כמעט בלי ששמנו לב, "שליחות קטלנית" הפכה לאחת מסדרות הסרטים הוותיקות והפוריות ביותר, וגם כמי שנרשמו בה פערי איכות דרמטיים במיוחד בין הפרקים השונים. הפרק הראשון והשני בסדרה, שנעשו בין אמצע שנות השמונים לתחילת שנות התשעים, היו קלאסיקות לכל דבר: המחשה נדירה לדרך שבה תוצר מסחרי מבדר ומסחרר ויזואלית יכול גם להעלות באופן חכם ומעורר מחשבה שאלות אתיות ופילוסופיות. הפרק השלישי, שיצא בתחילת העשור הקודם, היה אפקטיבי ומהנה לצפייה, אבל דרך בחוסר בושה על כל האמירות והתובנות שהיו בקודמיו, ואז המצב הידרדר עוד יותר: פרקים ארבע-חמש, שיצאו בעשר השנים האחרונות, היו לא קוהרנטיים ובלתי נסבלים.
בסוף השבוע האחרון, עלה כאן למסכים "שליחות קטלנית: גורל אפל", פרק נוסף בסדרת הסרטים, שמתוך מודעות לנזקים של קודמיו, מוחק לחלוטין את כל ההתרחשויות שהיו בין הסרט השלישי לחמישי. זו לא הפעם הראשונה בה הוליווד מבצעת מחיקת זיכרון שכזו, ועדיין מדובר במהלך לא מאוד נפוץ או מובן מאליו, בטח לא במותג בפרופיל כה גבוה.
וכך, הסרט יוצא לדרך בעתיד הקרוב, שנת 2020. נראה שהעולם הצליח למנוע את חורבנו, אלא שאז מגיעה אורחת מן העתיד הרחוק יותר, 2042, ומגלה שבטווח הרחוק, המגלומניה האנושית שוב הרימה את ראשה המטופש וגרמה להרס. בינה מלאכותית שפיתחנו קמה על יוצרה, והפכה את בני האדם למיעוט שנלחם על הישרדותו.
את האורחת מן העתיד מגלמת מקנזי דייוויס, שפרצה ב"קוד שרוף", "מראה שחורה" ו"בלייד ראנר 2049", וכאן מגלמת דמות בשם גרייס - אנושית, אך עם כוחות על. היא קפצה לעבר כדי להציל אישה בשם דני, בגילומה של הקולומביאנית נטליה רייס, שהקיום שלה הכרחי כדי להבטיח את ההישרדות האנושית העתידית, וזאת מסיבות שלא נגלה אותן כאן, כמובן. לא נגלה גם מהו תפקידם בכוח של ארנולד שוורצנגר ולינדה המילטון, החוזרים לשחק את הדמויות שגילמו בסרטים הקודמים, ובכל מקרה לא יהיה לכם קשה לנחש.
למרות שהעלילה קופצת בין כמה נקודות זמן שונות, היא מצליחה להיות בהירה וקומוניקטיבית, וכמו שני הפרקים הראשונים בסדרה, מעלה שאלות יפות על גורל ורצון חופשי, על קדושת חיי האדם ועל מה שמבדיל בינינו למכונות. עם זאת, יש בסרט הרבה בעיות. ג'יימס קמרון, מי שהיה חתום כבמאי על שני הפרקים הראשונים בסדרה, נשאר כאן בעמדת המפיק, ובשרביט הבימוי אחז טים מילר, שהצליח עם "דדפול" לפני שלוש שנים. ב"שליחות קטלנית: גורל אפל" הוא מציע אקשן ללא הפסקה, אבל המינונים לפעמים גבוהים מדי, בצורה שגורמת להרעלת סוכר וגם לא מאפשרת בנייה של דרמה ודמויות.
