסייע למשוך מפיקים, אך נתיב לא מצא את הדרך לתמצת את הרעיון שלו ולהתקין ממנו גרסה קצרה.
ואז, הגיע הטלפון מעמיתו, שרון מימון, תסריטאי ובמאי מצליח בזכות עצמו ("מיתה טובה", "הנשף"). הוא אמר לנתיב שיש לו רעיון לסרט קצר שלא רק יפיח חיים ב"סקין" הארוך, אלא גם יביא אותם לאוסקר. חברו נזף בו ואמר שלא יזכיר את המילה הזו בכלל, אבל אז החל הכדור להתגלגל.
הסרט הקצר צבר תאוצה ומשך תשומת לב, ובזכותו הצליח נתיב לגייס את המימון להפקת "סקין" הארוך. נוסף לכך, בשלב מסוים שתי הישויות הנפרדות פיתחו חיים משל עצמם, וכל אחד מהם יצא למסע מופלא משלו.
"סקין" הקצר, כזכור, זכה מוקדם יותר השנה באוסקר, והפך את נתיב לבמאי הישראלי השני שזוכה בפסלון היוקרתי. "סקין" הארוך, מצידו, עשה סיבוב בשלל פסטיבלים יוקרתיים, מטורונטו ועד ברלין, הופץ בשלל מדינות ועורר תהודה רבה, ובשבוע האחרון סגר מעגל והגיע לראשונה גם למולדתו של הבמאי, שהתארח בפסטיבל הסרטים בחיפה כדי להציג אותו בהקרנות בכורה מקומיות לפני הפצה מסחרית רחבה בסוף השבוע הקרוב.
ישראלים אוהבים מצליחנים תוצרת בית ואוהבים סרטים מטלטלים, אז לא פלא כי "סקין" והיוצר שלו משכו תשומת לב רבה בחיפה. נתיב, שעובד כעת על שלל פרויקטים חדשים ומבטיחים, הסתובב בפסטיבל כמו רוק סטאר. סרטו המדובר הוקרן בשתי הזדמנויות שונות באודיטוריום רחב הידיים, ובשני המקרים האולם היה מפוצץ. לאחר מכן, מאות סקרנים וסקרניות צבאו על הדלתות כדי להאזין לכיתת אמן בהשתתפות הקולנוען. רובם גם לא התביישו לספר לו עד כמה הצטמררו מן הדרמה העוצמתית הזו, הצוללת לתוך העולם האפל של הנאציזם האמריקאי, כדי לתאר איך הגיבור, בגילומו של ג'יימי בל, שוקע בלב המאפליה אך מצליח אט-אט להתרומם ממנה ולהיטהר, ולשנות את גופו וגם את נפשו.
נתיב, בן 46 ומזל תאומים קלאסי, שמח כמובן על המחמאות אבל גם הגון מספיק לשים אותן בפרופורציות. "נוח מאוד לישראלים לראות סרט על גזענות אמריקאית, כי הם יכולים להגיד 'זה לא אנחנו, זה הם'", הוא מודה. "עם זאת, אי אפשר להתעלם מכך שהסיפור הזה משקף גם את מה שקורה אצלנו, את איך שמתייחסים לאתיופים, לערבים, לבדואים, לאנשים שהם לא אנחנו. יש כאן הסתה ושיסוי יומיומיים".
ומה היה קורה אם היית עושה כזה סרט אצלנו, אבל על הגזענות הישראלית?
"היו שורפים אותי, מבעירים אותי, כמו שעשו ל'פוקסטרוט'".
עד כמה העובדה שאתה אאוטסיידר באמריקה הקלה עלייך או אפילו איפשרה לך לעשות סרט כזה?
"זו שאלה מצוינת. אם הייתי אמריקאי, כנראה שלא הייתי מעז לעשות את הסרט הזה. הוא כל כך מסוכן. זה כאילו שהייתי עושה סרט על מלחמת וייטנאם בזמן המלחמה עצמה, משהו שבזמנו כמעט אף אחד לא עשה, באמצע כל הבלגן וכשאמריקה בוערת. מה ש'סקין' עושה זה לגעת בנושא הכי רגיש בעולם ולבקש מהצופים לצאת מן הבועה כדי לשאול את השאלה הכי קשה - האם אתם יכולים לקבל מישהו שהיה מפלצת אבל חזר בתשובה? זה משהו שאני לא חושב שאיזשהו אמריקאי היה מעז לעשות. הרי עד היום יש אמריקאים שאומרים 'למה לנו לסלוח לנאצי הזה? שיילך להזדיין ולהירקב בכלא".
