יש אנשים שאומרים עליהם שנולדו עם מצלמה ביד. במקרה של תמרה קלינגון, הזיקה לקולנוע עמוקה ודרמטית הרבה יותר. עוד כשהיתה עובר ברחמה של אמה, הוריה הלכו לצפות ב"סטאלקר", קלאסיקת הענק הסובייטית של אנדריי טרקובסקי. זה היה בשיא החורף האוקראיני, והם ישבו באולם ללא חימום לאורך כל הסרט, שנמשך כמעט שלוש שעות. בעקבות זאת, האם חטפה דלקת ריאות, והרופאים המליצו לה לעשות הפלה.
למרבה המזל, היא לא שמעה לאזהרות שלהם. כך באה לעולם תמרה קלינגון, הילדה שכמעט לא היתה בגלל סרט של טרקובסקי, והמסך הגדול המשיך למלא מקום משמעותי בעולמה. היא עלתה לארץ בילדותה, לאחר מותה של האם, ששמה קץ לחייה בתום מאבק במחלת הסכיזופרניה, והחלה לשחק כבר בנעוריה. בתחילת שנות העשרים לחייה, בראשית העשור הקודם, עשתה את תפקידה הקולנועי הראשון ב"אור" של קרן ידעיה. לאחר מכן הופיעה ב"סיפור חצי רוסי" וב"ילדי CCCP", שניים מן הסרטים היחידים שנעשו כאן על העלייה הרוסית. ב-2014 הגיע תפקידה המוכר ביותר: אירנה ב"אפס ביחסי אנוש".
בתווך, הופיעה קלינגון בשלל הצגות וסדרות, והיא ניצבת גם כאחד מעמודי התווך של האנסמבל ציפורלה. לפני שבועות ספורים, עלה גם סרט נוסף בהשתתפותה, "המחשמלים" שמו. הקומדיה הזו עוסקת במוזיקאי מזדקן וכושל, המקבל הזדמנות אחרונה לזכות בתהילה עם להקתו. השחקנית מגלמת זמרת בשם אנה, שרגליה בכיסא גלגלים וידה מלהטטת בדרבוקה, המתגלה כיחידה שיכולה לגאול אותו ואת חבריו מן האינפנטיליות וחוסר ההשראה המוזיקלית שלהם. תצוגת המשחק שלה כובשת, משכנעת, מלאת חיים ואנרגיות, ואין ספק כי מדובר במעלה המרכזית של הסרט.
כיוון ש"אפס ביחסי אנוש" היה לסרט כה מצליח ופולחני, אני שואל את קלינגון בתחילת המפגש בינינו אם הרגישה שהתפקיד ב"המחשמלים" הוא סוג של שחרור ממנו ומן הדמות שלה בו. "כן, זה קצת איפשר לי להשתחרר מהדמות של אירנה", היא אומרת בריאיון לוואלה! תרבות. "מה עוד שהפעם, העובדה שאני רוסייה..".
אוקראינית!
"תודה, תודה רבה, אני שמחה שאתה מבדיל. אז כן, במקרה זה, העובדה שאני אוקראינית היא כבר לא אפיון של הדמות, וגם זה שימח אותי מאוד. זו נישה אחרת לחלוטין".
בסצינה הראשונה בהשתתפותך, את מציגה את עצמך לגיבור כמישהי ששותה הרבה, ואבא שלה יושב בכלא. לא הפריע לך, כל הסטריאוטיפים האלה?
"האמת שבמקור הדמות אומרת את החלק האחרון בצחוק. היא כאילו צוחקת על הסטריאוטיפים שלה: לא רק שהיא מדברת במבטא רוסי ושהיא שותה הרבה אלכוהול, אלא שגם אבא שלה יושב בכלא. כשצפיתי בסרט בפעם הראשונה, אמרתי לעצמי 'שיט, הורידו בעריכה את הקטע שאני מבהירה שזה בצחוק, וזה עובר כאילו שזה אמיתי'. זו לא היתה הכוונה".
עד כמה הבאת מעצמך לתפקיד? יש תחושה שלקחת את הדמות בידיים, והעצמת והרחבת אותה עם הזמן.