חמור מכך, סצינות הפעולה עצמן סתמיות למדי. לעתים הן נראות שייכות לסרט פעולה גנרי כלשהו יותר מאשר לסדרה מפוארת כמו "שליחות קטלנית", ולפעמים דווקא משתמשות באופן מוגזם בשטיקים המשומשים של הפרקים הקודמים. גם הארכי-נבלים, שהיו מן הצדדים החזקים של שני הפרקים הראשונים, לא מרשימים או מאיימים במיוחד.
בעיה נוספת: הליהוק של נטליה רייס נראה על פניו כהברקה מפתיעה: מדובר בתפקיד ההוליוודי הראשון של השחקנית, שהתגלתה בשנה שעברה הודות ל"Birds of Passage", סרט קולומביאני שעורר תהודה רבה, אם כי גם היא נשארה בעיקר בגבולות עולם הפסטיבלים וסרטי האיכות.
זה נשמע ונראה כמו שיבוץ מעניין, אלא שהתצוגה שלה לא ממש מותירה חותם מיוחד, והתגלית הדרום-אמריקאית, שהדמות שלה נמצאת במרכז העלילה ומופיעה כמעט בכל סצינה וסצינה, מתקשה לשאת את התוצאה על כתפיה. גם הניסיון להציג אותה בשלב מסוים כשהיא בתקופת זמן אחר ובגיל בוגר יותר לא עולה יפה, ומוביל לרגע הכי תמוה ומרושל כאן.
שוורצנגר הוא כמובן שחקן הרבה יותר מוכר מרייס, אבל גם הנוכחות שלו חיוורת למדי, ומעבר לגימיק השיווקי, לא ברור למה היא תורמת. חלק מהזמן הוא אתנחתא קומית, אך עם בדיחות על חשבון הפרסונה הפלגמטית שלו שכבר מוצו לפני עשרים שנה. החלק הרציני בעייתי עוד יותר, שכן אז דמותו נדחפת בין כל הדמויות הנשיות שהיטיבו להסתדר בלעדיו, ומעמעמת את העיסוק של הסרט בכוח ובהעצמה נשית.
למרות זאת, רוב הזמן מתבלט "שליחות קטלנית: גורל אפל" בגלל מקומן של הדמויות הנשיות בו, מה שמבדל אותו גם מן הפרקים הקודמים בסדרה וגם מסרטי פעולה עכשוויים אחרים. אמנם ברבים כאלה ראינו ניסיונות לאיזון ותיקון מגדרי, אך לא פעם הם נראו מאולצים. כאן, שלוש הנשים ניצבות לא כעלי תאנה, אלא כמי שנוכחות כמעט בכל רגע ורגע במרכז העניינים.
בסרטים שקדמו לו, בסדרת "שליחות קטלנית" ובכלל בעולם הפעולה ההוליוודי, בלטה האובססיה של הקולנוע האמריקאי לרחם של האשה. הגיבורות הנשיות, בסופו של דבר, תיפקדו בהם בעיקר כאמא. בתחילה, נראה שכך גם יהיה ב"שליחות קטלנית: גורל אפל", אלא שאז הוא לוקח את הקלישאה הזו והופך אותה על פניה, בצורה שלא נחשוף בפירוט כמובן, אבל היא בהחלט יפה, מעניינת וראויה לציון.
"שליחות קטלנית: גורל אפל" יכול היה להתגלות כלא יותר מאשר להיט פעולה סביר, שהדבר הכי טוב שיש להגיד עליו זה שהוא טוב יותר משלושת קודמיו. אך בזכות הדרך בה התסריט שלו משחק עם הקלישאות המגדריות, יש בו ערך וייחוד. דברים רבים נותרו על כנם מאז "שליחות קטלנית" הראשון יצא לקראת אמצע שנות השמונים: הסדרה עצמה עוד כאן, גם שוורצנגר, אבל בכל הקשור לנורמות של הייצוג הנשי בהוליווד, אולי משהו בכל זאת קצת השתנה.