ואתה סולח?
"אני משתמש במושג אחר לגמרי - קבלה. אני מקבל את הרצון של בריאן להיות בן אדם טוב יותר. זה בא מהמורשת של סבא שלי, שורד שואה שאמר לי שהגרמנים החדשים הם לא הישנים. הוא הנחיל בי את האמונה שאם לא נלמד לקבל, אז נהיה נידונים למעגל כאוטי ובלתי נגמר של שנאה תהומית".
עד כמה היותך נכד לשורדי שואה עיצבה את נקודת מבטך בסרט?
"בכל מאת האחוזים. יש כל מיני דרכים להתמודד עם זיכרון השואה. יש אנשים שעד היום לא מסכימים לדרוך בגרמניה או לקנות משהו גרמני. סבא שלי היה מאלה שאמרו 'זו גרמניה אחרת, חייבים לקבל אותה'. הוא קרא את הכתבה ואמר לי לעשות את הסרט, ולכן 'סקין' מוקדש לו".
נוסף לסרט הקצר, היה גורם נוסף שפתח את הדלת ל"סקין": עליית טראמפ ולאחר מכן אירועי שארלוטסוויל, שהציפו מעל פני השטח את הגזענות בארצות הברית ואילצו את החברה המקומית להתבונן במראה ולהתמודד עם הנגע שקיים בה. "אם תרשום בגוגל Hate Map USA ותבדוק כמה קבוצות שנאה של עליונות לבנה יש בארצות הברית, תקבל משהו שנראה כמו מפה של תנועות מטוסים. יש המון", אומר נתיב. "כמעט בכל מדינה יש לך כאלה, כשאחד הריכוזים הכי גבוהים הוא במערב-התיכון של ארצות הברית, בו מתרחש הסרט. רבים מהחברים בהן זה אנשים שכבר בנעוריהם עזבו את הבית וניתקו קשר עם המשפחה, ואז התנועות הללו אימצו אותם פרשו עליהם חסות, והפכו בעצם למעין משפחה אלטרנטיבית שלהם. הכתות הנאציות האלה נותנות להם אוכל ותחושה של בית ושל שייכות, ושוטפות להם את המוח בשנאה. אין להם מושג למה הם שונאים יהודים. זה לא מתוך אידיאולוגיה, כי הם לא מבינים בפוליטיקה. הם שונאים יהודים כי אמרו להם לשנוא יהודים".
ולמה הם כל כך כפייתיים לקעקועים?
"ככל שיש לך יותר קעקועים, ככה אתה יותר גבוה בהיררכיה בתוך התנועות האלה. בריאן אמר לי שהם מקעקעים את עצמם כי הם לא מסוגלים לראות את האמת במראה. זה כמו מסיכה. כשהוא הוריד את הקעקועים, הוא התמודד לראשונה עם עצמו האמיתי. הקעקועים שהתקשט בהם הפכו להיות הכלא שלו. ברגע שהוא הסיר אותם מעצמו, העור שלו התקלף והוא נברא מחדש, כמו גולם ששוב הופך לפרפר. עד כמה שהתהליך הזה פיזי, יש בו גם ממד נפשי כמובן".
כמה זמן לוקח להוריד כמות קעקועים כמו שהיתה לו?
"אפשר היה להוריד אותם בשבוע, אבל אז הוא היה מת. כדי לעשות את זה כמו שצריך, נדרשות שנתיים לפחות. זה תהליך ארוך מאוד, וכמובן גם יקר".
לך יש קעקועים?
"לי יש קעקוע אחד מהצבא - קעקוע מאוד נאיבי של שמש. בריאן הציע שיקעקע אותי, אבל זה לא מושך אותי ולא עושה לי את זה. מה שכן, אי אפשר להכחיש שעולם הקעקועים הוא כבר תת-תרבות בפני עצמה. כשיש קעקועים של אהבה, זה יפה, אבל קעקועי השנאה מכוערים מאוד".
חוץ מקעקועים, יש לניאו-נאצים גם אובססיה לכלבים.
"בהחלט, בכל תחקיר שעשיתי, ראיתי איתם כלבים. הם לוקחים כלבים שהיו אצל הנאצים, רוטווילרים וכדומה, ואלה בעצם הופכים לילדים שלהם".
משחקים בסרט גם ילדים אמיתיים. אומרים שאסור לעבוד עם ילדים ועם כלבים ואתה עבדת כאן עם שניהם.