"כשעשיתי את האודישן, תכונות האופי של הדמות היו אחרות. היא היתה בחורה חמודה ותמימה, זורמת, נאיבית וחולמנית. ראיתי שזה פחות מתאים לסרט, בעיקר כשהתחלתי לעבוד עם בחורה מעוררת השראה בשם ואלי פרם, שהדריכה אותי על ההתנהלות עם כיסא גלגלים. בהשראתה, בניתי דמות שהתכונות העיקריות שלה זה אמביציה וקשיחות. יש באנה גם תכונה נוספת, שהפוכה מהאופי שלי ואולי טוב שכך: היא הולכת עם החלומות שלה עד הסוף, גם אם המחיר הוא להשאיר את החברים מאחור. היה לי קצת קשה עם התכונה הזו, אבל אמרתי לעצמי שאם אני לא כזו בחיים, לפחות יש לי הזדמנות לשחק אותה על המסך".
איך היה לשחק בפעם הראשונה מישהי על כיסא גלגלים?
"התאמנתי עם ואלי הרבה, כי היה לי חשוב לעצב אותה בצורה משכנעת ולא קריקטורית. הניסיון הזה איפשר לי להבין עד כמה תל אביב לא נגישה לאנשים על כיסא גלגלים. כמעט התהפכתי בבן גוריון פינת בן יהודה. ואלי הסבירה לי שאין ברירה ואני חייבת לבקש עזרה מאנשים, אבל לקח לי זמן להפנים שזה באמת המצב.
"אני אדם היפראקטיבי, וכשאת מניעה את עצמך על כיסא הגלגלים אסור שהרגליים יזוזו, אז בכמה הזדמנויות אפילו קשרתי את הרגליים לכיסא כדי שאתרגל להרפות. למדתי עד כמה הידיים שלך עובדות קשה כשאת נעה ככה.
"לשמחתי, אחרי הקרנת הבכורה קיבלתי הרבה תגובות טובות מבחורות על כיסא גלגלים. הן אמרו לי שזה מרגש אותן שמישהי מייצגת אותן בכבוד, והן גם צחקו בכל הקטעים הנכונים. תגובות כאלה הן החלום של כל שחקנית".
אין לך הכשרה וניסיון מוזיקליים, איך היה לשיר ולנגן על דרבוקה?
"אם כבר סטריאוטיפים, אני מכירה את התפיסה שכל משפחה רוסית שולחת את הילדה ללמוד פסנתר, אבל האמת שלא הלכתי לאף חוג עד שעליתי לארץ. הייתי עסוקה בלשמור על אמא שלי. מאוד רציתי לנגן אז הלכתי לחברה שלי שהיה לה פסנתר בבית והיא לימדה אותי לנגן את 'יסטרדיי'. עד היום אני יודעת לנגן אותו ביד אחת, אבל בזה הידע שלי מסתכם. לצורך הסרט, לקחתי שיעורי פיתוח קול מדפנה ארמוני, שמופיעה בו בעצמה עם בתה אלה, זה היה מדהים לעבוד איתה. מפגשים עם אנשים כמוה הן מהפריבילגיות של המקצוע".
"חוץ מזה, לקחתי גם שיעורים פרטיים על דרבוקה. מאוד קשה לנגן בה, בטח כשאת על כיסא גלגלים. היו רגעים שנפלתי ממנו תוך כדי נגינה. באחד מרגעי השיא של הסרט אני שרה את 'חגיגה' של שרית חדד, אז גם צפיתי בהופעות של שרית חדד כדי ללמוד מן האנרגיות שלה. כשמנגנים בדרבוקה בהשראתה מרגישים קצב ופעימות לב שהולכות ומתעצמות. זו תחושה מאוד כיפית. מנגד, כשהתחלתי לשיר את השיר הזה שלה, גם הבנתי עד כמה המילים שלו עצובות".
הדמות שלך מדברת במבטא מאוד מודגש. מצד אחד, אפשר להגיד שזה דבר חיובי כי הוא נותן קול ומנכיח זהות מסוימת. מצד אחר, אולי זה גם משהו שמחזק סטריאוטיפים?
"הייתי אומרת שהמבטא הוא בחירה, אבל הוא לא. גם ביומיום אני מדברת עם מבטא. ניסיתי בהתחלה להיפטר ממנו ואפילו נעזרתי במורה, אבל מה שקרה זה שהוא פשוט הפך למבטא אחר - ספרדי או ארגנטינאי, אבל עדיין מבטא. אז אני פשוט מדברת במבטא שתמיד היה לי, ועובדת עם מה שיש. אני לא מתייחסת לזה כייצוג של קול מסוים. אני עובדת על דמות ועל האישיות והמורכבות שלה בנסיבות שייחודיות לה ולא שמה דגש על המבטא שלי, שהוא משהו מובנה.