"וזה באמת היה לא פשוט. גם בגלל התנאים שבהם עבדנו - חורף, מעלות מתחת לאפס, וגם בגלל שבתעשייה האמריקאית יש חוקים מדוקדקים מאוד לגבי כמות השעות היומיות שאתה יכול לעבוד עם ילדים ועם כלבים, ומלכתחילה היה לנו זמן צילום מוגבל מאוד - עשינו את הסרט ב-25 ימים, שזו כמות מגוחכת לסרט בהיקף כזה. נוסף לכך, הכלבים היו אכזריים ומאוד פחדנו מהם".
מי שנאלץ להישיר מבט אל הכלבים הוא ג'יימי בל, המגלם את התפקיד הראשי. הכוכב הבריטי מוכר לנו עוד מגיל 14, עת כיכב בלהיט "בילי אליוט". אני שואל את נתיב אם בכוונה בחר שחקן שמביא עמו מטען משל עצמו, של ילד פלא שעבר תהליך והופך לשחקן אופי בוגר, והוא מהנהן.
"בשלב הליהוק, עלו כל מיני חשודים מיידים, למשל טום הרדי שכבר עשה תפקיד דומה, או כל מיני שחקנים עם מבנה גופי חזק וגדול, אבל העדפנו לא ללכת על הקלישאה", אומר על כך הבמאי. "בחרתי בג'יימי גם כי הוא באמת מישהו שעבר משהו בחיים. לא רק בגלל שהוא ילד פלא בדימוס אלא גם כי עם ובלי קשר, היו לו חיים לא פשוטים. בילדותו, אבא שלו עזב אותו, ובבגרותו הוא התגרש. זה מישהו שעבר משהו בחיים וכשפגשתי אותו ראיתי גבר, ולא ילד. חשבנו שיהיה מעניין אם הוא יתנסה לראשונה בהובלה של סרט כזה. הסוכן שלו זה הסוכן של אדוארד נורטון והוא אמר לו שהתפקיד הזה ישנה לו את הקריירה כמו ש'אמריקה X' שינה אותה לנורטון".
היה מוזר לעבוד עם שחקן ראשי שיש לו אותו שם כמו לזוגתך?
"מאוד, כל פעם שצעקתי 'ג'יימי', שניהם היו מסתובבים".
הסיבה העיקרית לשינוי של הגיבור היא מפגש עם אישה שהופכת ליקירת לבו ולמושיעה שלו. בדרך כלל, נשים כאלה נראות בקולנוע הוליוודי כמו קלישאה אחת גדולה. כאן, בגילומה של דניאל מקדונלד, היא נראית כמו הכל חוץ מקלישאה.
"היה לי חשוב שהאישה תהיה אותנטית ולא דוגמנית שמתחפשת לאישה אמריקאית מהמערב-התיכון. דניאל היא אחת השחקניות הכי טובות בעולם כיום, ואני מעריץ ואוהב אותה מאז שפרצה ב'פאטי קייקס'. חוץ מזה, גם היתה לנו היכרות מוקדמת, כי היא עשתה בייביסיטר לכלבים שלנו".
ביל קמפ המצוין, שמופיע כאן כמנהיג הכנופייה הניאו-נאצית, מופיע עכשיו גם ב"ג'וקר".
"הוא מדהים. מייק ניקולס, שביים את 'הבוגר' ואת 'קרוב יותר', אמר בזמנו שאם יש שחקן אחד שהיה לוקח לכל סרט, זה ביל. הוא אמר שזה השחקן הכי טוב שעבד איתו. העיניים שלו מספרות את התפקיד והוא אפילו לא צריך לדבר בשביל זה. הוא גם יכול לגלם כל דמות, אם זה ניאו-נאצי ואם זה פקיד".
איך זה היה לעבוד עם שחקנים הוליוודיים בפעם הראשונה?
"זה שונה מאשר בישראל. יש מנטליות מאוד ברורה. אתה לא יכול לבוא לשחקן באמצע הצילומים ולבקש ממנו לקחת כיוון שונה. אתה לא יכול לדבר איתם מול כולם. העבודה בנויה על יחסי אמון - סמוך עליי ואני אסמוך עלייך. הגישה היא 'אני ג'יימי בל, עבדתי חצי שנה על התפקיד ולכל היותר, אתה יכול לעשות לי כיוונון קטן לפה ולשם, אבל גם את זה אל תגיד לי בקול רם, אלא תיקח אותי הצידה'. שחקנים שם באים מאוד מוכנים לצילומים. היחידה שעבדה ככה בישראל היתה רונית אלקבץ, שהיתה כותבת בכתב יד צפוף הערות ליד כל מונולוג ודיאלוג".
אתה בעצם אחד הבמאים הישראלים האחרונים שעבדו איתה, ב"מבול", עד כמה זה ממשיך להשפיע עלייך?
"פשוט מאוד: רונית לימדה אותי הכל. בטוטאליות שלה, באבסולוטיות שלה, בכישרון שלה, היא לימדה אותי מה זה קולנוע".
"סקין" מדבר גם על הדרך שבה אהבה וזוגיות יכולים לשנות בן אדם. עד כמה ג'יימי זוגתך שינתה אותך?
"לחלוטין. ג'יימי ואני היינו בהתחלה בריחוק גיאוגרפי, כי היא היתה בארצות הברית ואני בישראל. בשביל להכיל קשר כזה במשך ארבע שנים וחצי, אתה צריך להיות מאוד רציני ומסור. רוב הזוגות מתפרקים, אבל האהבה שלנו היתה אמיתית, מהרגע שנפגשנו. בסופו של דבר נולדה לנו עלמה, שגם היא כמובן שינתה לי את החיים עוד יותר, אבל לפני זה ג'יימי ואני עברנו לידה שקטה והרבה טיפולי פוריות. עברנו הרבה דברים ביחד ונשארנו מאוחדים, ואנחנו גם עובדים יחד. אין עלינו, אי אפשר לנצח אותנו".
"אלון אבוטבול אמר לי: 'בעצם, הסרט הזה עליך'. לא הבנתי מה הקשר והוא אמר - 'זה סרט על מישהו שעבר תהליך ועבר למשפחה אחרת, בדיוק כמוך. הקמת משפחה חדשה. אתה גיא חדש בשכונה חדשה'".
אחרי שתי ההקרנות בחיפה, יסתער "סקין" על המסכים מסוף השבוע הקרוב. כדי להצליח בקמפיין הקופתי שלו, ייאלץ להתמודד עם שני מכשולים: קודם כל, בלבול אפשרי בינו לסרט הקצר בשם הזהה של אותו במאי, שאותו הקהל כבר ראה על המסכים ב-yes. יש להבהיר למבולבלים הפוטנציאליים כי למרות השם הדומה, ואף שהם מתרחשים באותו עולם ועוסקים בסוגיות זהות, מדובר בשתי יצירות שונות לחלוטין שלא מייתרות זו את זו.
מכשול אפשרי נוסף היא העובדה שגם הסרט הארוך מסתובב בשרתי הורדות לא חוקיות. מי שחלילה יראה אותו כך, על המסך הקטן, ייצא מופסד, שכן רק בקולנוע אפשר למצות את ההנאה מן השימוש העוצמתי שלו באמצעי המבע למיניהם. "ישראלים כתבו לי 'שמע, ראיתי את הסרט, כל הכבוד' ואני שואל 'איך ראית כבר'? אז הם עונים ב'פופקורן טיים'", מספר נתיב בתסכול. "הם לא מתביישים. באמריקה, אם מורידים אז לפחות מתביישים. זה מבאס. אני מקווה שכמה שיותר ישראלים יראו את הסרט בקולנוע. בינתיים התגובות שאני מקבל כאן מאוד חזקות. אני חושב שבארץ יבינו את הסרט עוד יותר מן האמריקאים, כי אנחנו רגישים במיוחד לכל מה שקשור לגזענות, שנאה ונאציזם".
מאיזה גיל כדאי לדעתך לראות את הסרט? מסתובבים כעת בישראל הרבה נערים מתוסכלים שלא נתנו להם להיכנס ל"ג'וקר" כי הם עוד לא בני 16.
"הייתי אומר ש'סקין' הוא לבני 18 ומעלה, כי יש בו אלימות מאוד קשה. מצד אחר, בני 16 רואים היום דברים הרבה יותר קשים ברשתות".
העריכה בסרט מאוד משמעותית, ואתה משלב הרבה צילומים מזווית עליונה. למה?