"עם הזמן התחלתי להשלים עם המבטא שלי. במובן מסוים, הרי עשיתי ממנו קריירה, אז לא נותר אלא לאהוב ולחבק אותו. אני מאמינה שאם אני משחקת ממש טוב, אנשים מתמסרים לדמות ושוכחים אם יש לה מבטא או לא. אני מחבקת את המבטא שלי, אבל גם קצת בתחרות איתו, כי אני רוצה לשחק ככה שלאנשים לא יהיה אכפת ממנו".
את אחת הדמויות הנשיות היחידות בסרט. גם ב"הנערים", שם גילמת סוכנת שב"כ, היית אחת הנשים היחידות.
"נכון, ובתפקיד קטן. אמרתי לעצמי שחבל שאם כבר שמו אישה במעמד הזה, שלא נתנו לה הזדמנות לתת קצת יותר פייט בדיאלוגים. אני קוראת עכשיו ספר של ליב אולמן. היא כותבת בו על פערי השכר לעומת עמיתיה הגברים. זה היה בשנות השישים, ועכשיו אנחנו ב-2019, אבל המצב לא כל כך השתנה. נשים מרוויחות פחות מגברים, ולא רק במקצוע שלי. לכל הפחות, בציפורלה אני יכולה להגיד שהשיוויון הוא מוחלט, ולנשים יש אותו קול כמו לגברים".
הסיפור של "המחשמלים" ייחודי בנוף של התעשייה הישראלית: הסרט לא הופק בכספי הקרנות, אלא בהשקעתו הפרטית של צביקה נתן, הרוח החיה מאחוריו. הוא היה מוזיקאי ושחקן בצעירותו, אך כשראה שהקריירה שלו לא מתקדמת בקצב שיאפשר לו לכלכל את משפחתו, פנה לעסקים ועשה בהם חיל. בבגרותו, החליט להגשים את החלום לפני שיהיה מאוחר מדי. לצורך זאת, למד קולנוע וכתב את התסריט של הקומדיה הזו. לאחר מכן, גייס את חברת ההפקה המשובחת גרין פרודקשנס, שהיתה אחראית ל"פיגומים" בין השאר, ואת הבמאי המוכשר בועז ארמוני, שהיה חתום על "מסווג חריג", וליהק את עצמו לתפקיד הראשי, כשבצידו סוללה של כוכבים מוכרים יותר -לא רק קלינגון, אלא גם טל פרידמן, שמגלם כאן את הנמסיס של הגיבור; יגאל עדיקא ושרון אלכסנדר כחבריו ללהקה; אלה ארמוני כבתו ואלישע בנאי כבן זוגה; ואפילו אלי יצפאן, שחוזר למסך הגדול לאחר הפסקה ארוכה כדי לגלם את אמרגנו הגרגרן.
"עד כה, הכרתי בעיקר מקרים הפוכים לזה של צביקה", אומרת על כך קלינגון. "נגיד צ'כוב - קודם הוא היה רופא, ואז כתב מחזות. צביקה היה מוזיקאי, ואז איש עסקים, ואז החליט שהוא מגשים לעצמו את החלום האמנותי. הוא הלך על זה ב-200 קמ"ש, וזה מעורר השראה להיות חלק מחלום כזה".
היה שלב בחיים שבו חשבת לנהוג כמוהו ולפרוש מעולם המשחק בשביל פרנסה יציבה יותר?
"היו לי משברים, בהחלט. אף פעם לא חשבתי שאפסיק לשחק, אבל במשך שנים עבדתי גם בעבודות שלא קשורות ישירות למשחק - טיפלתי בילדים, מילצרתי, הייתי קופאית בסנוקר. למדתי מזה על תקשורת עם אנשים, על איך מבינים דמויות שמולך, וזה משהו שמאוד עוזר לי כשחקנית".
אם לא היית שחקנית, במה היית עובדת?