"בשביל לקבל פרספקטיבה של איפה אתה ביחס לסביבה. זה משהו שאני אוהב לעשות. זה מוציא אותך מהקלאוסטרופוביה של הסיפור ומאפשר לך לנשום. זה משהו שלמדתי מ'לשבור את הגלים' של פון טרייר. הדרמה אינטנסיבית, אבל כל חצי שעה הוא חותך לצילום מלמעלה. זה קצת כמו ציון דרך שמסמל סוף של פרק אחד ולוקח נשימה עמוקה לפני המעבר לפרק הבא".
איך עבדת עם המלחין דן רומר? זה נראה כאילו שהסרט ערוך לפי הצלילים שלו.
"אני שמח שזה נשמע לך כך, כי האמת שהמוזיקה שלו הגיעה אחרי שכבר היתה גרסה ערוכה של הסרט. הגעתי אליו דרך סטינג וזוגתו טרודי טיילר, שהיו בין המפיקים. הוא צפה בסרט והרגיש אליו חיבור מיידי, והעבודה שלו היתה מאוד מהירה. אין לו אגו והוא נתן לי המון אופציות. הוא מלחין מדהים ועכשיו עובד על הפרק החדש בסדרת ג'יימס בונד".
פגשתי אותך לראשונה אחרי יציאת "מבול", לפני כעשור. איך אתה מסתכל בפרספקטיבה על כל מה שעבר עליך מאז?
"זה מטורף. המסלול שעברתי היה מתסכל בהתחלה והפך להזוי. השנה האחרונה היתה המדהימה בחיים שלי. קרו לי כל כך הרבה דברים - להכיר את ג'יימי, לעבור מדינה, להתחיל מאפס. עברתי חוויות קשות מנטלית, אבל בסופו של דבר קרה לי כל מה שרציתי שיקרה".
"סקין" הוא סרט על אהבה או על שנאה?
"זו שאלה מדויקת, כי זה סרט על שניהם. זה סרט על בן אדם שמחליף שנאה באהבה. זו לא אהבה תמימה, לא אהבה קיטשית, זו אהבה שמחלחלת מתחת לעור וגורמת לך לצאת מהבועה, זו אהבה שקשה לה להחזיק מעמד מול המציאות שמתנפצת לה בפרצוף. בסופו של דבר, הגיבור כאן עומד מול יקירת לבו וגם מולנו ושואל - האם אוכל להיות נורמלי? האם תוכלו לאהוב אותי?"
מה אתה ראית בבריאן כשפגשת אותו?
"אדם שרוצה שיכירו אותו ושיבינו אותו, ואדם שמאוד מפחד לחזור אחורה. אדם אנושי, שבשנייה אחת יכול להפוך למפלצת. זה משהו שתמיד יישאר אצלו. אתה מרגיש בעיניים שלו את החשש מהתפרצות. יש בו חוסר נוחות".
איפה בריאן היום?
"הוא מקעקע, אבל קעקועים נורמליים, ועובד במסעדת המבורגרים. הוא כבר לא ניאו-נאצי, אבל עדיין מתמודד עם השדים. יש לו פוסט-טראומה. הוא סוחב אחריו שנים של התעללות, ולפעמים עובר ימים מאוד קשים".
הוא עדיין בתוכנית להגנת עדים?
"כן, ועובר בית כל שלושה חודשים, חי עם תריסים מוגפים, מסתכל אחורה ומדווח למשטרה בקביעות. זה פחות אינטנסיבי מפעם, גם כי הוא כבר נתן את כל המידע שהיה לו, וגם כי הוא חי בכזה חור, שאי אפשר למצוא אותו".
ואותך?
"אותו דבר. אמריקה כל כך גדולה, אז לחשוב שאיזה ניאו-נאצי שגם ככה שפוך מבירות יילך מאוהיו עד לוס אנג'לס בשביל לחפש אותי? ברור שיש סיכוי, אבל הוא נמוך, זו לא ישראל שבה קל לעשות לך כיפה אדומה. עם זאת, ברור שאני פוחד. לא רק מהדמויות שיש בסרט, אלא בכלל מהמציאות האמריקאית בימינו, מה עוד שעכשיו כבר יש לי ילדה. מפחיד להיות היום יהודי בארצות הברית. זו כבר לא קורת הגג הבטוחה שהיתה פעם. אני חרדתי, ויש לנו מצלמות שמפקחות על כל מי שדופק בדלת".
מקסימום, אם מישהו לא רצוי ייכנס, תתן לו מכה עם האוסקר.
"כן, הוא די כבד".
ישראלים שפוגשים אותך בטיסות בטח מפרגנים לך על הזכייה.
"כן, ושואלים איך זה שאני עדיין טס במחלקת תיירים".