"רציתי להיות פעלולנית. אפילו פניתי לפעלולן כדי להיכנס למקצוע, והוא שאל אותי - 'הקדשת ארבע שנים מחייך ללימודי משחק, אז עכשיו תקדישי כמות זמן דומה ללמוד מקצוע חדש ולשבור רגליים?. אם לא זה, הייתי רוצה להיות נהגת פורמולה 1. אני מאוד אוהבת את התחום ואפילו הייתי פעם בקהל במירוץ באוסטרליה, עוד בימים של שומאכר. זה משהו שמעט מאוד אנשים יודעים עליי. אני מאוד אוהבת דברים שקשורים למהירות ואדרנלין".
לפני שלוש שנים העלתה קלינגון הצגת יחיד, "תומא משחק מזל", שהתבססה על סיפורה האישי, בה דיברה לראשונה על מחלה של אמה ועל התאבדותה. "25 שנה לא דיברתי על הנושא, אבל אז הגיעה ההצגה ובזמן העבודה עליה בכיתי על אמא שלי במשך חצי שנה, אז עכשיו כבר קל יותר לדבר עליו", היא אומרת. "התיבה האפלה הזו קצת יותר מוארת אצלי. אני לא יודעת אם לקרוא לזה אלוהים, אבל אני כן מאמינה שיש איזשהו כוח והוא כוח טוב, ואני בדיאלוג מתמיד איתו לגבי אמא שלי. דיאלוג קצת כועס. כשהייתי קטנה התפללתי הרבה, וכשלא קיבלתי מענה זה איכזב אותי. מאכזב לגלות שאתה יכול לכרוע על הברכיים ולשלב ידיים ולפנות לשמים, ובכל זאת כלום לא קורה".
באיזה מין בית גדלת, מן הבחינה הזו?
"אבא שלי ראה שאני עצובה, אבל טיפולים פסיכולוגיים לא היו, אז כדי שהמורל שלי יתרומם הוא שלח אותי לבית ספר יהודי ובו בזמן גם לבית ספר בפטיסטי ששרו בו שירים שמחים לישו, וככה קיבלתי בוסט רוחני משני כיוונים מנוגדים. בסופו של דבר, אבא שלי צדק. זה באמת שימח אותי".
קלינגון מספרת שרכשה לבתה אלכס שלל כלי נגינה, ובהם שלושה פסנתרים קטנים, תופים ומה לא, אולי בניסיון לחפות על החסכים שהיו לה עצמה כילדה. "אני מפחדת שאולי אני מגזימה עם זה", היא אומרת. "אולי אני צריכה להציב לה קצת יותר גבולות, בטח עכשיו, בגיל שנתיים, כשהיא מתנגדת להכל. אני שמה לב שאני עושה כל דבר יצירתי כדי לעקוף את הקונפליקט, במקום פשוט להגיד לה שהיא לא יכולה".
באיזו שפה את מדברת איתה?
"רק רוסית. כשהייתי עושה בזמנו בייביסיטר לילדים ישראלים ממוצא רוסי, לא דיברתי איתם רוסית, אבל עכשיו התבשלתי עם זה. זה כנראה תהליך טבעי של קבלת השורשים. אני רוצה שבבוא היום אלכס תקרא את דוסטוייבסקי בשפת המקור. בינתיים קניתי לה עכשיו המון ספרים של סופרי ילדים קלאסיים, למשל מרשק וקורניי צ'וקובסקי".
בהפקה המוזיקלית על פי "אפס ביחסי אנוש", כמעט כל הכוכבות הן בנות של שחקניות - למשל משי קליינשטיין ומאי קשת. כמובן שעוד מוקדם לחשוב על זה, אבל מה תהיה עמדתך אם אלכס תרצה להיות שחקנית גם כן?
"לא תהיה לי שום בעיה. הסיפוק מלעשות את מה שאני אוהבת מחזיק אותי מעל המים, והייתי רוצה שאלכס תחווה סיפוק בכל מה שתבחר לעשות, אם זה להיות שרברבית או זמרת, העיקר שתרגיש שהיא נותנת משהו ושיש לה ערך עצמי. אני לא אעשה את הטעות של אבא שלי, שרצה שהיה רוקחת. אני נגד סירוס. אני מדור שמתמקד יותר בהגשמה עצמית, ופחות בהישרדות".
נראה שאת בקשר מאוד חם עם אבא שלך, שמגיע כמעט לכל הופעה של ציפורלה וגם לבכורה של הסרט.
"הייתי עכשיו בנסיבות אישיות באיטליה במשך חודש, עם בן זוגי ועם אלכס, ואז הבנתי איזה הקרבה גדולה עשה אבא שלי, כשעלה איתי לארץ אחרי מות אמי. להעתיק את עצמו למדינה חדשה, שהוא לא מכיר בה אף אחד, כשהוא לא דובר את השפה וכשעליו לטפל בילדים - אני יכולה רק לדמיין מה זה דורש ממך".
איך את מסתכלת בפרספקטיבה על "ילדי CCCP", סרט עם חשיבות היסטורית שבזמנו ממש לא זכה להערכה ודי התאדה.
"הבמאי שלו, פליקס גרצ'יקוב, לקח את זה קשה ועזב את הארץ. הוא עבר למוסקבה ופועל. חבל, הוא היה יכול להיות במאי שמביא לישראל כבוד, ואיבדנו אותו. אני לא יודעת למה הסרט התקבל ככה, ואם זה בגלל הנושא או מסיבות אחרות".
אני מניח שעד היום מזהים אותך ברחוב כאירנה מ"אפס ביחסי אנוש".
"כן, כל הזמן, ומבקשים ממני להגיד את משפט המחץ שלי - 'הייתי במערב, עכשיו אני כאן'. לא ידעתי כמובן שהסרט יצליח ככה. רק ניסיתי להביא דמות של בחורה שמרוב בדידות וזרות מתנשאת על אחרים, ורציתי לדייק את זה פיזית ורגשית, כי אני עצמי לא מתנשאת. אני זוכרת שדאנה איבגי חזרה מהקרנת הבכורה של הסרט בטרייבקה ואמרה 'את לא מבינה, כל פעם שאת על המסך, אנשים נקרעים'. כשראיתי את הסרט בעצמי בפעם הראשונה עם קהל, בפסטיבל דרום, הרגשתי את זה גם כן ואמרתי לעצמי 'וואו, לא התכוונתי שיצחקו עד כדי כך".
מה חשבת על הגרסה הבימתית הטרייה? התלהבת כמו אחרים?
"ישבתי בבכורה עם נלי תגר ושני קליין, שגם כן שיחקו בסרט, וצרחנו כמו ילדות בנות ארבע. שמחתי שנתנו לדמות של אירנה יותר מקום מאשר בסרט, וגם ממש שאבו השראה מאיך ששיחקתי את הדמות. זה היה מאוד מחמיא. דיאנה גולבי שמשחקת את הדמות של אירנה עושה משהו מטורף ושרה נהדר. אחרי ההצגה הרבה התבלבלו בינינו וניגשו להחמיא לי, אז כשבמאי ההצגה עידו רוזנברג ניגש אליי גם כן, פידחתי את עצמי ושאלתי 'אתה יודע שאני לא דיאנה?', והוא אמר לי 'אני יודע, אני הבמאי!".
מה הפרויקטים הבאים שלך?
"אנחנו ממשיכים עם ציפורלה כמובן וגם כותבים במסגרת הזו סרט עלילתי. בלי קשר לכך, אני עובדת על הרצאה אוטוביוגרפית, כי הבנתי שסיפור החיים שלי יכול לתת כוחות לאנשים אחרים ולעזור להם להגשים את עצמם".
יש לך תפקיד חלומות?
"ג'ניס ג'ופלין. מאז שאני קטנה אני זוכרת את עצמי צורחת למברשת שיער את השירים שלה. האישיות שלה מרתקת אותי, הנתינה חסרת הגבולות. אני מרגישה שיש לי בפנים עוצמה שהייתי רוצה לבטא אותה בלשחק את ג'ניס, אם כי אני מניחה שיהיה צריך לדובב אותי בשביל זה".
אגב מוזיקה, הסצינה הראשונה בהשתתפותך בסרט מתרחשת לצלילי "Your Mine" של לולה מארש שמתנגן במלואו.
"אני מאוד אוהבת את לולה מארש. הקליפ האחרון שלהם עם הטניס שולחן היה אדיר. אפילו לא נתתי את הדעת לכך שזה שיר שלהם מאחורינו. כשזה אמנים שאני אוהבת, זה מרגיש מאוד אורגני".
* הבגדים בתמונות באדיבות קנטן מבוטיק איתי לפיד, טשרניחובסקי 11 תל אביב.
